תפסיקו לדבר על הקונספציה שכשלה אז. מלחמת יום הכיפורים
תפסיקו לדבר על הקונספציה שכשלה אז. מלחמת יום הכיפורים צילום: איתן הריס, לע"מ

אני יודע שכבר כתבתי על זה פעם. אבל בתחילתה של כל שנה אני נזכר בסיפור הזה מחדש. בספטמבר 1993 הייתי חייל צעיר, וכשאני אומר צעיר אני לא מתכוון רק לגילוי המסעיר שלא נולדתי זקן (בניגוד למה שהילדים שלי חושבים). באותו חודש אלול, במוצב קטן על גבול לבנון, ישבנו וניקינו את הנשק לקראת איזה מסדר שגרתי, כשלפתע התפרץ לחדר אחד החיילים והתנשף: "שמעתם? רבין חותם על הסכם עם ערפאת!"

לטובת הצעירים בינינו שאולי חושבים שרבין הוא רק יום זיכרון, נסביר שיצחק רבין היה אז ראש הממשלה, מר ביטחון, מפקד חטיבת הראל שפרצה את הדרך לירושלים במלחמת השחרור, רמטכ"ל הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים. יאסר ערפאת, להבדיל אלף אלפי וכו', היה טרוריסט, מנהיג הארגון לשחרור פלשתין. ימים ספורים לפני כן עוד הגיעו למוצב הקטן שלנו שתי מש"קיות חינוך נלהבות שהעבירו לנו מערך פעילות שהסביר שערפאת הוא רוצח המונים ואויב צמא דם. איך יכול להיות שפתאום הכול מתהפך?

"אין סיכוי", אמרנו לנושא הבשורה, "רבין אמר שהוא לא ינהל משא ומתן עם אש"ף".

"תשמעו בעצמכם", אמר א' והפעיל רדיו (אינטרנט עוד לא היה). כל הרשתות היו מוצפות בשידורים חיים ונרגשים על השלום הנכסף ועל קץ המלחמות והנשק. אחד החיילים שאל את הסמל שבדיוק נכנס לחדר אם זה אומר שהוא יכול להפסיק לנקות את הרובה. הסמל אמר לו שיסתום. סתמנו.

לקראת ראש השנה הגיעו למוצב כל מיני קודקודים רמי מעלה שבאו לברך אותנו בשנה טובה. כולם, חוץ מאחד, נשאו נאומים חוצבי להבות בשבח השלום וראש הממשלה. "אתם, שנולדתם אחרי מלחמת יום הכיפורים, אולי לא מבינים את משמעות השלום", אמר מפקד האוגדה בזמן שהמפקדים השגיחו בשבע עיניים שלא נירדם או נתווכח, "אני, שלחמתי במלחמה הנוראה ההיא ואיבדתי חברים בגלל קונספציה של מנהיגים, יודע להעריך את האומץ של המנהיגים שלנו. בזכותם, אתם כבר לא תצטרכו להילחם".

אבל אחרי שהקודקודים הלכו התברר שחלה טעות מצערת. כלומר, הממשלה שכחה כנראה לעדכן את חיזבאללה שהשלום הגיע, אחרת לא ברור למה המשיכו לירות עלינו. אז ירינו בחזרה (אז זה עדיין היה מותר) והמשכנו להתיש את עצמנו בשמירות בלתי נגמרות. באולפני החדשות לא הפסיקו לברבר על השלום. אצלנו לא פסקה המלחמה.

נס יום הכיפורים

בליל יום הכיפורים התפללנו כל נדרי וערבית והלכנו לישון. בערך שעה אחר כך חיזבאללה התעורר. גם אנחנו. הם ירו, אנחנו גם (שלא יגידו שאין דיאלוג עם האויב), ובשתיים בלילה עליתי לשמירה עם י', לא משנה עכשיו מה השם המלא שלו.

הגזרה כבר הייתה שקטה לגמרי. האוויר היה צלול. תראה, אמר י', זה כאילו כל העולם משתחווה בפני הדרת הקדושה של יום הכיפורים. אמרתי לו שינסה לספר את זה לנסראללה. הוא ציטט משהו מהבעל שם טוב. זה עשה לי טוב על הלב. את השאר אני כבר לא זוכר.

כשהתעוררתי, שמש חזקה הציפה את הרכס. י' טלטל לי את הכתף, ממצמץ בעיניו מול האור.

"מה קרה?" נבהלתי.

"נרדמנו", הוא אמר, "השעה שש וחצי".

"רגע", אמרתי, "לא היו אמורים להחליף אותנו בשש?"

זאת אומרת ישנו חזק, והמון. נס גדול שחיזבאללה לא בא לכבוש את המוצב. נס עוד יותר גדול שהסמל התורן לא תפס אותנו. בעצם, איפה הוא? למה הוא לא העיר את השומרים שהיו אמורים להחליף אותנו? ולמה אף אחד מהשומרים בעמדות האחרות לא הזכיר לו? מה, יכול להיות ש... כולם...

שאי סביב עינייך וראי, כולם נרדמו נמו לך. מוצב שלם הופקר בליל כיפורים ההוא, ושום דבר לא קרה. יכול להיות, שאלנו את עצמנו, שבאמת הגיע שלום?

לא היה שלום, ואם היה – הוא היה מצג שווא קצר במיוחד. כשערפאת נאם באנגלית, הוא דיבר בשבח השלום. אבל בערבית הוא אמר שהסכם אוסלו הוא חלק מתוכנית השלבים להשמדת ישראל. זה לא הפריע לגדודי עיתונאים ופרשנים להסביר שלא לנו הוא משקר אלא לערבים. רבין יודע מה הוא עושה, הם אמרו. מה אתם רוצים, לחיות על חרבנו לנצח?

ואז הגיעו הפיגועים. מכונית תופת בעפולה. אוטובוס מתפוצץ בתחנה המרכזית בחדרה. קו 5 בתל אביב. אבל הרכבת של אוסלו המשיכה לדהור, והתעמולה של הממשלה עבדה שעות נוספות. באביב 1994, בדיוק כשערפאת הגיע לעזה, גם אנחנו ירדנו לשם לתפוס קו. הזהירו אותנו שהוראות הפתיחה באש השתנו, ומעכשיו אסור באיסור חמור לירות גם אם אנחנו מזהים מחבל חמוש, כי יכול להיות שהוא שוטר פלשתיני ואוי ואבוי לנו אם נגרום לתקרית שתפגע בסיכויי השלום.

ערכים זה לא קישוט

בוקר אחד הגיעה למוצב בפאתי עזה מש"קית חינוך נבוכה כדי להעביר לנו מערך פעילות שמטרתו הייתה לוודא שאנחנו יודעים שאש"ף הוא שותף ואוסלו זה נפלא. מזווית העין ראיתי את י' נדרך. "אני לא מבין", הוא קטע את החיילת, "לפני חצי שנה עשו לנו סדרת חינוך ואמרו בדיוק את ההפך".

מפקד המחלקה רמז לו שישתוק. העיניים של המש"קית אמרו: מה אתה רוצה ממני, קמתי מה זה מוקדם כדי להגיע לחור הזה שלכם, תן לסיים ולצאת הביתה רבעוש. "מה שהיה היה", היא אמרה, "היום המטרה של צה"ל היא להילחם באויבי השלום משני הצדדים".

"את שומעת מה את אומרת?!" התפוצץ י', "מדברים על לפנות אותי מהבית שלי! מה זה אומר, שאני צריך להילחם נגד עצמי?"

"תירגע", ציווה המ"מ, אבל י' לא נרגע. "מה זה 'אויבי השלום משני הצדדים'?!" הוא זעק, "פתאום רוצחי יהודים הם שותפים, והקורבנות שלהם אויבים?!"

"עוף וחכה לי ליד החדר שלי!" צרח עליו המ"מ.

הוא עף. אנחנו שתקנו. ידענו שהוא צודק. הצבא, העיתונאים, אומנים מובילים, כולם הפכו בבת אחת לעדר קרנפים שמהלל את ראש הממשלה ומגדף את מתנגדיו. כאילו אסור להטיל ספק, כאילו אין פיגועים, כאילו רבין לא עושה בדיוק הפוך ממה שהבטיח לפני הבחירות. אבל שתקנו, כי כל מה שרצינו זה שהמש"קית האומללה תסיים כבר עם הקשקושים, ואז אולי נצליח לגנוב לעצמנו כמה שעות שינה.

הרבה דברים עברו על המדינה מאז. פוליטיקאים התהפכו, התנתקו, אותרגו, הצטדקו שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. התוצאה היא תמיד פיגועים, טילים, חטיפות, בלוני תבערה. ואני הקטן, בסך הכול סמל ראשון במיל', לא החייל הכי מצטיין בעולם, רואה איך כל שנה המנהיגים שלנו מדברים על הקונספציה של מלחמת יום הכיפורים, ולא רואים איך הם בעצמם שבויים בקונספציות אחרות, לא פחות גרועות.

עם השנים למדתי שאסור לסמוך עליהם. צריך להשגיח עליהם, להבהיר להם שערכים זה לא קישוט, לתבוע מהם לעמוד במילתם. אסור לנו להשלים עם השיטה שבה לפני הבחירות אומרים לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע, ואחרי הבחירות עושים מה שטוב להם ומורחים אותנו בתעמולה מעומלנת.

כי אז, לפני 28 שנה, בבוקר יום הכיפורים במוצב על גבול לבנון, למדתי לקח חשוב לחיים: לעולם, אף פעם, אסור להירדם בשמירה.

dvirbe7@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו