ד"ר יוסף שרביט
ד"ר יוסף שרביט צילום: אתר בר אילן

לקראת יום כיפור תשפ"ב

בעוד האסכולה הפריסאית ואסכולת הרב קוק מתכתבות עם המאה הט"ז, הרי שהאסכולה הברלינאית והאסכולה הירושלמית מתכתבות עם המאה הי"ז; בעוד הפזורה הספרדית מחוברת למאה נורמטיבית בלמדנות היהודית וברעיון המשיחי הנובעים ממנה (המאה הט"ז) הרי שהפזורה האשכנזית מתעמתת ומזדהה לחילופין עם המאה הכאוטית בלמדנות היהודית וברעיון המשיחי הנובעים ממנה (המאה הי"ז) – אין רעים וטובים: ההיסטוריה והסוציולוגיה עיצבו את פני אותן פזורות. בתוקף שיבת ציון ויחד שבטי ישראל, היכולת שלנו לשוב ולתקן עולם. 

איננוּ אלא תבנית נוף רעיונותינו, חינוכנו ובחירותנו. המאה הט"ז ראתה את התהוותן של הפזורות היהודיות הגדולות – בפולין וליטא מחד גיסא ובאימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה, מאידך גיסא. מאה זו מהווה עידן של התבססות ושגשוג בכל המישורים בשתי הפזורות, עידן של עדכון, כיול ואיפוס כל המערכות – בוודאי באשר למדעי היהדות והרעיון המשיחי הנורמטיבי, שהוראתו כינון קוממיות ישראל בארץ ישראל – מהמהר"ל מפראג, השל"ה הקדוש (הרב ישעיהו הלוי הורוביץ), דרך האר"י הקדוש, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ עד דון יצחק אברבנאל ודונה גרציה מנדס. הרמוניה שרתה בכל המרחב הגדול הזה – מוועד ד' הארצות עד לצפת המעטירה. רבי משה איסרליש ראה ברבי יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל ולו הבכורה באשר לו תורת ארץ ישראל ועל כן הניח את "המפה" על ה"שולחן הערוך", לאות של כבוד והוקרה.   

אלא שהמאה הי"ז בסערה גדולה חוללה דיסהרמוניה באותה שלווה – מ"המבול" של גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649), דרך המשבר השבתאי עד לרעידת האדמה השפינוזאית. אנדרלמוסיה הכתה בעוצמה רבה בשתי הפזורות ללא רחם, בסדרי הלמדנות היהודית והרעיון המשיחי. עיקרי אמונה נעקרו ממקומם והרעיון המשיחי הפך לכאוטי, תוך משבר אמון באליטה הרבנית וראשיתו של חילון מכרסם. המאה הי"ז בבחינת קו פרשת המים בעת החדשה המוקדמת – מסיבות היסטוריות וסוציולוגיות הפזורות השונות הגיבו באופן שונה: בעוד הפזורה הספרדית התגברה על כל אלה והחליטה לשקם את ההריסות, תוך עיצוב "דפוס של אחדות", הרי שהפזורה האשכנזית התעמתה עם כל אלה, תוך עיצוב "דפוס של פיצול". 

הנצרות איימה על הזהות של היהודי והאסלאם איים על המעמד של היהודי ולכך הייתה השלכה על התגובות השונות. הריהביליטציה של הלמדנות היהודית והרעיון המשיחי הנורמטיבי התנכ"י וה"דפוס של אחדות" נבעו מאקלים שיש בו דרור אינטלקטואלי המאפיין את ארצות האסלאם, מיניקה מחודשת בתורה של המאה הט"ז ותפיסת היהדות כאומה, מחד גיסא; העימות הרעיוני וה"דפוס של פיצול" נבעו מאקלים פולמוסי המאפיין את ארצות הנצרות ותפיסת היהדות כדת.

במאה הי"ט-כ' האסכולות הברלינאית (1819) והירושלמית (1919) לחכמת ישראל שביקשו לנסח מחדש את יחסן ללימודי היהדות, בפריזמה של אמנציפציה ולאומיות, החלו להתכתב בטבעיות עם המאה הי"ז הספקנית, הכאוטית והמערערת תחת עיקרי האמונה, בשם "המדע המחקרי הטהור". זו הייתה אותה גברת בשינוי אדרת, שלבשה אצטלה מדעית. באופן זה פרופ' גרשום שלום ביקש לערוך ריהביליטציה ללימודי הקבלה ולשבתאי צבי "אבי התמורות של העת החדשה", תוך הכתמת הרב יעקב ששפורטש הלוחם הגדול בשבתאי צבי כ"אינקוויזיטור יהודי". באופן זה פרופ' יוסף קלוזנר (1923) וראש הממשלה דוד בן גוריון (1953) ביקשו לבטל את החרם על שפינוזה ולגלות כלפיו גילויי אחווה בלתי תלויים. 

עוד באותו נושא:

לעומתן, האסכולות הרב קוק (1904) והפריזאית (1946) לחכמת ישראל, שביקשו לקרא תיגר על ההרס התרבותי שבין שתי מלחמות העולם ולאחר מלחמת העולם השנייה, ולשוב אל יהדות מאוזנת, אל נורמליות הגוברת על קוטביות, החלו להתכתב עם המאה הט"ז הנורמטיבית המבקשת לשוב אל היסודות והעיקרים הלכתחיליים – כך עדנה מחודשת הייתה למהר"ל ולשל"ה הקדוש, כך הקבלה הלוריאנית הייתה לאם כל התובנות היסוד של מדעי היהדות והרעיון המשיחי הנורמטיבי. 

הפרספקטיבה של 500 שנה מאפשרת לזהות את תהליכי הרציפות והנתק שאירעו בשתי הפזורות, תוך זיהוי תהליכי הריפוי והפיוס ההולמים את שתיהן. הבירור המתרחש עתה בעת שיבת ציון הגדולה, הוא בירור הנובע מהמפגש הגדול של גלויות ישראל עם מטענן הרב, לטוב ולמוטב. הדיון נוקב ועמוק וטוב שכך. כך הפולמוסי יפויס וכך השאנן יתעמק. יש בתוקף שיבת ציון ויחד שבטי ישראל, בתוקף ההפריה ההדדית לשוב ולתקן עולם.  

ד"ר יוסף שרביט, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר אילן ומכללת אפרתה

מחבר הספר: עבריות ומעבר לה, דיוקן אינטלקטואלי של הרב י.ל. אשכנזי (מניטו), אדרא, תשע"ט. בעיצומה של כתיבת מחקר: שואה ותקומה – לראות את התמונה השלמה.                

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו