הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו צילום: דוברות צהר

מהי התנועה הפנימית שנבנית במעמד הווידוי? ראשית נעסוק בהנחת השאלה ונשהה בה מעט. התורה והנבואה דיברו בהיקפים רבים מאוד על התשובה. התשובה היא המפתח להתקשרות המחודשת בריבונו של עולם, בין אם היא באה לאחר החטא ובין אם היא יסוד העולם. היא המאפשרת התנהלות בעולם במבט אופטימי, מיטיב ומתקן. קשה לראות אפשרות לעמידתו של אדם מול בוראו בלעדיה.

אולם התורה לא פירטה בדבריה מהי הדרך לעשות תשובה, ומהן התביעות מהאדם המבקש להיכנס לעולמה המבורך של התשובה. רבנו הגדול תיאר זאת כך בספרו אורות התשובה: מחד גיסא כתב כי "הנביאים מלאים הם דברים נשגבים על דבר התשובה. ככלל, כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית". מאידך גיסא הדגיש בהמשך דבריו: "במעמקיה ישנם פרטים לאין חקר, אשר אך כלליהם היסודיים דורשים הרחבת דיבורים וביאורים רבים".

חכמינו בתורה שבעל פה פירטו תנועות תשובה רבות במקומות מפוזרים, אך לא בצורה שיטתית ומסודרת. חכמי אשכנז הרבו לעסוק בתשובה מורכבת ומסובכת, הכוללת בתוכה גם את תשובת המשקל, תשובת הגדר, משנה סדורה של סיגופים וכדומה. לעומתם, ביאר הרמב"ם כי מעשה התשובה מרוכז וממוקד, והוא מתמצה בשלוש פעימות: ראשונה בהן היא עזיבת החטא וחרטה על העבר; שנייה בהן היא הווידוי; שלישית בהן היא הקבלה לעתיד, ואי־השיבה לאותו חטא.

ההלכה העמידה את הווידוי במקום מאוד גבוה בנוסח התפילה ביום הכיפורים. עשר פעמים אנו נקראים להתוודות על חטאינו, בזוויות שונות שלהן: למן הקביעה "אשמנו בגדנו...", ועד פירוט חטאים מסוימים ב"על חטא". ברם, כדרכה, ההלכה לא ביארה את המבוקש בווידוי: מהו התהליך הנפשי שהווידוי מסוגל ליצור בנו? האם ההתקשרות לווידוי נעשית לאור ראייתו כמעורר סערה נפשית פנימית, או שהווידוי שייך לעולם הכפרה הסגולי? ההלכה הותירה לנו לחשוף את הטמון בו.

"ותחסרהו מעט" מול "ואותי תביא במשפט"

זוהי השאלה ביחס לתנועה הפנימית שצריכה להיבנות. כדרכם של דברים, אין מדובר במענה אחד ויחיד אלא בסידור סולם של בניין רוחני, ברבדים שונים המתקשרים זה אל זה בעת אמירת הווידוי.

כדי לעשות זאת צריך להשתחרר ולנקות את התודעה מתמונות וידוי שאנו מכירים מדתות אחרות, ובעיקר בנצרות. תמונות אלה מהוות מחסום בפני זיקוק פנימי של הווידוי, ורק עם סילוקן ניתן לבנות סולם רוחני מהמסד ועד הטפחות.

קרקע הצמיחה הראשונית של הווידוי עדיין אינה מתייחסת לתוכנו. היא האור המקיף של הווידוי, לאמור: עצם ההכרעה הנפשית של עצירה, הפניית תשומת לב לכתמינו, הכרעה כי זהו נושא שאנו מתכוונים לעסוק בו ומפנים את ליבנו לעמידה לפני ד' באמירתו.

קומה מעל עצם אמירת הווידוי שוללת את האפשרויות האחרות. באומרנו "אשמנו" אפשר לשמוע גם את מה שאנחנו לא אומרים. אנחנו מציבים בפני עצמנו את האמת, ולא מתחמקים ממנה. אין אנו טוענים כי לא אירע דבר, ואין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניו שלא נפלנו; אין אנו טוענים שאומנם המעשה אירע אבל לא יכולנו למנוע אותו, ולמעשה כתובת הביקורת אינה אמורה להיות מופנית אלינו; אין אנו טוענים כי אנחנו הקורבן ולא הפושע – "האישה אשר נתת עמדי", "הנחש השיאני ואוכל", כי אם תולים את הדבר בעצמנו. אנו מכריזים בכך "די לתירוצים!", ומתייצבים לנוכח מעשינו הבעייתיים באמת וביושרה.

לא רק שלילה יש באמירת "אשמנו" כי אם גם תיאור כואב ומייסר של מה שכן אירע. החמצנו. מעלנו. לא פעלנו לאור מה שהיינו אמורים לעשות. לא נמנענו ממה שהיינו צריכים להימנע. זוהי תנועה נפשית הסוקרת את מעשינו ומוצאת בהם את פגמיהם. אנו עומדים במעין "מסדר המפקד" ומודים כי הייתה יכולה להיות שנה הרבה יותר מוצלחת, וכי השחתנו את מה שניתן לנו כדי להיטיב בו.

צליל הדין והביקורת אינו משתלט על הווידוי. יש בווידוי גם תנועה אחרת לחלוטין, שאינה מביע את עוצמתו של האדם שמסוגל להביט על עצמו בעיניים נכוחות אלא להפך: שהיא ביטוי עמוק של חולשה. אנחנו לא מי שסברנו שאנחנו. אנחנו הרבה יותר חלשים ונפולים מהתדמית העצמית שלנו.

ובהרחבה: ההכרה של התנועות הראשונות של הווידוי נושאת בחובה גם שפה של עוצמה. נפלנו כי אנחנו בחרנו ליפול, ואנו מתייצבים עכשיו בעוז כדי ליטול את האחריות על עצמנו, להודות כי הנתיב שבו הלכנו היה מוטעה ואסור, ומעתה והלאה יש בכוחנו לשנות אותו. זוהי שפת הגבורה והאומץ, ההכרה העצמית והעוז.

אולם, לאמתו של דבר, יש לנפילות שלנו גם מבט שונה לחלוטין. נפלנו כי אנחנו חלשים. כי על אף האמון הגדול שאנו נותנים בעצמנו – יש בנו חולשות המתגברות עלינו, ובסך הכול בני אדם אנחנו.

ניתן להתבונן על שני המבטים האלה בהשוואת דברי איוב לדברי המלך. כחלק מהשבח הגדול לריבונו של עולם אמר משורר האומה: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח, ה). בהתפעלות עצומה, מול כל הגלקסיות מיצה ריבונו של עולם את מהות האדם: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים ח, ו). גדולת האדם היא ש"מעט" חסר מאשר להיות א-לוהים. אנו אכן מברכים על כך בחופה ובכל שבע ברכות את אחת הברכות הנוראות בהודן: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו..."

איוב השתמש באותן מילים ממש: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו ליבך" (איוב ז, יז), אולם לא פליאה טמונה בשפתו, כי אם תלונה, לא שבחו של הקב"ה עולה מדבריו אלא כאב גדול: על אף העובדה שבסך הכול בני אדם אנחנו, קטנים ומצומצמים, כפי שהוא מצוטט בהמשך: "אדם ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז, כציץ יצא ויימל ויברח כצל ולא יעמוד. אף על זה פקחת עינך ואותי תביא במשפט עמך" (שם יד, א-ג) תובע ריבונו של עולם מאיתנו תביעות גדולות, ואף מעמיד אותנו למשפט (כפי שהוא אומר בהמשך למעמד האדם בעולם: "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו" (שם ז, יח). אף זו תנועה המצויה בתוך הווידוי עצמו.

אנא!

הראיה החותכת לכך שיש בווידוי גם קריאה לבקשת עזרה, לביטוי חולשתנו בעולם, לצורך שלנו ביד מושטת שתוציא אותנו מן המבוך שאנו שקועים בו, היא העובדה שהווידוי פותחת במילים "אנא". כך נאמר כבר על וידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה: וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל; אנא בשם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל" (יומא פ"ו מ"ב). אף אנחנו נוהגים כך היום, וכך נפתח הווידוי בתפילות יום הכיפורים: "א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, אנא תבוא לפניך תפילתנו, ואל תתעלם מתחינתנו..."

ומתוך כך הופך הווידוי שנפתח בשיברון לב על כל ההחמצות וההחטאות הגדולות של מעשינו לתפילה, לתחנונים, לבקשה ולחידוש הברית. מתוך הווידוי עצמו אנו מבקשים את כפרתנו. גם כאן, בסיס הקשר שבין וידוי להקרבה ולכפרה נמצא במעשה כהן גדול ביום הכיפורים. מהותה של הכפרה היא הניקוי ופתיחת הצינורות מחדש: "ונראה בעיניי שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים כולן לשון קינוח והעברה הן..." (רש"י לבראשית לב, כא).

שערי הווידוי אפוא נפתחים בפנינו, ואנו קרואים לטפס מיסוד תשומת הלב וקבלת האחריות אל הניקוי החיבור וחידוש הברית שבינינו ובין א-לוהי הרחמים והסליחות. ברם, תנאי אחד ויסודי מוצב בפני המבקש להיכנס בשערי הווידוי, והוא כנות הלב.

יש המבארים כי "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה" מתייחס לבאים ברגל גסה ובהטיית התודעה לכיוונים אחרים לגמרי. בשל העובדה שהווידוי על פי תורתנו נאמר לפני ה', ולא לפני בשר ודם, אין לנו לכוון לאמת, לדייק אותה, לעסוק בנושאים שהם אכן המקום שבו אנו צריכים לעשות תפנית, ולראות בווידוי את השערים הפותחים בפנינו את האפשרות הגדולה.

טוב אפוא כי יעשה לו אדם רשימה משלו, ואותם יביא למפגש הנאצל שבינו ובין הקב"ה, עליו יתוודה ואותו יתקן, ומכוח זה ייפתחו בפנינו שערי אורה גדולים, לקראת שנה מבורכת, מכוונת, שבה אנו עצמנו נזכה להיות מתוקנים עוד ועוד.

הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו