תקופת החגים מתאפיינת בשפע של סעודות חגיגיות. אבל לפעמים, מאחורי השולחן הגדוש והמנות המרשימות, מסתתרים סיפורים קשים. בן שחזר אחרי חודש מהישיבה בקושי טועם כזית פת ומתרגז כשמסתכלים לו בצלחת. הכל בסדר, הוא לא רעב. תעברו הלאה; בת שדווקא לוקחת עוד מנה ועוד מנה, אבל איכשהו רק נהיית רזה יותר. ההורים לא תמיד מבינים מה קורה, ולפעמים מעדיפים פשוט להתעלם, לחכות שגם השיגעון הזה יעבור. אולם, למרבה הצער, התעלמות לא עובדת כאן. כשמדובר בהפרעת אכילה אמיתית, התערבות מקצועית נדרשת – ובדחיפות.
הפרעות אכילה הן לא עניין מדובר בציבור שלנו, וכך גם דימוי הגוף – הנושא שבדרך כלל מהווה טריגר להתפרצותן. ובכל זאת – הפרעות אכילה בהחלט קיימות אצלנו ונפוצות במיוחד בגיל הנעורים, שבמהלכו יסבול מהן אחד מכל עשרה בני נוער. החלטנו להסיר את הלוט, לבדוק מה מסתתר מאחורי השם 'הפרעות אכילה' ולהבין מדוע חשוב כל כך להיות מודעים לתסמינים ולטיפולים.
"זו תקופה שקשה לי להיזכר בה", פותחת צביה ח', שהתמודדה בעברה עם הפרעת אכילה קשה. "הייתי אז נערה בת חמש עשרה. בבית היו התמודדויות קשות. אף אחד לא היה פנוי אלי באמת. היום אני מבינה כי אולי החסר הזה הוביל למה שהתרחש לאחר מכן".
היא נושמת עמוק וממשיכה: "זה החל בעלייה של חמישה קילוגרמים, עלייה אופיינית לגיל העשרה. אבל עבורי התוספת הזו הייתה כמעט סוף העולם. פניתי לדיאטנית והיא נתנה לי תפריט מאוזן והמליצה להוסיף פעילות גופנית. בהתחלה שמרתי על המלצותיה באופן הגיוני. אכלתי לפי התפריט ועשיתי הליכות נמרצות. לשמחתי, הירידה במשקל לא איחרה לבוא, אבל עדיין לא הייתי מרוצה. הרגשתי שאני צריכה לרדת עוד. הכפלתי את זמן ההליכות, ובמקביל צמצמתי את התפריט שלי עד כדי רעב. התמקדתי אך ורק במראה ובמשקל, והפכתי כפייתית סביב נושא הקלוריות. בחנתי וחישבתי בדקדוק את הקלוריות בכל כף שנכנסה לפי, והבטתי בדאגה רבה בדמותי במראה".
צביה הרעיבה את עצמה, ולא עמדה בכך: "מהעבר השני, היו לי גם לא מעט רגעי שבירה ונסחפתי בבת אחת למרוץ זלילה. הייתי אוכלת בהיסטריה עוגות ומאפים, שוקולדים וממתקים ומה לא. מייד לאחר מכן הייתה מגיעה החרטה וההלקאה העצמית ועימן החזרה למשטר הקלורי הקפדני והפעילות הגופנית המוגזמת".
היא ביקשה בסך הכל להיראות טוב, אבל התוצאה הייתה הפוכה בתכלית, ואף אחד סביבה לא היה מספיק ערני לתפוס זאת בזמן: "נראיתי רע. הרגשתי רע. בתמונות של אז רואים נערה כחושה ודקיקה בצורה קיצונית. אבל באותה תקופה חשוכה הייתי כל כך כלואה בעצמי, ולא ראיתי מבחוץ איך אני נראית באמת. לא ראיתי כמה אני רזה. כאשר הייתי בוחנת את עצמי מכל הכיוונים, תמיד חשבתי שצריך להוריד עוד 'קצת'.
"חשבתי שאהיה מאושרת כאשר אהיה רזה, אבל המציאות הוכיחה אחרת. נשארתי עצובה ומיוסרת והמשכתי לרדוף אחר הרזון המיוחל. אמללתי את עצמי בהרעבה מסוכנת, והרזון שהשגתי כלל לא הוסיף לי שמחה, רק צער וכאב.
"חלפו מאז עשרות שנים", נאנחת צביה. "ועדיין כואב לי להיזכר בנערה שהייתי. אבודה. חסרת אונים, שמתמודדת לבד מול עצמה, בתוך תהום חשוכה".
לא נעים להכיר: הפרעת אכילה
הכאב שהיה נחלתה של צביה נפוץ הרבה יותר משאנו נוטים לחשוב. בני נוער וצעירים רבים, מתוך השתוקקות להרגיש טוב עם עצמם, מגיעים למחשכים של הפרעות אכילה קשות, שלעיתים אף מסכנות את חייהם. אתי קופלר, פסיכולוגית קלינית בקופת חולים מאוחדת, וסיגלית כהן צבר, דיאטנית להפרעות אכילה במאוחדת, מסבירות לנו מה עומד מאחורי הסבל הנוקב הזה ואיך אפשר למנוע אותו.
"הפרעת אכילה היא שם כולל למספר הפרעות נפשיות מורכבות, שבהן יש עיסוק יתר באוכל ובמשקל באופן אובססיבי. לסימפטומים של ההפרעות האלו חוץ מהתחום הנפשי יש גם רכיב פיזי הקשור באכילה לא מאוזנת ועלול להשפיע על גדילה והתפתחות, לפגוע באיכות החיים באופן משמעותי ואף לגרום לסכנת חיים.
"לסובלים מההפרעה יש עיוות בדימוי הגופני אשר עלול להשפיע על כל תחומי החיים של הסובלים ממנה: פיזיים, רגשיים, נפשיים וחברתיים, עד כדי פגיעה בתפקוד היום יומי. ההפרעה גורמת לאיכות חיים ירודה, לבידוד ולהשפעה ניכרת על קשרים עם בני המשפחה ועם חברים קרובים. הירידה החדה במשקל גורמת לפגיעה בהתפתחות התקינה של גיל ההתבגרות ולעיתים גם לפגיעה בלב".
סיגלית כהן צבר ואתי קופלר מזהירות כי הפרעות אכילה עלולות להשפיע כמעט על כל הגוף: "זוהי פגיעה רב מערכתית", הן אומרות. "שום דבר לא נמלט מפניה: תיתכן פגיעה ברמה זו או אחרת בחניכיים, פצעים ויובש בעור, עור כתום, יבש וקשקשי, נשירת שיער ראש, שיעור יתר בפנים, בידיים ובגב, פגיעה במערכת ההורמונלית, פגיעה במוח, בעיניים, בכליות, בכבד, בקיבה ובמעיים, דופק ולחץ דם נמוכים, חוסר איזון של מינרלים בדם, חולשת שרירים ופגיעה ביכולת הנשימה".
"בניגוד גמור למידת השפעתן", מוסיפות אתי קופלר וסיגלית כהן צבר, "משום מה, הפרעות אכילה עלולות להיתפס בציבור כהפרעות קלות יחסית שבהן החולה שולט במידה רבה במצבו, ויכול להיחלץ מהן 'אם רק יהיה לו מספיק רצון', אך לא כך הדבר. מדובר למעשה בפגיעה עצמית וחוסר שליטה. החולה איננו אשם במצבו, וברוב המקרים יידרש לעזרה רב מקצועית כדי לשוב לאיתנו".
סיגלית כהן צבר מציינת כי הפרעות אכילה הן מהמחלות הקטלניות ביותר במחלות הנפש, ומתאפיינות ב-6 אחוזי תמותה.
הפרעה רבת פנים
"ישנם כמה סוגים של הפרעות אכילה", מפרטות אתי וסיגלית. "הידועות ביותר הן אנורקסיה ובולימיה. אנורקסיה מלווה בדרך כלל בצמצום אכילה ובהרעבה עד לנזקים פיזיים למערכות שונות בגוף. האנורקסיה מאופיינת בהרעבה מרצון, בהתנגדות לשמירה על משקל גוף מינימלי תקין, בפחד עז מעלייה במשקל, בהפרעה בדימוי גוף ובתפיסה עצמית של החולה כ'שמן' למרות מצב של תת-משקל חמור.
"לעומת זאת, בולימיה מלווה בדרך כלל באכילה בבולמוס ובניסיון לפצות על כך בדרכים שונות כדי למנוע עלייה במשקל.
"הפרעות אכילה נוספות ששכיחותן עולה בשנים האחרונות הן: בינג' - מאופיינת בהתקפים של אכילת יתר בפרק זמן קצר ובחוסר תחושת שליטה באכילה, היוצרים אצל החולה תחושות גועל, דיכאון ואשמה. ובנוסף, אנורקסיה שאינה אופיינית (אטיפיקל אנורקסיה) - צמצום אכילה ופחד מהשמנה, למרות עודף משקל ולעיתים אפילו השמנה".
באילו גילים נפוצות הפרעות האכילה?
"הפרעת אכילה היא המחלה השלישית בשכיחותה אצל מתבגרים, אחרי השמנה ואסטמה", מדגישות אתי קופלר וסיגלית כהן צבר. "תחילת ההפרעה ברוב המקרים היא בגיל ההתבגרות, כאשר ישנה התפתחות של הגוף והוא עובר שינויים באופן טבעי, והמתבגרים מתקשים להתמודד עם השינויים החלים בו.
"לא תמיד ישנה תשומת לב לתחילת התפתחות ההפרעה. פעמים רבות, הסובלות מגיעות לטיפול רק שנים אחר כך. ישנם מקרים שההפרעה מופיעה בגיל מאוחר הרבה יותר, בעקבות דיאטה שיצאה משליטה, בגלל שינויים בעקבות ניתוח, לאחר אירוע רפואי שגרם לירידה במשקל או לאחר ניתוח בריאטרי (קיצור קיבה או מעקף)".
מהם גורמי הסיכון לפתח הפרעת אכילה?
"בדרך כלל ישנו רקע מקדים להפרעה", משיבה הפסיכולוגית אתי קופלר. "מדובר בקשיים בדימוי עצמי ובביטחון עצמי. לעיתים קרובות ישנם קשיים משפחתיים או חברתיים, סטרס, דיכאון, חרדה, פגיעות, ושילוב בין הגורמים השונים".
היא מתייחסת בעיקר לבנות, המהוות רוב מבין הלוקים בהפרעה, ואומרת: "הבנות חושבות בשחור ולבן. או שאני רזה, או שאני שמנה מאוד. אין סתם משקל תקין ומתאים לגיל ולגובה. כל מה שמותר וסביר ויפה לכל האחרות - לא חל עליהן. הן צריכות להיות מעל זה, מעל הצרכים הגשמיים של הגוף".
האם ניתן לזהות את ההפרעה בשלביה הראשונים?
"יש לא מעט נורות אזהרה לזיהוי ההפרעה", מסבירות כהן צבר וקופלר, "התחלה של דיאטה קיצונית ללא צורך, וגם אם היה משקל עודף - ירידה מהירה מדי במשקל. מעבר לצמחונות או טבעונות, אכילה בסתר, צמצום מבחר מוצרי מזון, הימנעות מאכילה משותפת עם המשפחה והחברים, הימנעות מבילוי משותף, לבוש רחב מאוד ומטשטש, נשירת שיער, הפרעה בפעילות מעיים, חולשה, סחרחורות, אנמיה, קשיים בשינה, פצעים בידיים, אצבעות כחולות, ועוד".
ומה עושים כאשר מגלים את ההפרעה? לאיזה טיפול יש לגשת?
"הטיפול הנכון והמתאים להפרעת אכילה הוא טיפול משולב דיאטני ופסיכולוגי. מומלץ להיעזר בצוות שעובד בתיאום, וכמובן מתמחה בתחום הספציפי. לפעמים יש צורך גם בפסיכיאטר, וזאת כמובן בתיאום עם רופא משפחה או ילדים.
"הטיפול בהפרעות אכילה הוא על פי רוב טיפול אמבולטורי, כלומר טיפול הניתן במרפאה בקהילה. הפנייה נעשית באופן עצמאי למרפאה שיש בה צוות כזה, אין צורך בהפניה של רופא.
במאוחדת ישנן מרפאות להפרעות אכילה כחלק ממרפאות בריאות הנפש. המרפאות פזורות בכל הארץ, ויש גם מרפאות ייעודיות בבתי החולים כמו הדסה עין כרם, רמב"ם, תל השומר ושניידר.
"חלק מהמטופלות נזקקות לאשפוז מלא או חלקי, ולשיקום שמטרתו שילוב הדרגתי בקהילה, באמצעות בתים שיקומיים".
כהן צבר וקופלר מעירות כי פעמים רבות ההפניה לטיפול נעשית דרך רופאים אחרים שאליהם פונים בעקבות הסימפטומים.
יש תקווה
"הטיפול בהפרעות האכילה לסוגיהן הוא אחיד", מסבירות קופלר וכהן צבר, "במובן זה שבכל מקרה יש צורך בטיפול פסיכולוגי לצורך האיזון הנפשי, וגם בטיפול דיאטני לצורך האיזון באכילה. יש חשיבות גם להדרכת הורים, אפילו אם הנער או הנערה מעל גיל 18, ובמיוחד אם הם עדיין גרים בבית".
"חשוב לדעת", מסיבה הדיאטנית את תשומת ליבנו, "שישנם שלושה מרכיבים חשובים המשפיעים על התוצאה הסופית: תמיכה וטיפול משפחתי, פנייה מהירה לטיפול, וטיפול בצוות רב מקצועי".
לסיום, מספרת לנו צביה את הסוף הטוב שלה: "איפה יכולתי להיות היום? אינני יודעת. אם בכלל עוד הייתי כאן... הקב"ה הציל אותי, ובניסי ניסים נחלצתי וחזרתי לשפיות, בלי זכר לאותה הפרעה איומה, עם תמיכה וייעוץ מקצועיים והרבה אהבה של הסביבה.
"כאשר אני חושבת על כל אותם נערים ונערות שמתמודדים עם הפרעות אכילה, והם כל כך סובלים, אבודים בתוך עצמם ובתוך המחלה, אני רוצה לצעוק להם: אפשר לעזור לכם לצאת משם! אל תתמודדו לבד ובשקט. קומו ובקשו עזרה. זה לא אבוד".