"פגשתי אנשים שבגיל ארבעים עוד מדברים אידיאולוגיה". הגרעין התורני בנהריה
"פגשתי אנשים שבגיל ארבעים עוד מדברים אידיאולוגיה". הגרעין התורני בנהריה צילום: דורון איטח

"סיפר לי חבר גרעין מאור עקיבא בדמעות", משתפת תהילה שיימס, מנהלת תחום קהילה בקרן קהילות, "איך אשתו והילדים קיבלו על עצמם לבקר כל שבוע אישה קשישה ערירית בעיר.

הם נכנסים אליה הביתה בחיוך, שואלים 'מה שלומך' ומחבקים אותה. זה לא נתפס אבל הם האנשים היחידים שהיא פוגשת במשך השבוע. היא ממש מתרגשת לראות אותם כל פעם. לאחרונה הם קפצו אליה לביקור, פתחו את הדלת וראו אותה עומדת באמצע הסלון עם ההליכון שלה כשכל הבית מוצף בכמויות של מים מצינור שהתפוצץ. היא הייתה חסרת אונים, מנסה איכשהו להשתלט על הרטיבות והבלגן שהיה שם. אם הם לא היו קופצים באותו יום לבקר אותה אני לא יודעת עד מתי היא הייתה עומדת שם לבד ומנסה לגרוף את המים החוצה. האנשים האלה הם לגמרי קרן אור בשביל אותה אישה ערירית. רק תחשבי כמה כוח ושמחה היא שואבת מכל ביקור שלהם אצלה וכמה הם מקבלים בעצמם מהקשר איתה", אומרת בהערכה שיימס, בעצמה חברת גרעין 'מגשימים ביחד' בנתיבות.

את ילדותה העבירה שיימס בקריית ארבע ואת השירות הלאומי עשתה בירוחם לפני 22 שנה. "השירות הלאומי היה מכונן בשבילי ומשנה חיים", היא מציינת. "פגשתי בירוחם קהילה של אנשים עם שליחות ומשמעות. הייתי צעירה בת 18 ואני זוכרת שהסתכלתי על האנשים בני הארבעים ואמרתי 'וואו, הם עדיין מדברים אידיאולוגיה'. זה קנה את ליבי שאפשר להיות בשירות לאומי כל החיים ולא רק למשך שנה או שנתיים. היה לי ברור שאני רוצה להיות חלק מהדבר המדהים הזה", היא מספרת על התרשמותה הרבה במפגש הראשון בחייה עם חברי הגרעין התורני.

"מעבר לזה הקסים אותי המפגש עם עיירות פיתוח, או כמו שהרב אלישע וישליצקי היה קורא להן, הערים הטבעיות. עד גיל 18 לא באמת הכרתי את הפריפריה הגיאוגרפית־חברתית ופתאום פגשתי אנשים בני המקום מקסימים וטובים. חברה שלא הייתה לי היכרות איתה עד לאותה שנה וזה היה מדהים. זאת אומרת, גם המפגש עם חברי הגרעין שהגיעו מחוץ לעיר ויצרו מציאות של חיים עם משמעות ושליחות וגם המפגש עם אנשי ירוחם בעלי החום האנושי והכנסת האורחים, מאור הפנים, רוחב הדעת ורוחב הלב שלא הכרתי ולא פגשתי עד אז והשילוב של שני הדברים האלה יחד לגמרי הקסימו אותי. מצד אחד, לחיות גם עם השונים ממני, אבל מצד שני מתוך תודעה ברורה של שותפות עם אנשי המקום. מאז החיידק הזה פשוט נדבק בי", היא מחייכת.

בשירות הלאומי פגשה את מי שלימים יהפוך לבעלה, תלמיד ישיבת ההסדר בירוחם. הם קבעו את ביתם במקום. "התחתנו על הדשא של הישיבה בירוחם כחלק מביטוי של חיבור למקום. אחרי שבע שנים היינו שותפים לחבורה שהקימה גרעין חדש בנתיבות, ככה הגענו לשם". בנתיבות הם כבר כמעט 15 שנה. במשך שבע שנים שימשה רכזת גרעין 'מגשימים יחד' בעיר ומשם המשיכה לתפקידה הנוכחי בקרן קהילות.

"מהלך לא טבעי"

מאז הקמת הגרעין התורני הראשון בקריית שמונה על ידי הרב צפניה דרורי לפני יותר מיובל שנים קמו ברחבי ישראל קרוב לשבעים גרעינים תורניים הפזורים מצפון עד דרום. מה שהחל ביוזמה מקומית בודדת מונה כיום אלפי משפחות חדורות תחושת שליחות.

"למעשה הגרעינים התחילו מסיפורים מקומיים, אם זה ירוחם, קריית מלאכי או נהריה, הגרעינים באופן טבעי צמחו מהשטח. כל אחד במקום שלו. החיבור הזה לרשת כמו קרן קהילות שמחברת ביניהם מלמד שיש כאן מצד אחד סיפור מקומי ייחודי ועצמאי וכל גרעין הוקם על פי דרכו ומותאם לרוח המקום הספציפי שלו, אבל בד בבד אחרי 30 שנה מסתבר שיש כאן תנועה שלמה של אלפי משפחות בכל הארץ, מאילת ועד קריית שמונה, שנקראו לדגל, ויש כאן סיפור לאומי אדיר מימדים", אומרת שיימס בהדגשה. "זו אמירה שיש כאן קהילה של אנשים שחיים חיים של עומק ושל נתינה וזה נעשה במשולב עם החברה הישראלית. בעיניי זו חלוציות לשמה".

"כמובן האתגרים הם רבים ומורכבים ויש מקום אולי לחשבון נפש, זה תמיד טוב ותמיד יש מה לתקן ולשפר. זה חלק מהחיים אבל הרוח הגדולה שלהן, של קהילות שלמות עם אלפי אנשים שבוחרות שכל אורח החיים שלהן יתקיים מתוך תחושת חלוציות ושליחות בוערת, מתוך הכרה בפסיפס אנושי ועם כבוד ענק לאנשים שגרו שם לפניהם ואולי לא יודעים לדבר את השפה החלוצית הזאת אבל הם ללא ספק אנשים בעלי משמעות. להכיר את גוני החברה הישראלית ולהיות חלק".

מה דעתך על הביקורת שעלתה על כך שיש מימד של התנשאות בגרעינים התורניים?

"צריך להבין שבוודאי יש כאן משהו שלא נעשה באופן טבעי. לו היינו משאירים לטבע לעשות את שלו כנראה שאני למשל לא הייתי עוברת לגור עם משפחתי במקום רחוק שלא מוכר לי. מטבע הדברים האדם מתחבר לדומה לו, ולצערי החברה הישראלית הולכת יותר ויותר לכיוון של חיים מגזריים ושבטיים, לחיות רק עם הזהה לנו, וכך המרחקים הולכים וגדלים והפערים הולכים ומתעצמים. אבל כשאנשים לא דומים נפגשים אז ברור שזה יוצר גם תחושה של ניכור ומרחק כי באופן טבעי יותר נוח לנו להיות בחברת הדומים לנו ולכן הפעולה שלכאורה לא טבעית לנו מחייבת להתגבר על הניכור וליצור חיבורים. היא גם יוצרת בהתחלה תחושת זרות ושונות. החוכמה היא לפרק לאט לאט ובסבלנות את המוקש הזה במפגשים טבעיים, חיוביים ועמוקים לאורך השנים ובסוף המחבר עולה על הניכור והביחד מתגבר".

שיימס מציינת כי למרות המורכבויות והאתגרים - בשטח החיבור בולט: "בסוף ברוב רובן של הערים והשכונות שבהן הגרעינים פועלים יש שיח ויש מפגש וחיבור ויש אהבה וכן, יש גם התמודדויות, שוב בגלל שלא הלכנו על מהלך שהוא לגמרי טבעי. צריך לזכור שמהלך טבעי היה יוצר ניכור גדול בהרבה. העובדה שהילדים שלי מגיל אפס פוגשים ילדים בעלי רקע שונה משלהם יש בה הרבה אתגרים אבל בסוף זה חיבור של עם. בשטח יש המון מיזמים לחבר בין הלבבות ובין החברים כמו מיזם ליווי משפחות אבלים, שחשבו בהתחלה שזה יהיה ביקור במשפחת הנפטר לניחום ותמיכה אבל מתברר שהליווי הזה הופך להיות חברות וליווי של שנים, או סיירות קורונה שקמו בשנה האחרונה, חבילות מזון שמחולקות ומיזם ליווי קשישים שהופך לחיבור מרגש מאד שבו הקשיש הופך ממש לחלק מהחיים שלהם. מדובר באנשים שגרים לאורך שנים אחד ליד השני והם הופכים לשותפים. זה מפגש של חיים, ויש בישראל אלפים רבים שמבקשים לתת מעצמם ולעשות טוב ובסוף זו התשובה, להפיץ אור".

"האלונקה הנוכחית היא הגליל"

צחי וייס התייצב גם הוא למשימה, ואחרי 32 שנה בחיספין שברמת הגולן הוא ארז מזוודות ועבר עם משפחתו לפני שנתיים וחצי לנוף הגליל (נצרת עילית). וייס הוא מנהל הגרעין התורני בעיר. "אנחנו כאן מתוך ראייה שהאלונקה הנוכחית היא האלונקה של הגליל", הוא מסביר בפשטות.

בגרעין נוף הגליל חברים כיום 60 משפחות שפזורות ברחבי העיר. "מבחינתנו פיזור המשפחות נובע מתוך אידיאל. רחוב פה, רחוב שם. מתוך ראייה שכל אחד שנמצא בבית כנסת, בסופר או בבניין המשותף מתחבר לאנשים. המוטו שלנו הוא שלא באנו לשנות אף אחד אלא להצטרף לתושבים הוותיקים שגרים בעיר הזאת", הוא מבקש להדגיש. "נוף הגליל נמצאת לצערנו בשנים האחרונות במאזן הגירה שלילי. ולמרות שנוף הגליל הוקמה לפני 64 שנים כעיר עברית על ידי דוד בן גוריון כדי לתת מענה ליישוב היהודי בגליל המצב כיום דורש תשומת לב מיוחדת. לאורך השנים העיר התפתחה אבל ב־15 השנים האחרונות היא נעצרה, עמדה מלכת. לא נבנו כאן בתים חדשים, אנשים הפסיקו להאמין במקום הזה", הוא אומר. "עוד ועוד אנשים עזבו את העיר ומאחר שאין ואקום אז הציבור הערבי באזור, שרוצה לשפר את תנאי הדיור ואת איכות החיים, התחיל להגיע לנוף הגליל. כך שמצד אחד יהודים עזבו ומצד שני מגיעים עוד ועוד תושבים לא יהודים".

שינוי השם לנוף הגליל היה רק בגדר שינוי קוסמטי?

"ממש לא. ראש העיר הנוכחי רונן פלוט ביקש למתג את העיר מחדש אבל זה הרבה מעבר לכך. בשנים האחרונות ראש העיר הופך את העיר בצורה מאוד מורגשת של הבאת מפעלי הייטק, התחלת בנייה סוף סוף, שיפור חזות העיר, פתיחת פארק יפה, תכנון רכבת קלה מחיפה. ראש עיר עם הרבה כוח עשייה ואין ספק שבשנים האחרונות התחילו באמת תזוזות חיוביות".

נוף הגליל, מסביר וייס, ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים אבל חברי הגרעין לא נרתעים מהם ונרתמים לסייע במה שרק אפשר. "האוכלוסייה בעיר מגוונת מאוד. נפתחה שכונה חרדית שנמצאת בקצה העיר, מגיעים עולים חדשים מברית המועצות ובשנה האחרונה מגיעים הרבה עולים מבני המנשה. אנחנו מלווים אותם מההגעה שלהם לעיר. יש בעיר המון עשייה חשובה, יש שליחות גדולה, חיבור לעם ישראל וחיים של הגשמה", הוא אומר בהתלהבות.

הפעילות של הגרעין היא רחבת היקף. "יש שיעורי תורה, קליטת משפחות חדשות, אנחנו דואגים לשימור מניינים בבתי כנסת, שזו אגב, אחת הבעיות הכואבות בעיר. בתי כנסת שהיו מלאים מתרוקנים אבל אתה קם בבוקר ומבין שאם לא תהיה פה אחרים יהיו ומבין את המשמעות. אנחנו מגיעים לפעילות בגנים ובתי הספר. יש לנו פעילות אחרי הצהריים".

ומצטרפות לגרעין משפחות חדשות?

"בקיץ האחרון קלטנו חמש משפחות צעירות חדשות מהציונות הדתית. מאוד שמחנו לקבל אותן. יש בעיר את ישיבת הסדר נוף הגליל וחלק מהבוגרים שלה מזהים את המשימה הלאומית ומחליטים להישאר. הישיבה מאוד משמעותית לעיר. בנוסף לכך אנחנו מפעילים מועדון ומדרשה לקהילת בני המנשה ויש שני רבנים מטעמנו שמלווים אותם באופן צמוד. אנחנו שותפים בכל העשייה בעיר", הוא מציין. "אנחנו מתחברים לכולם ושותפים מלאים בעשייה המקומית".

אין חשדנות כלפיכם?

"מקבלים אותנו בצורה מדהימה, מאוד שמחים בעשייה שלנו. אנחנו עושים את הפעילות בצורה מדודה ומאוזנת ובסך הכול גם התושבים וגם פרנסי העיר מבינים שחברי הגרעין הם אנשים טובים שבאים מתוך שליחות ואידיאולוגיה והם קובעים את ביתם פה ונשארים בעיר. בנוף הגליל יש שיתוף פעולה נורא יפה בין האוכלוסיות השונות. כולנו משתדלים מאוד לשמור על השלום וזו בשורה נפלאה ומכאן הכוח שלנו".

מיזם חדש שהחל בגרעין לפני יותר משנתיים וצובר תאוצה זכה לשם 'שבת אחים', ובמסגרתו משפחות מהגרעין סועדות בליל שבת במשותף עם תושבים מהעיר המבקשים לטעום סעודת שבת. "מוזמנים לסעודה תושבים שרוצים להרגיש אווירה מיוחדת בשבת. הרבה אנשים, גם אם עושים קידוש - שבת אצלם מסתכמת בלשבת לבד מול הטלוויזיה בלי להרגיש את ההפסקה ממרוץ החיים ובלי התרוממות רוחנית. לסעודה מגיעים אנשים קשי יום, עולים חדשים, תושבים ותיקים. כל מי שרוצה מוזמן, גם כאלו שלא תהיה להם סעודת שבת אם הם לא יצטרפו אלינו. כשיצאנו לדרך עם הרעיון לפני שנתיים חשבנו שנצטרך להתאמץ למצוא תושבים למיזם, שאולי יתביישו או יחששו, אבל מפה לאוזן הם הגיעו והם כל כך שמחים בזה. זה לימד אותנו שאנשים רוצים שייכות, רוצים קשר, רוצים להיות חלק ולהרגיש טעם של שבת".

ארגון סעודות השבת הוא בהשתתפות כלל חברי הגרעין. "לקחנו מועדון וביום שישי מגיעים בני נוער ובחורים מהישיבה שמנקים ומארגנים את המקום. אנחנו מקפידים שהכול יהיה מכובד ומכבד. אנחנו עורכים שולחנות יפים ואסתטיים עם כלים חד פעמיים איכותיים ועם פינת שתייה חמה מפנקת. את האוכל מכינות משפחות הגרעין בהתנדבות. שתי משפחות מהגרעין מנהלות את הסעודה. יש אווירה מרגשת של חיבור. מתארח בסעודות אדם מבוגר ערירי בן 50. הוא בודד בעולם, פשוטו כמשמעו. בן העיר שהוריו נפטרו והוא נשאר לבד בעולם. הוא יושב בסעודה ולא מפסיק להודות. שמח לפגוש אנשים, להיות ביחד עם אנשים בסעודה ולא לבד בבית. הוא אומר לנו שהוא חי מהמפגשים האלה".

בימי הקורונה המיזם חווה טלטלה בעקבות הסגרים וההגבלות. "היה יותר קשה להתנהל עם כל ההנחיות, אבל הצורך הוא גדול ועל הפרק כבר יש הקמה של עוד מוקד כזה בעיר", הוא מכריז בהתלהבות ומבקש לציין כי "חד משמעית כל משפחה מטעמנו שהשתתפה בסעודת שבת כזאת יצאה מועצמת. זה מאוד מחבר ומלכד".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו