כשחנה אייל הייתה ילדה קטנה נאסר עליה להצביע על כוכבים בשמיים. בכל פעם שהרימה בתמימות את ידה הקטנה כדי להורות על כוכב מנצנץ, סבתה הייתה מנחיתה מכה על זרועה ואומרת שאסור ומדובר במזל רע. "כששאלתי למה היא הייתה עונה שזה לא טוב במסורת של 'העתיקים שלנו', שזה לא למזל שלנו", נזכרת אייל.
אייל (35) נולדה בשם אנה רזנד בעיר פורטו שבצפון פורטוגל, שבה מרבית התושבים הם נוצרים קתולים. היא לא הכירה יהודים ובוודאי שלא שמעה על אנוסי ספרד ופורטוגל. היא גדלה כבת יחידה במשפחה שקיימה אורח חיים חילוני אך חגגה את החגים הנוצריים, בהם חג המולד וחג הפסחא. "התחושה הייתה שכולם מסביב קתולים. גם לנו במפגשים המשפחתיים היה עץ אשוח בבית. לא הייתה סיטואציה שראיתי ברחוב יהודי או מוסלמי".
אביה של אנה נולד בכפר קטן בעל אופי נוצרי. הנישואים לאמה שהגיעה מרקע חילוני הרחיקו אותו מהדת. כשאייל הייתה בת 12 היא נאלצה לעבור ניתוח מורכב בגב. הוריה חיפשו חיזוק רוחני והחלו לבקר בקביעות בכנסייה. "אמא שלי הייתה חלק מה'ווייב' של התפילות בכנסייה. אבל בכל זיכרון ילדות שיש לי שנגע לאמונה, אמא אמרה לי להתפלל 'לגוד דאוש' - לה'".
התפילה שנטעה בה אמה בלי משים ליוותה את אייל בצמתים קריטיים בבגרותה. היא שקשרה אותה בחזרה לשורשים יהודיים שהיא ובני משפחתה לא ידעו על קיומם.
יוגה זה לא מספיק
הקשר של אנה לעולם הנוצרי התחזק כשהחלה ללכת לתנועת נוער שחסתה תחת כנפי הכנסייה. אז החלו לכרסם בה ניצני ספקות בכל הנוגע לעולם הדתי שסבב אותה. "כילדה, שיעורי התנ"ך לא עניינו אותי והייתי הולכת לשחק, אבל בגיל 15-14 התחלתי לשאול שאלות פשוטות והתחושה הייתה שמשהו לא מסתדר לי בדת. לא הבנתי איך יש בן אדם שאנחנו מתפללים אליו".
השאלות בנוגע לאמונה הדתית לא נתנו לה מנוח. בעקבות המלצה של חברה היא הלכה להתייעצות עם כומר. "בשיחות איתו הייתי מאוד תכל'ס. שאלתי: מי כתב את התנ"ך? מי תרגם אותו? פניתי לכומר וביקשתי שיספר לי את האמת. הוא רק ענה לי שישו 'הוא הדרך'. זה גרם לי להרגיש שאני יותר מדי שכלתנית ושאני צריכה להתחבר. אבל זה לא עבד לי".
עם החברה שהמליצה על התייעצות עם הכומר, אייל בקשר עד היום. היא מכנה אותה בחיבה ובהומור "החברה הסופר־דוסית קתולית שלי". לימים כשהגיעה לבקר בירושלים השתיים נתקלו בציור ובו תרשים היסטורי עם עץ המשפחה של ישו. אייל מתארת כי אז התחוור לחברתה לראשונה הפער ההיסטורי בין השורשים היהודיים לשורשים הנוצריים. "היא הייתה בשוק ושאלה אותי אם זאת הסיבה שהם רק בשנת 2021 ואנחנו סופרים חמשת אלפים שנים", מספרת אייל בחיוך. "תמיד אמרתי לה שאני מרגישה שהתחברתי לשורש, ופתאום היא הבינה שהיהדות היא השורש. אני חושבת שזה היה מטלטל בשבילה".
אני פוגשת את אייל בדירתה בחריש. היא בדיוק מסיימת להרדים את בתה עלמה, בת החצי שנה. בנותיה הגדולות נעה (5) וליאורה (3.5) נמצאות במסגרות הלימוד. היא בחרה לדבר איתן בעברית כדי להיטמע, להרגיש שייכת, אולם מדי פעם הרי"ש הפורטוגלית המתגלגלת מבליחה כתזכורת למקום שממנו הגיעה.
"הבנתי שכאן זה הבית ושאני חייבת לעשות הכול כדי להרגיש שייכת. מאז הלידה של עלמה הרגשתי שאני קצת מתביישת בפורטוגזית ורציתי לדבר רק בעברית. היום אני סופר גאה שהבנות שלי צבריות. זה לא נתפס שאמא שלהן רק שמונה שנים בארץ".
בספרייה בסלון ביתה מונחים ספרי קודש לצד ספרי הגות בנושאי מדיטציה ויוגה ופסיכולוגיה. את שני התארים בפסיכולוגיה ובפסיכולוגיה חינוכית סיימה בהצטיינות באוניברסיטה הקתולית של פורטו. שם בעבע בה הרצון לחפש אחר האמת, שהוביל אותה ללימודי התפיסה ההוליסטית. "מאוד התחברתי לעולם של הניו אייג'. עשיתי שיעורי יוגה, רייקי, מדיטציות וטיפולים של קערות טיבטיות. הרגשתי חיבור ורוגע והרגשתי שהצלחתי להכיר את הנשמה שלי. האמנתי שלא צריך דתות, שהן רק עושות בלגן".
"הייתי בת 23, פסיכולוגית חינוכית בסטאז', והתחלתי לעסוק בעולם חינוך הילדים. אז הבנתי לראשונה שהורה צריך להעביר אמונה לילדים. הרגשתי שלא יהיה לי מה להעביר לילדים שלי כי לא הייתה לי דת. שאלתי את עצמי לאן אני אקח את הילדים שלי, לשיעור יוגה?"
"את נראית ישראלית"
רגע לפני שהחלה בלימודי הדוקטורט היא החליטה לקחת פסק זמן ולצאת לטיול. בניגוד למרבית בני גילה בפורטוגל שנוסעים לטיול נינוח באירופה, היא בחרה לטוס עם חברה לנפאל ולהודו. "הכנתי את הטיול במשך חודש ובדקתי מקומות של יוגה ומדיטציה. ידעתי שאני יוצאת ולא חוזרת אותו דבר".
עם הנחיתה בנפאל היא ניסתה לדבוק בתוכניתה, אולם הציפיות הגבוהות לרוחניות התנפצו. למרות הביקורים התכופים במנזרים הבודהיסטיים ושיעורי המדיטציות, היא לא מצאה את הסחרור שאליו ייחלה. "זאת הייתה חוויה, אבל היא לא נגעה בי בנימי הנפש".
האכזבה מעולם המדיטציה התעמעמה כשנחשפה לראשונה בחייה לשפה העברית ולישראלים. "ראיתי קבוצה מגניבה של בנים ובנות בבית הקפה בעיר פוקרה. הם היו כל כך דומים לי בלבוש, בשפת הגוף ובאינטראקציה. הייתי בטוחה שהם איטלקים או ספרדים, אבל כששמעתי את ההגייה של האות חי"ת הבנתי שהם לא מדברים לטינית. השפה שלהם תפסה אותי. הרגשתי שיש לה עומק. אבל כששאלתי אותם מאיפה הם והם ענו ישראל, הייתי בשוק. ידעתי מהחדשות שישראל והפלשתינים במלחמה וחשבתי שהם אמורים להיראות מסכנים. כשהם ראו את התגובה שלי הם מיד שאלו: 'אנחנו הישראלים הראשונים שאת פוגשת?'"
המפגש עם קבוצת המטיילים הישראלים הותיר עליה רושם עז ובעיקר סקרנות. בהזדמנות אחרת גילתה להפתעתה שהמילה הראשונה שלמדה כשהגיעה לנפאל אינה בשפה המקומית אלא בעברית. "ישבתי בלובי של המלון עם חברה ועוד תיירים והגיע בחור נפאלי. פניתי אליו ואמרתי לו 'שלום'". למשמע המילה העברית "שלום", בחור ישראלי שישב לצידה שאל אם היא ישראלית. "התווכחתי איתו שהמילה 'שלום' היא בשפה הנפאלית והוא אמר לי שזאת עברית", היא נזכרת בצחוק מתגלגל. "במשך חודש הסתובבתי בנפאל והייתי בטוחה שכשאני אומרת שלום זאת ברכה בנפאלית. כשאמרתי לו שבכל מקום הנפאלים אומרים לי את המילה שלום, הוא ענה לי שאני באמת נראית קצת ישראלית. באותו ערב הלכתי למראה בחדר ושאלתי את עצמי: אני נראית ישראלית?
"לא שיתפתי את חברתי למסע במה שעבר עליי. היום היא יודעת שכבר הייתי בעולמות אחרים. עד היום היא אומרת לי שהיא רק רצתה לשתות ולאכול ואני רק רציתי עברית וישראלים".
אייל המשיכה לבדה במסעה להודו. "הודו פתחה לי מקום של אמונה. ישבתי ועשיתי מדיטציה ופגשתי את הקב"ה. הרגשתי את הנשמה והרוחניות של בורא עולם".
במלון בהודו פגשה שוב בישראלים, הפעם לא תרמילאים בוגרי צבא אלא הייטקיסטים שהגיעו להתחרות בכנס בינלאומי לפתרונות טכנולוגיים וזכו במקום הראשון. "שוב הייתי בשוק שלמרות שהם באים ממקום של מלחמה, הם מצליחים לטייל בעולם ולפתח סטרטאפים".
שי, אחד מהישראלים שהיו שם, היה סבלני במיוחד לשאלות שלה. "כששאלתי אותו מה הבעיה בין ישראל לפלשתינים הוא צייר לי מפה של ישראל והתחיל להסביר על ישראלים ופלשתינים ועל יהודים וערבים. ניסיתי להבין ממנו איך ישראלים קשורים ליהודים".
לדבריה של חנה, שי הופתע משאלותיה והבין שחסר לה רקע בסיסי בכל הנוגע ליהדות. "מאוד התרשמתי מהאהבה שלו מדינה והגאווה שלו בה. הוא סיפר שהיהודים מאמינים בא-ל אחד והזכיר שמות שנשמעו לי מוכרים מהתנ"ך – אברהם, יצחק ויעקב. כשהוא הסביר על הקשר בין שנים עשר השבטים ליהודים בני זמננו, עשיתי פרצוף ניטרלי של פסיכולוגית ושאלתי אותו אם רק הוא חושב ככה או שכך כל הישראלים והיהודים חושבים".
אייל היא בעלת כריזמה יוצאת דופן ויכולת ייחודית לספר סיפור. היא דוברת שש שפות ובמהלך השיחה איתה משתרבבות מדי פעם מילים באנגלית ובספרדית. כשמסתכלים עליה קשה להאמין שהאישה הצעירה עטוית כיסוי הראש האופנתי חייתה את מרבית חייה, עד לפני כמה שנים, בקצה האחר של כדור הארץ ולא שמעה מעולם על היהדות.
"בשלב מסוים היה מתח. שי כעס על השאלות וכשאני דרשתי תשובות הוא אמר לי שאני 'קלולס'. כשהוא אמר לי שהתנ"ך מעולם לא השתנה, הרגשתי שאני שומעת משהו מפוצץ. פגשתי בן אדם חילוני שמסביר בצורה כל כך אמיתית על השורשים שלו. הרגשתי שהכרתי אותו כדי לקבל נקודות למחשבה".
הפגישה בין השניים הותירה אותם נסערים. "הרגשתי שאני חייבת לראות אותו עוד פעם. תודה לקב"ה שלמרות שבמהותי אני בן אדם רציונלי, לא הצלחתי לעצור את עצמי. רצתי אחריו וחיפשתי אותו בתחנת הרכבת, אבל לא מצאתי אותו. כשחזרתי למלון ראיתי אותו יורד עם המזוודות. עמדתי שם והסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, ופשוט ידעתי שהוא יהיה בעלי".
"בישראל הרגשתי בבית"
מאז המפגש במלון בהודו השניים לא נפרדו. היא למדה ממנו עוד ועוד על אורחות חייו, אולם הוא חשש להתחבר למישהי שאינה יהודייה. "לשי היה מאוד קשה. הוא כל הזמן אמר לי שהוא לא מאמין שאני לא יהודייה. הוא היה סופר־מיוחד ולא פתח את עניין הגיור. אני שמחה שהוא לא סיפר לי על כך, כי אם כן הייתי בורחת".
בשלב זה מצטרף בעלה שי לשיחה ומציג את הזווית שלו לאירועים. "הייתה לי הרגשה מוזרה לגביה. אמרתי לה שלא מסתדר לי שהיא יותר מדי מחוברת למה שאני אומר, זה לא רציונלי. יש לי עד היום אימייל שכתבתי לבן דוד שלי על כך שהכרתי מישהי, וכבר אז חשבתי שהיא מהאנוסים".
בתום הטיול המשותף כל אחד שב לארצו והם שמרו על קשר וירטואלי. הוריה של אייל ניסו לגונן על בתם משברון לב וקיוו ששי ישתכח מליבה. אולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. יום אחד שי הופיע בביתם בפורטוגל. שבועיים לאחר מכן חנה מצאה עצמה על מטוס בדרכה לישראל לחתונה של קרובת משפחתו. "רציתי לבוא ולהכיר את היהדות מהזווית ההיסטורית והארכיאולוגית. וגם למדתי בעל פה את העץ המשפחתי של שי לפי תמונות".
כשאייל נזכרת ברגע שבו ראתה מן המטוס את מדינת ישראל נפרשת תחת עיניה היא מתרגשת ודומעת. "הסתכלתי מהחלון והייתה לי תחושה שאני סוף סוף מגיעה הביתה. נבהלתי מזה. כשחזרתי מהודו לפורטוגל לא הרגשתי ככה. אחר כך התקשרתי לחברה ואמרתי לה שאני כנראה עוברת חוויה פסיכוטית. שאלתי אותה איך יכול להיות שאני מרגישה בבית אם אף פעם לא הייתי כאן. ביקשתי ממנה שתאבחן אותי כדי לוודא שאני בסדר".
לאורך הביקור בישראל אייל התקשתה להסביר לעצמה מהיכן נובע החיבור העוצמתי לאנשים ולאווירה, בין היתר כשחגגה את ליל הסדר עם משפחתו של שי. "בתחילה זה נראה לי כאירוע משפחתי כמו כריסמס. שי הסביר לי שעל הצלחת מונחת הגדה של פסח שבה מסופר על יציאת מצרים, אותו סיפור שסיפר לי עליו בהודו. אמרתי לו שזה מאוד יפה שהוא הכין את זה לכבודי, ואז הוא אמר לי שבישראל כולם קוראים את ההגדה".
כדי להוכיח לחנה את אמיתות דבריו, שי שלף אגדה משפחתית של סבתו משנת 1955. ההגדה הזאת מונחת עד היום בספרייה בסלון ביתם בחריש, מזכרת מהמסע שעברו יחד.
"הייתי בשוק מכך שפעם בשנה כולם יושבים וקוראים על היווצרות העם היהודי. מצאתי את עצמי נוזפת בבני הדודים של שי: למה הם לא מקשיבים לסיפור? הם ענו לי שזה כל שנה אותו דבר", היא נזכרת בחיוך. "הכול היה חכם, מיוחד ומשמעותי בהשוואה לכריסמס, שלא הייתה לו שום משמעות היסטורית. התחלתי להתאהב ביהדות והיה לי מוזר שאני מתרגשת ומרגישה שזה שלי".
שרשרת עם כוכב מכסף
כשחנה חזרה לפורטוגל היא שיתפה את הוריה בחוויות שעברה בישראל, בין היתר כשחגגה את יום העצמאות. היא לא ידעה שהשיחה הזאת תהיה נקודת מפנה בכל הנוגע לעברה.
"הסברתי להורים שלי שהישראלים מאוד אוהבים את המדינה שלהם ושביום העצמאות כולם תולים את דגלי המדינה כמו אצלנו במשחקי כדורגל. בנוסף לכך סיפרתי להם שלישראלים יש קטע עם שרשראות של כוכב מגן דוד. אמא שלי פתאום אמרה לי: את יודעת, גם לי כילדה הייתה שרשרת עם כוכב מכסף וכדור כחול באמצע".
אייל לא ייחסה חשיבות למידע הדרמטי שסיפרה לה אמה. רק שעות לאחר מכן נזכרה בשרשרת, הסתקרנה וחיפשה את קופסת התכשיטים המדוברת. שם, בין השרשראות והעגילים, הבחינה בשרשרת הכסף ועליה התליון הייחודי. מאוחר יותר, כששוחחה עם שי והציגה לו את השרשרת דרך מצלמת המחשב, הוא התרגש ושאל: "מהיכן מגן הדוד? את יהודייה?"
"כששאלתי את אמא שלי אם היא יהודייה, היא ענתה לי: מתוקה שלי, השתגעת?". גם כשפנתה לסבתה לא זכתה לתשובה. "הייתה לי תחושה שלסבתא לא היה נוח עם השיחה, כי היא לא ענתה לי. ידעתי שהיא שמעה את המילה 'יהודי' וזה הפריע לה. בדיעבד אני יודעת שכשסבתא רבתא עליזה חלתה בדמנציה, היא סיפרה על הילדות שלה ועל כך שילדים רדפו אחריה בטענה שהיא נכדה של יהודים. כנראה שכששאלתי את סבתא שלי אם אנחנו יהודים היא ידעה שזה משהו לא טוב, ולכן היא לא נתנה לי לשאול על כך".
בלי קצה חוט, אייל פנתה לדודתו של שי, מורה להיסטוריה, שאותה הכירה בביקורה בישראל. כך שמעה לראשונה על תולדות יהדות פורטוגל שחייתה תחת אימת האינקוויזיציה ונאלצה לשמור על מנהגי היהדות בסתר. חיפוש בגוגל העלה בפניה תיאורים של יהודים שהועמדו לדין על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.
"מצאתי תיקים של האינקוויזיציה בפורטוגל עם מסמכים היסטוריים מהתקופה. באחד התיקים היה מתואר מקרה של ילד שהצביע על כוכבים בשבת בערב. מיד התקשרתי לשי ושאלתי: מה קורה בערב שבת עם הכוכבים? אבל שי לא ידע לענות לי. אז נזכרתי שכשהייתי במסיבה עם חברים שלי ואמרתי להם לא להצביע על הכוכבים, הם בכלל לא הכירו את המנהג".
אסור לטאטא לכיוון הדלת
ככל שהעמיקה במחקר, כך התגלו עוד ועוד מנהגים משפחתיים ששורשיהם נעוצים במסורת היהודית מבלי שידעה על כך. במשך שנים היא התייחסה אליהם כאל אמונות תפלות. "אמא שלי מאוד שכלתנית ולמרות זאת היא שמרה על כל מיני מנהגים. כנערה אמרתי לעצמי שלילדים שלי לא אעביר את 'השטויות' של אמא שלי. אני זאת שרצתה להתנתק מהשרשרת ואותי הקב"ה חיבר אליה בחזרה".
אחד מהגילויים של אייל נגע לסבתא רבתא שלה, שדאגה שלא יעברו על איסור הלנת המת ושישבו שבעה. "כשהיא הייתה חולה הייתה לה אובססיה שיקברו אותה כמה שיותר מהר. לא הבינו למה. היה לה גם חשוב שיכסו את כל המראות בבית ושהשכנים לא יידעו".
חלק מהמנהגים שנהגו במשפחתה היו ייחודיים לאנוסי פורטוגל שנאלצו לשמור על יהדותם בסתר. על היהודים נאסר לתלות מזוזה בפתח הבית והם נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי לזכור את מיקום המזוזה. "תמיד אמרו לי כילדה שאסור לטאטא את הרצפה לכיוון הדלת או לשים שם פח. כששאלתי למה אמרו לי שזה לא טוב, שזה לא למזלנו".
אילו מנהגים היו בנוגע לשמירת טהרת המשפחה?
"מכיוון שסגרו ליהודים את כל המקוואות, נשים היו משתמשות בקערת טבילה בבית. אישה שהייתה נידה לא נגעה בשיער ראשה ורק ביום הטבילה הייתה חופפת. אמא שלי זכרה שפעם בחודש לא היו נוגעים באמא שלה. אני זוכרת במעומעם שאמרו לי כנערה שמחזור וחפיפת שיער לא הולכים יחד".
במקרה אחר נזכרה שהגיעה להלוויה בבית קברות נוצרי וגילתה לתדהמתה שהברכה שאומרים על הנפטרים בבית הקברות כפי שאמה לימדה אותה בילדותה אינה נחלת הכלל. "בפתח בית הקברות אמרתי בלחש את הברכה המיוחדת שאמא לימדה אותי: 'ה' ישמור עליכם, הייתם בחיים כמונו ואנחנו נהיה כמוכם, תתפללו להשם בשבילנו ואנחנו נתפלל בשבילכם'. כשסיימתי שמתי לב שרק אני אומרת אותה ואף אחד לא מכיר. התקשרתי לכומר כדי לברר, אבל הוא אמר לי שהוא מאוד עסוק וסגר את השיחה".
את חושבת שבכוונת מכוון הוא לא רצה לגלות לך על מנהגי האנוסים?
"הוא כנראה ידע שיש תפילות מיוחדות של בני האנוסים, אבל כשהתקשרתי הוא חשב שזאת פרובוקציה. זה עד היום נושא מאוד רגיש בפורטוגל".
יצרת קשר עם יהודים נוספים בפורטוגל?
"הגעתי לקהילה יהודית בעיירה בל מונט, שבה שמרו על המסורת באמצעות נישואים בין בני דודים. כשבירכתי בפני הסבתא של הקהילה את התפילה שלימדו אותי לומר בבית הקברות, היא אמרה לי בפשטות: את יהודייה, לכי לדבר עם סבתא שלך".
"כשהיינו בארץ לקחתי את אמא שלי לכותל המערבי. היא שאלה אותי מה המשמעות של פינת נטילת הידיים. הסברתי לה את עניין ברכת נטילת ידיים ואז היא נזכרה שבילדותה היו אומרים ברכה לפרי הראשון בעונה. פתחתי את הסידור הפורטוגזי שלי והראיתי לאמא שלי את הברכה, 'שהחיינו'. היא קראה ואמרה שזה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת, ואז היא הסתכלה עליי ואמרה: את רוצה להגיד שאנחנו יהודים ושכחנו?"
שורש קטן שצומח מחדש
המשפט שאמרה לה אמה נותר חקוק על ליבה. ככל שגילתה יותר על עברם היהודי, הבינה שאין דרך חזרה. בכינוס משפחתי שיתפה בגילויים שנעוצים בשורשים המשפחתיים היהודיים שלהם. "סיפרתי לבני הדודים שלי מאיפה סבתא באה ומה המקור לכל המנהגים שיש במשפחה. הם ממש התרגשו ובכו. בדמעות הם דיברו על כך שאסור היה להצביע על הכוכבים. אבל אחר כך החיים שלהם המשיכו כרגיל. אני הבנתי שאני לא יכולה להיות כמו בני הדודים שלי. עברתי מסלול היסטורי רוחני עמוק. הרגשתי שמצאתי שורש קטן שהיה קיים לפני 500 שנה ואיתו התחלתי הכול מחדש".
כשנה וחצי לאחר שהכירה את שי לראשונה, עלתה לארץ והחלה בתהליך גיור אורתודוקסי של הרבנות הראשית. "החלטתי שאני רוצה להיות יהודייה וללמוד. בעיקר רציתי להיות בטוחה שהחיבור שלי ליהדות הוא לא בגלל סיפור אהבה. הוא לא בגלל שי".
במקביל לתהליך הגיור שעברה, שי החל ללמוד יהדות ובהמשך חזר בתשובה. בשנת 2015 השניים עמדו נרגשים תחת חופה בישראל. לצידם עמדו גם ההורים וסבתה של חנה. "אמא וסבתא שלי הלכו איתי למקווה ומאוד התרגשו. אחרי החתונה ההורים אמרו לי שלמרות הקושי והמרחק ממני כבת יחידה, הם לא יכולים להתעלם מהחוויה שהייתה בחתונה ומהתחושה שאחרי כל החיפושים הגעתי לעם שלי.
"אני מרגישה שהנס שקרה לי הוא מעבר לחיים הפרטיים שלי. זה העומק של הזהות היהודית. בשבת הראשונה בפורטוגל אחרי שגיליתי שאני יהודייה, יצאתי החוצה וספרתי כוכבים. מאז בכל מוצאי שבת אני לוקחת איתי את הבנות שלי, יוצאת איתן למרפסת ויחד איתן מצביעה על שלושה כוכבים מנצנצים בשמיים".