הרב שאול עבדיאל
הרב שאול עבדיאל צילום: אלישב ידידיה

כשאיתן נעמד מול הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, רציתי לקבור את עצמי באדמה. לביקור של הרמטכ"ל התכוננתי ימים ולילות.

בחרתי לו את את החיילים עם הסיפורים הפיקנטיים ביותר: חיילים בודדים, כאלו שהוריהם זרקו אותם מבתיהם, כאלו שקיבלו מכות בשכונות החרדיות על היותם לובשי מדים, עולים חדשים, חיילים המאותגרים ברמת הכושר הקרבי ועוד ועוד.

סידרנו את החד"ן בצורה יפה, החלפנו לכל החיילים את המדים למדים חדשים. תכננתי מראש עם כל חייל מתי הוא נעמד ומספר את סיפורו. הבאנו שלושים חיילים, היה לי ברור שלא כולם ידברו, אולי חמישה יספיקו, אבל העדפתי להכין את כולם, ליתר ביטחון.

והנה, איתן הורס לי את התוכניות, איתן נכנס לפגישה לא בגלל שהיה לו סיפור מעניין, הוא היה לוחם בחפ"ק מג"ד ונכנס לפגישה מתוקף תפקידו.

ניסיתי לסמן לאיתן עם העיניים שישב מיד ולא יעז לדבר, אבל הוא פתח את פיו ושאל: "לי יש שאלה" אמר. איתן התעלם מהסימונים שעשיתי לו עם הידיים, והמשיך וסיפר על הקושי שלו כלוחם הנמצא בהפס"ד (הפרות סדר) בנבי צאלח בכל יום שישי, ומוצא את עצמו חסר אונים מול ילדים בני 12 שזורקים עליו אבנים, והוא נאלץ להכיל אותם ובמקסימום לירות לעברם אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות) שלעיתים חוזרת אליו כשהם תופסים את רימוני הגז המדמיע ומעיפים לעברו בחזרה. "צריך לטפל בהם בצורה אחרת" סיים איתן את סיפורו / שאלתו.

ספקתי את ראשי בידי, הישרתי מבט לעבר איתן וסימנתי לו עם אצבעי על גרוני כאות וסימן שסופו הולך להיות רע. מבט חטוף לעיניו של המג"ד הראו לי שהוא תמים דעות עימי...

הרמטכ"ל אביב כוכבי לא התרגש משאלתו ומצוקתו של הלוחם, הוא סידר את חגורתו ומכנסיו כמקובל אצל קצינים, ובענווה שאל את הלוחם: "מה הפיתרון שאתה מציע, לירות בילד בן 12?"

שאלתו מהדהדת בראשי עד היום. מה באמת הפיתרון? ומה אני מציע? האם באמת צריך לירות בכל זורק אבנים ומפר סדר?

אנחנו יודעים שאבנים יכולות להרוג, כולנו זוכרים את את החייל עמית בן יגאל הי"ד שנהרג בכפר יעבד מאבן, ואפילו את גוליית העומד מול דוד ומוכרע על ידי אבן.

אין ספק לכל מי שמכיר את צה"ל מבפנים, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. מוסרי כלפי אויביו, אבל האם הוא מוסרי כלפי חייליו ואזרחיו?

שאלת מוסר המלחמה העסיקה את עם ישראל בכל ימי חייו, מימי שאול המלך החס על אגג העמלקי, דרך גדליה בן אחיקם שלא נזהר מספיק ולא מחסל את כל מי שמעיז לחלום על השם שלו בלילה, ועד שיירת הל"ה שפוגשים ככל הנראה רועה צאן וחסים על חייו, דבר המוביל למותם לאחר זמן לא רב. צה"ל אף ניסה לגבש לעצמו אמות מידה מוסריות שאוגנו בתוך "רוח צה"ל".

אחד מסימניהם הפנימיים של היהודים הוא: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט ע"א). להיות רחמן זו מעלה. אולם חז"ל מלמדים אותנו גם דבר נוסף: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא).

המהר"ל מפראג (גור אריה על התורה), דן במעשיהם של שמעון ולוי הנכנסים לעיר שכם ומבצעים בה "טבח". מסביר המהר"ל שבמצב של לחימה בין אומות, צריך לדעת להילחם בכל הכוח, ולנצח את המערכה, ללא חשבונות ודקדוקים על פגיעה באדם כזה או אחר. אין ברירה, רק כך נצליח לנצח בעזרת ה' ולהביא להכרעת המערכה.

איננו צמאי דם, אבל חפצי חיים אנו. הגיע הזמן לומר בקול ברור, צבא הגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם לאויביו, אך לא לחייליו, פעמים רבות מופקרים חייליו בידי מחבלים קטנים ושפלים, ובידי משפטנים מפולפלים שראו רובה מקרוב רק בציור. אז מה המסקנה? צריך לירות בראש לכל ילד בן 12 שמרים אבן?

לא! צריך לדעת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו, מאמצעים לפיזור הפגנות, ועד ירי חי כשיש צורך. הכי חשוב, לגבות את החיילים הנמצאים בחזית למענינו. להיות מוסריים כלפינו לפני שנהיה מוסריים כלפי אויבינו.

הכותב: הרב שאול עבדיאל, שירת בעבר כרב גדוד נצח יהודה וכקמ"ט מדיניות ופרט במנהלת החרדים הצבאית באכ"א בתפקידו זה כתב תוכניות חינוך המותאמות לחייל החרדי. והיום משמש כר"מ בישיבה התיכונית בהר ברכה, רב צבאי במילואים וחבר באיגוד רבני קהילות.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו