הפכנו לחברה שמקבלת את זה שהכול עובר ברובוטיות. אילוסטרציה
הפכנו לחברה שמקבלת את זה שהכול עובר ברובוטיות. אילוסטרציה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לפני זמן מה נכנסתי לרשת יוקרתית שמוכרת כלי בישול, רשת מהסוג שאנשים שכמוני לא דורכים בה, ואלה שכן נכנסים אליה עושים זאת לרוב כדי להסתכל ולקבל רעיונות מה נקנה בחנות הכלים השכונתית ברבע מחיר.

לא משעמום נכנסתי אלא כתוצאה ממשימה שהוטלה עליי עקב מתנה יוקרתית וחסרת שימוש שקיבלנו מרשת זו - זוג בקבוקים מעוצבים שאפשר לשים בהם שמן ולימון. כל מבוקשי היה להחליף את המוצר כאשר הוא עדיין ארוז באריזת החברה ולא נעשה בו כל שימוש.

המוכרת שמיהרה לגשת אליי העיפה מבט במוצר ובי, ושוב במוצר ושוב בי, והפטירה לעברי "אם אין כרטיס החלפה אין מצב". סיפרתי למוכרת על המשימה שהוטלה עליי, אמרתי לה שאני מוכן לקחת משהו אחר במקום וכן שאני מוכן שיעריכו את המוצר לפי שוויו הנמוך ביותר שנמכר באותה החנות. היא ארזה לי חזרה את המתנה המאוסה והציעה לי שקית.

יצאתי כועס מהחנות, נכון יותר לומר - הוצאתי את עצמי מהחנות כדי לחשוב לרגע. מחד, אמרתי לעצמי, מה אני מתלונן? הרי המוכרת היא רק בורג קטן, ש"ג מסכן וכו'. וחוץ מזה, באמת אין לי פתק החלפה, אולי היא צודקת? אבל משהו בתוכי בער, משהו שהרגיש שיש כאן אי צדק.

***

סבא שלי נפטר ביום הכיפורים לפני ארבע עשרה שנים. המוות שלו היה ארוך והכניס בתוכו שנים של סבל ומחלה אחת נוראית שמחקה אותו לאט לאט. למחלה הזאת יש דיאגנוזה ושם רפואיים שאז לא הבנתי, אבל היום בהסתכלות לאחור אני יודע לזהות אותה כמומחה על כל תסמיניה.

שנים לפני שהחלה אותה מחלה היה סבא איש בריא. הייתה לו חנות מכולת קטנה באור יהודה שהוא היה גאה בה מאוד. יום יום היו נכנסים הלקוחות לקנות לחם וחלב לצד אורז ותבלינים במשקל, דגים שסבא קנה במיוחד בשוק הסיטונאי וזיתים וגבינה מלוחה מקופסת פח. כל המשפחה התגייסה לעזור ובייחוד בתקופות החגים שבהן העומס היה גדול.

אני זוכר שבאחת הפעמים שהייתי בחנות, נכנס בחור צעיר ושאל אם יש סנדוויצ'ים. סבא אמר לו שמיד יהיה. הוא פרס פרוסה עבה של גבינה צהובה ושקל אותה, לקח חופן זיתים ושקל אותם ואת הכול הכניס ללחמנייה. הוא עשה חשבון על דף נייר: לחמנייה חמישים אגורות, גבינה שקל ועשרים, זיתים תשעים אגורות, וחישב את הכול יחד.

סבא היה גאה. הוא היה גאה בעצמו וגאה בחנות הקטנה שלו. היה קם כל בוקר בארבע, שותה את הקפה שלו, הולך לתפילה ומשם ישר לחנות. יום אחר יום. ארבעים שנה.

ואז החלה המחלה. היא התחילה בקטן, "סוּפר" קראו לה, בפ' דגושה. עם מבצעים לקראת החגים והנחות ענק בקנייה מעל 500 שקלים. סבא הצליח לשרוד אותה בהתחלה. אומנם הוא כבר לא היה צריך את עזרתנו לקראת החגים, אך הקונים הנאמנים היו מגיעים יום יום לחנותו, קונים לחם וחלב ומבקשים שירשום - במחברת כמובן, או על דף נייר קטן.

אך המצב לא נשאר כך זמן רב. הצלחתו של הסופר הביאה לפריחת מרכז קניות ענקי, וזמן לא רב אחר כך למרכז נוסף. קונים שריחמו על סבא קנו אצלו מדי פעם לחם וחלב, וספקים סירבו לבוא אליו כי ההזמנות שלו היו קטנות מדי בשבילם.

***

חזרתי בחזרה לחנות, שמתי את השקית על הדלפק ואמרתי למוכרת שייקחו בשבילם את המתנה, לי אין מה לעשות איתה ועדיף שימכרו אותה מאשר שתשכב אצלי בבית (עשינו לעצמנו כלל שאנחנו לא מעבירים מתנות שאין לאף אחד מה לעשות איתן. אידיאלים, אתם יודעים). ואז קרה משהו שלא צפיתי: מנהלת החנות הסתערה לעברי בצעקות: "קח את זה מיד מפה!". ניסיתי למלמל שאין לי מה לעשות בזה ועדיף שיעשו עם זה הם משהו. "תן את זה לנזקקים, יש מספיק אנשים שצריכים דברים שכאלה. תן את זה לנזקקים".

***

סבא נבל. כמו פרח בלי מים ראינו איך עלה אחרי עלה מצהיב בו והוא קמל. לא שמענו ממנו מילה אחת של תלונה, אך פניו, גופו ורוחו אמרו הכול.

השנים עברו. לסבא היה חשוב להמשיך להגיע לחנות, ואמא הייתה קונה בשבילו מחנות אחרת פריטים בודדים שיהיו לו למכור. פעם שהיתי איתו יום שלם בחנות וראיתי שהגיע לקוח אחד בלבד, שקנה חלב. סבא עבד בסוף ימיו בשביל שלושה שקלים וחמישים אגורות ליום עבודה. הוא נכנס לדיכאון והתפרצה אצלו מחלת השכחה, הוא חטף אירוע מוחי ולאט לאט דעך במיטתו עד יומו האחרון.

***

החברה בישראל היא חברה שאכפת לה. חשוב לה מאוד שיתרמו לנזקקים ושיהיה פה נקי ויפה, כמעט כל אזרח ישראלי יצקצק בלשונו כאשר ישמע על עוולה – כל כך הרבה שחיתות יש פה, שיתביישו להם.

אותו אזרח יכול לשלם בשחור בלי להניד עפעף. למי שיעיר לו הוא יאמר בפשטות שכולם עושים את זה. אותו אזרח יכול לזרוק סיגריה בחוף הים, ולמי שיעיר לו הוא יאמר בציניות שזה לא נקרא לכלוך, וגם שכולם מלכלכים. אותו אזרח יסתכל בעולם בקנאה ויספר בערגה "כמה טוב היה כאן פעם". שזה גם שקר, אבל זה למאמר אחר.

המוכרת בחנות היוקרה לא אשמה, ברור לי שהיא אישה טובה שבכל שיחה עם חברותיה תזדעזע מעוול ותתחלחל ממעשים בעייתיים. יותר מזה - ברור לי גם שזה לא בידיה ואין לה יכולת לשנות את רוע הגזירה. אבל בכל זאת אני כועס עליה. הכעס הוא על זה שהיא, כמו כולנו, הסתאבה לחברה שמקבלת את זה שהכול עובר ברובוטיות. בקבלות מרוחות שמאשרות אותנו. בברקודים שחורים שקובעים לנו מה תקין ומה לא תקין. ובעיקר מהתעלמות מהסיפור של סבא שלי, וסבא שלכם או דוד שלכם או אתם. ומבחינתנו זה הכי טבעי בעולם.

***

סבא נפטר לפני ארבע עשרה שנים בעיצומו של היום הקדוש, כשלמעשה הוא עזב אותנו שנים רבות לפני כן. המוות האיטי שלו לימד אותי רבות. עם כניסתה של השנה החדשה כדאי שנזכור שגם בתשפ"ב, עם הקִדמה והטוב שאופפים אותנו, אנחנו צריכים להישאר בני אדם, ואנחנו אלה שיכולים לדאוג שהעולם שלנו יהיה אנושי.

לזכרו של סבי האהוב שלום תשובה זצ"ל.

***

הכותב הוא שותף ובעלים בחברת הפרסום, האסטרטגיה והדיגיטל פאסי.קראוס

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו