יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

יום כיפורים הוא כְּפורים, כידוע, אבל אי אפשר להתכחש להבדלים הברורים ביניהם.

בעוד בפורים אנחנו ממלאים את מאמר השיר "תן כתף, עצום את העיניים/ פורים לנו נשכח את הכול", אזי ביום הכיפורים נתינת הכתף מפנה את מקומה לדפיקה על החזה, ובמקום לשכוח את הכול אנחנו זוכרים את הכול יופי. לפחות אמורים לנסות.

עיצומו של יום מכפר, כמובן, אבל רק על עברות שבין אדם למקום. עם החברו זה כבר יותר מסובך. החטאים שבין אדם למקום נוטים, לפחות מניסיוני, לחזור על עצמם. רוצה לומר, באיזשהו שלב האתגרים הרוחניים שלך מתחילים להתכנס לאותם מקומות שאתה מנסה לשפר משנה לשנה, ובכל כיפור אתה מוצא את עצמך מזכיר אותם שוב ושוב בתקווה שתוכל להבחין בהתקדמות מסוימת כדי ללמד זכות על עצמך.

בבין אדם לחברו, לעומת זאת, אנחנו הרבה יותר יצירתיים. לא חסרות דרכים מגוונות לפגוע זה בזה ולכל אינסידנט יש פוטנציאל ייחודי, וזה עושה את המקרים הקשים לזכירים במיוחד ולכאלו שלא צריך כיפור כדי להרהר בהם.

הנה סיפור לדוגמה. כשהייתי בכיתה ז' היה לי חבר לכיתה שנקרא לו, כדי לשמור על אנונימיות, גרשון (כי אין באמת ילדים שקוראים להם גרשון, כל הגרשונים נולדים בני ארבעים).

בקיצור, גרשון ואני הסתדרנו יופי בשגרה, כפי שהייתם מצפים ממישהו חביב כמוני בגרסתו הנערית. אבל גם ילד מתוק כמוני לפעמים נכנס בעל כורחו לפולמוס כזה או אחר ויצא שאני וגרשון התכסחנו באיזה עניין. תהרגו אותי, אני לא זוכר מה היה הסיפור. אני רק יודע שרציתי להכאיב לגרשון. הסכסוך כנראה הגיע לשיא לפני תפילת שחרית של איזה יום, ובמהלך התפילה רק ניסיתי לחשוב איך אני יכול להתנקם בגרשון בלי שמישהו ישים לב ובלי שהוא יחשוד בי. ואז הבריק לי רעיון שלולא היה כל כך נבזי הייתי קצת מתגאה בו. חשבתי לעצמי שבזמן קריאת שמע הרי כולם עוצמים עיניים, כך שזה יהיה הזמן האידיאלי לפעולת תגמול. חיכיתי שתתחיל קריאת שמע ולמרבה המזל גרשון הנ"ל בדיוק התכוון להתיישב על כיסא פלסטיק. לא היה לי המון זמן לחשוב, היצר הרע שלי תפס פיקוד ובהחלטה של רגע בעטתי בכיסא בדיוק לפני שגרשון התיישב. כשכולם פקחו עיניים אחרי קריאת שמע, גרשון היה על הרצפה ואני העמדתי פנים שגם אני מופתע לגבי זה.

עכשיו תשמעו, אני כותב את זה ובא לי להקיא מעצמי. אבל זה קרה, מה נעשה?

והנה אנחנו, עשרים ושש שנה אחר כך, ואני לא מצליח לשכוח לעצמי את הבעיטה הזאת. מדי פעם אני עדיין מהרהר בה ומרגיש נורא. והעובדה שגרשון גדל להיות בנאדם מדהים ואיש של עשייה חיובית מעוררת השראה, גם לא עוזרת במיוחד. כזה בנאדם מעיפים לרצפה? בטוח יש כמה במחזור שהגיע להם יותר.

ובכלל, אם רק הייתי זוכר מה כל כך עצבן אותי אז, אולי הייתי סולח לעצמי קצת. אבל כמובן שאני זוכר רק את הפעולה ולא את המניע.

ויש עוד מקרה שתקוע לי בראש. זה היה בחתונה של אחד החברים בתקופת ההסדר, כשהתאמנו בחניון על הריקוד שהכנו. שזה כבר משהו להתחרט עליו, אגב. הרי הריקוד הזה לא משמח אף אחד, בוודאי לא את הכלה. אבל זה מילא. ביני ובין אחד החברים שנקרא לו לצורך העניין יששכר (כי היששכרים נולדים בני חמישים ושבע) התגלע איזה ויכוח שם בחניון לגבי הריקוד המטופש הזה, ואני כנראה לא הייתי הכי בוגר בעולם. אני זוכר את התסכול של אותו יששכר ממני ומהעובדה שאני לא מצליח להבין מה ביחס שלי מפריע לו. נכון, יש מצב שהוא היה צריך להגיד תודה שלא העפתי אותו מאיזה כיסא פלסטיק, אבל הוא הרי לא ידע עם מי הוא מתעסק. היום, כמובן, הייתי מתנהל אחרת, אבל זה לא משנה. עדיין מאוד לא נעים לי מאותו רגע בחניון ומיששכר, שגם הוא התפתח להיות אחלה בנאדם. בכלל, אני מתחיל לחשוב שריב איתי זה סגולה.

אבל בואו נגיע לפואנטה. שני הסיפורים האלה לא עזבו אותי, אבל ילד אני כבר לא. אז כשיצא לי לדבר עם גרשון ויששכר בהזדמנויות שונות בשנתיים האחרונות, החלטתי להזכיר להם את מה שהיה ולבקש סליחה כמו שצריך.

חברים וחברות, שניהם לא הבינו על מה אני מדבר. הייתי בהלם. בחוויה שלי מדובר באירועים קיצוניים שנצרבו בתודעה, אבל בשבילם זה נבלע בתוך ים של זיכרונות אחרים. ואולי כולנו בעצם זוכרים יותר טוב דווקא את המקרים שבהם אנחנו אלה שלא בסדר.

אז באמת עברות של בין אדם לחברו לא מתכפרות עד שירצה את חברו, אבל כנראה שהן לא יעזבו אותנו בלי קשר, לפחות עד שנסלח לעצמנו. רוצה לומר, יש תיקים שאפשר, בטח אחרי כל כך הרבה שנים, להניח מאחורינו. מקרים שאנחנו יודעים שלא מגדירים אותנו, שעצם זה שהם קיצוניים דווקא מלמד שבשגרה אנחנו בסדר. ואולי על כל מקרה כזה שווה להזכיר לעצמנו בכיפור גם איזה בין אדם לחברו מוצלח שיש לנו בארסנל. זה אומנם פחות זכיר, אבל ראוי לפחות לנסות. כי אם כבר כיפורים לנו, אז בואו נזכור את הכול.

jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו