"חתונת השנאה"
"חתונת השנאה" צילום מסך מתוך המהדורה המרכזית, חדשות 12

כשבכירי הגנרלים הצרפתים החליטו לסגור את פרשת הריגול בצבאם בצורה הקלה ביותר, פתאום קפצה להם האנטישמיות והם הפילו את התיק על היהודי התורן – קצין הארטילריה אלפרד דרייפוס, קצין נאמן שבינו ובין ריגול אין דבר וחצי דבר.

הם לא דמיינו שהפרשייה הקטנה הזאת תתהפך עליהם ותיצרב בזיכרון העולמי. בפרספקטיבה של מאה שנים אחר כך, מאמרו האלמותי של העיתונאי הצרפתי אמיל זולא "אני מאשים" הפך למטבע לשון שישמש גם את התובע של הצורר הנאצי אייכמן בפתיחת משפטו, והשם דרייפוס נעשה שם שני לקורבן רדיפה משפטית משיקולים לא ענייניים.

בזעיר אנפין, זה מה שקרה בשבוע שעבר לפרקליטות המדינה במשפט "חתונת השנאה", שמתנהל בבית משפט השלום בירושלים בשש השנים האחרונות והגיע לסיומו ביום רביעי האחרון. נזכיר כי התיק נפתח בעקבות חתונה שבה נופפו הרוקדים בכלי נשק לעבר תמונת התינוק עלי דוואבשה שמת בהצתה בכפר דומא, ואף דקרו את התמונה. חמשת הקטינים שהשתתפו בחתונה ונאשמו בהסתה זוכו, משפטם של הבגירים עדיין נמשך. להוציא כמובן הפן האנטישמי שפרקליטות המדינה אינה חשודה בו, גם במקרה של נערי הגבעות שהואשמו בהסתה לטרור ורצח המאשימים חשבו שיוכלו לטפול האשמה מופרכת על ציבור שבקלות סופג כל רפש, אך בסופו של הליך הופתעו לספוג "אני מאשים" חמור הרבה יותר כלפיהם.

"שבח למפגע - לא שבח לפיגוע"

הרבה שאלות משפטיות ועובדתיות מקומיות נידונו בתיק הזה, אך העניין הציבורי בהן לא גדול. המשפט בתוך משפט שהתנהל בבית משפט לנוער שבבית משפט השלום ירושלים התחיל מטענת האכיפה הבררנית שהעלו סנגורי הנאשמים. מדובר במהלך מאומץ ודי מדהים, שבמסגרתו התבקשה הפרקליטות להעביר את כל התיקים בנושאי הסתה שהתבררו אצלה בין השנים 2018-2016 ושנסגרו בלא נקיטת הליך מסיבות שונות. הסנגורים קיבלו מהפרקליטות בהוראת בית המשפט כמאה תיקים שונים שנסגרו בעילות שונות והחלו לחרוש אותם לעומק. זו עבודת תחקיר מרשימה שכמותה טרם נעשתה, ומכאן גם החשיבות הציבורית שלה. בפעם הראשונה נבחנה אמפירית השאלה כיצד נוהגת פרקליטות המדינה בהסתה ערבית לעומת הסתה יהודית.

התוצאות, מי יכול היה לנחש, עגומות למדי. הפרקליטות נדרשה במסגרת הדיון להסביר במדגם מייצג מדוע בחרה לסגור את התיקים הללו בלי להגיש כתבי אישום, לעומת ההליך הנחוש שהיא מנהלת כבר שש שנים נגד הרוקדים בחתונת השנאה. הא לכם מדגם מייצג מההסברים שניתנו על ידה: לא הצלחנו לקלוט קטעים מסוימים בדרשה של אימאם במסגד; יש להבחין בין הסתה לביקורת; אולי השבחים לסמיר קונטאר הם בכלל כלפי הפעילות שלו בסוריה; לא כל הנפת כלי נשק במסגרת הפגנה היא קריאה לאלימות; דברי שבח למפגע אינם שווים לדברי שבח לפיגוע ואינם הסתה; לא סביר שתגובות ברשתות החברתיות יובילו לפעולה ממשית; יש להתייחס למצבו הרפואי או לחרטתו של המסית ועוד.

בין טיפות מטר התירוצים הקולח הזה הצליח ריקוד השנאה של נערי הגבעות לצעוד בדיוק אין קץ ולא להיכלל בשום קריטריון מקל. בפרקליטות האריכו להסביר מדוע אין שום פרשנות אחרת לריקוד מלבד הסתה לרצח, כיצד ההסתה הזאת עוברת מיד לעשייתן ואיך הנפת כלי הנשק לצד תמונות הקורבנות בדומא היא ללא ספק הנפה שקוראת לפעולה. הקריאה בטקסטים שהפיקה הפרקליטות מביכה כל כך עד שעולה החשד שאיש ממובילי התיק לא שיער בדעתו שהוא יגיע למחוזות האלה. מעמדת מתקפה עברו התובעים בתיק לעמדת מגננה, וגם היא לא מאוד מוצלחת.

השופט שמעון לייבו, שכתב את הכרעת הדין הארוכה, ראה את "תיקי המאה" כפי שהם מכונים בהליך, הקשיב לתירוצי הפרקליטות וכתב גם כתב את הכרעתו. "אין בידי לקבל את הטענה כי ההתבטאות בתיק זה חמורה בכל הפרמטרים מיתר ההתבטאויות שמופיעות בחומרים שהועברו להגנה", כתב בלשון המעטה, "אדרבה, בתיק זה יש שילוב של נסיבות לקולא: קטינות, חרטה, אירוע חד־פעמי, גינוי ציבורי ופרשנות אלטרנטיבית לאירוע". לייבו לא התכוון להסתפק כאן בהכרעת הדין בנוגע לקטינים שעניינם בא לפניו. הוא בהחלט נענה לאתגר שהציבו הסנגורים בפרויקט תיקי המאה שלהם ונכנס לעובי הקורה בעניין אכיפת החוק למניעת הסתה.

יזבק כשרה, בן ארי פסול

בעיר אום אל־פאחם הופיע באחד הבקרים של שנת 2018 גרפיטי על קיר שכלל צלבי קרס ואת המשפט "אל תדאג שהיד, אנחנו נלך בדרך". תלונה הוגשה, המשטרה חקרה והתיק הועבר לטיפול הפרקליטות. המענה שניתן לתיק משאיר אבק לחילוקים דקדקניים של אחרוני האחרונים בסוגיות תלמודיות סבוכות. "צלב הקרס כשלעצמו אינו מהווה קריאה לפעולה, והכתובת הנוספת עמומה ונתונה לפרשנות". כלומר, הידמות לדרכיו של השהיד יכולה להתפרש גם כדרך שאומרים "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון". וצלב הקרס? הוא סתם נקלע לשם במקרה. זהו מקרה ראשון מתוך חמישה מקרי דגל שמביא השופט לייבו בפסק דינו, ושלפי הכרעתו אם היה מיושם גם במקרה חתונת השנאה היו הנאשמים כולם נשלחים לדרכם מבלי שיוגש נגדם כתב אישום כלל.

נביא עוד דוגמה שבה משתמש השופט לייבו כדי להמחיש את לימוד הזכות של הפרקליטות, שאילו עשירית ממנו היה מתקיים על נערים עם גוזמבות וזקן איש מאיתנו לא היה שומע על המושג "חתונת השנאה". אחת התגובות לפוסט שפרסם חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כללה את התוכן החוליגני "יש לירות לעברו בחזרה בצרורות, אבל אמיתי". פוסט שעסק בשוטרים הדרוזים האיל סתווי וכמיל שנאן שנפלו בעת מילוי תפקידם בהר הבית זכה לתגובה "מוות לדרוזים". תגובות נוספות ברשתות החברתיות שפירט השופט עסקו בביצוע מיתות משונות ואכזריות ליהודים. על כולם ענתה הפרקליטות ביסוד אחד: תגובה מעצם מהותה נגררת מטקסט אחר שמעורר את המגיב, ומשכך אין בה היסוד הנפשי הנדרש כדי לבסס עבירת הסתה. גם כאן קובע השופט לייבו: לו היה הסטנדרט המקל הזה מוחל על נערי הגבעות רבים מהם לא היו מועמדים כלל לדין.

לייבו מאריך לדון בתיקים נוספים מתוך תיקי המאה, ובכולם הוא מוצא מקום להחיל את אותן הנסיבות המקלות גם על הנאשמים שיושבים לפניו. פרק ארוך ומעניין הוא מקדיש לתירוץ "חסינות חברי כנסת" שהועלה על ידי הפרקליטות בכמה תיקים. המקרה הבולט ביותר הוא חברת הכנסת לשעבר היבא יזבק, חברת הרשימה המשותפת, שבכמה הזדמנויות שיבחה מפורשות את מעשיהם של מחבלים שאחראים על רציחתם של עשרות ישראלים ואף קראה לפגיעה בחיילי צה"ל במסגרת ההתנגדות הפלשתינית. נכון להיום יזבק לא נחקרה ולו פעם אחת בידי המשטרה, וזאת על אף הראיות המפורשות, כוח ההשפעה שלה והקריאה שלא ניתנת לפרשנות אחרת. את זה השופט לא מזכיר בפסק דינו, אך אנו נזכיר: חבר הכנסת לשעבר ד"ר מיכאל בן ארי נחקר כבר שלוש פעמים בימ"ר ש"י, וזאת בעוון ציטוטים חלביים בהרבה מאלו של יזבק. כנראה שגם חסינות פרלמנטרית היא עניין שאפשר להעניק לו פרשנויות שונות בהתאם לצורך.

ואחרי כתישה כל כך מפורטת של הניסיון לצייר היגיון באפליה, לא יכול היה לייבו שלא לחתום בדברי ביקורת נוקבים על הפרקליטות. "ניתן להתרשם ממכלול הפרוטוקולים ודברי העדים בתיק זה כי קיים חשש בדבר קיומה של מוטיבציה מצד גורמי האכיפה ואצבע קלה על ההדק בשלילת החרויות של המשתתפים בחתונה", כתב. "מדיניות זו בולטת ביתר שאת נוכח המדיניות השונה שהופגנה מצד המאשימה בתיקים אחרים של חשד להסתה שהועברו להגנה. כפי שציין הנשיא ברק אין דבר הרסני יותר למערכת המשפט מאשר תחושה כי קיימת מדיניות איפה ואיפה ביחס כלפי אזרחים שונים וכי זכויותיהם של אזרחים המשתייכים לפלח אוכלוסייה מוגדר שווים פחות. אילו מדובר היה בהתנהלות אחידה ויעילה בכלל התיקים שעניינם עבירות הסתה, כי אז היה מקום לשבח את העושים. אולם משלא ניתן הסבר המתקבל על הדעת לפשר ההבדל, הרי שמתקבל הרושם כי מערכת אכיפת החוק נגררת לאכיפת יתר כלפי אוכלוסייה מסוימת – דבר שאין לקבלו", סיים.

מסורת שמוטמעת במערכת

אם לומר את האמת, כל מי שמעורב מעט במתרחש במערכת אכיפת החוק היה יכול לנחש את תוצאות הבדיקה שנערכה בתיק חתונת השנאה. התפיסה שהסתה היא עבירה ששייכת אך ורק לנערי גבעות היא לא רק עניין של אג'נדה אלא אפילו יותר מזה – זו מסורת שמוטמעת במערכת. סעיף 33 לחוק העונשין שקובע איסור על הסתה לאלימות או לטרור יכול להיות מנוסח ומתוקן גם אלף פעמים על ידי חברי הכנסת, אך מי שקובע בסופו של דבר כיצד ייושם הם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וצוות הבכירים שסביבם, ולהם יש תפיסת עולם ברורה מאוד כבר שנים רבות.

ימים ספורים אחרי רצח רבין, כשהימין הפך לשק חבטות שכל בוץ שייזרק עליו ייתפס, התכנסה ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס, ממלא המקום, לישיבת ממשלה. אחת ההחלטות שעברה הייתה הקמת "צוות מיוחד לאכיפת החוק נגד עברייני הסתה והמרדה". היעד היה ברור ואפילו לא הוסתר מתחת לשולחן: לחסל משפטית כל התארגנות אידיאולוגית בימין. במשך השנים הובילו את הצוות השערורייתי, שאנשיו הודו בכמה הזדמנויות בכך שייעודו היה אכיפת עבירות הסתה ועבירות נוספות נגד מתיישבי יהודה ושומרון בלבד, דמויות אנטי־מתנחליות מובהקות. היועץ המשפטי שהנדס את הצוות בראשיתו היה איש השמאל הקיצוני מיכאל בן יאיר, בתחילת הדרך עמדה בראשו אשת הקרן החדשה טליה ששון, ואת כברת הדרך המשמעותית ביותר עשה איתו מיודענו שי ניצן.

הצוות פורק רשמית כעבור כמה שנים, אך "המחלקה לתפקידים מיוחדים" שבראשה עמד ניצן במשך שנים הייתה למעשה המשך ישיר שלו. הפעילות המכוונת ועתירת המשאבים נגד ציבור המתנחלים בלבד הולידה חוסר איזון מובנה באכיפת עבירות ההסתה. בזמן שהנפת תמונה בחתונה או ציוץ נגד "האויב הערבי" מתויגים אוטומטית על ידי צוות ייעודי כעבירת הסתה, ודירקטיבות קבועות וברורות מובילות אותם להגשת כתב אישום, לעבירות הסתה במגזר הערבי יש גישה כללית של סלחנות וחשש מפני הלהטת הרוחות.

מהסיבה הזאת, וסליחה מראש שאיני איש בשורות, אין לצפות למהפך מטלטל בעקבות פסק הדין. השופט שמעון לייבו, שמגיעה לו כל מחמאה אחרי העבודה המאומצת והישרה שעשה בתיק הזה, הוא בסופו של דבר שופט בית המשפט לנוער ולא נשיא בית המשפט העליון. בטוחני שבקוראם את פסק הדין ישבו בכירי הפרקליטות וזקפו גבה לנוכח השופט הזוטר שהחציף להוכיח אותם כך. הם עוד יכולים לחכות להכרעה בדיון המקביל שמתנהל בעניינם של הבגירים באותם חתונה ולקוות שיזכו שם לגיבוי מהשופט, אך גם בלי זה אין לחשוד שביקורת כזאת תגרום להם לשנות את דרכם. כבר למדנו, פרקליטות המדינה היא הגוף החזק בישראל, וביקורת לא ממוקמת גבוה בסולם התחביבים שלה.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו