השמיטה נקראת בתורה בשם "שביעית" כמו שכתוב: "ושביעית תשמטנה ונטשתה", בדומה לשבת שנקראת בתורה "היום השביעי".
השבת "שביעית" בימים והשמיטה "שביעית" בשנים. בדרך כלל אנו מתייחסים למבנה השבועי כששה ימי חול שהם הכנה ליום השביעי, שהוא השיא של השבוע, מפני שהוא התכלית של ששת ימי החול שלפניו. עובדים ומתפרנסים בימות החול כדי להיות פנויים ביום השבת ללמוד תורה ולהתענג על ה'. וכך ניתן לראות את השמיטה כפרי של העבודה שנעשתה בשדה בשש השנים שלפני כן. שנת שבתון שבה הפועל מתפנה לעסוק בתכלית החיים: ללמוד התורה ולבנות את הדעת והנפש.
אולם קיים מבנה הפוך של השבוע, בו השבת מהווה נקודת התחלה לכל ימות השבוע (עיין שבת סט,ב). דהיינו שהשבת נותנת משמעות גבוהה יותר לפעילות של ימות החול שאחריה. האם ניתן למצוא מבנה דומה גם בשמיטה?
אחת המטרות של מצוות השמיטה היא שהאדם יכיר בבעלותו של הבורא על הארץ, כמאמר הגמרא (סנהדרין לט,א): "מאי טעמא דשביעתא? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא". ונראה שזהו גם הטעם לסוברים שיש לבעלי השדה חובה להפקיר את הפירות ולא להראות עליהם שום מעשה של בעלות. לעומת זאת מצוות היובל מובילה לתודעה שנראית על פניה הפוכה: "ושבתם איש אל אחוזתו", דהיינו שקרקעות שנמכרות במהלך השנים ישובו לבעליהן המקוריים. לכאורה אם מטרת השמיטה היא שהאדם יכיר בכך שאין לו אחיזה ובעלות בארץ אלא היא רק של ה', לשם מה התורה מעמיקה באדם את תחושת השייכות שלו לקרקע ספציפית עד כדי כך שהיא "אחוזת אבותיו" וששום מכירה לא תפקיע זאת? ומדוע לא יהיו הקרקעות בארץ ישראל כמו מטלטלין שבהן הבעלות עוברת מאדם לאדם באופן מוחלט?
נראה שדווקא התודעה שהארץ של ה' היא שמכוננת את הבעלות של האדם על קנייניו. ללא אמונה בבורא העולם יכול כל מי שחזק יותר מחברו (הן חזק פיזית -על ידי לקיחה בכוח, והן חזק כלכלית - על ידי שליטה במשק והשתלטות ממונית על הקרקעות) לקחת ממנו את קרקעותיו. אומרת התורה, הארץ של ה' והוא חילק את הקרקעות וקבע לכל אדם את חלקו. אפילו אם אדם מכר את שדהו – היא תישאר "אחוזתו" משום שהארץ של ה' והוא קבע את הנחלות לצמיתות. נמצא שדווקא בכך שאדם עוצר את פעילותו בקרקע אחת לשבע שנים ומפקיר את פירותיו ומכריז שלה' הארץ הוא מכונן את בעלותו על הקרקע עד כדי שתחשב אחוזתו. השנה השביעית היא שמחזקת את בעלותו של האדם על נחלתו לשש השנים הבאות. הרי ששנת השמיטה מרוממת את בעלותו של האדם על קרקעותיו, מבעלות שנובעת מהסכמים חברתיים, לבעלות שיסודה באדנותו של ה' על הארץ.
ונראה שתודעה זו שמופיעה במצוות השמיטה, מהווה בניין אב לכל עולם הקניינים. ההכרה באדנותו של ה' על הארץ, מחייבת להכיר בזכויות האדם על קנייניו. החשיבות להגן על זכויות הקניין אינה נובעת רק מהרצון לשמור על השלום החברתי שהרי ההתנהלות ש"שלי שלך ושלך שלי" מביאה לחורבן החברה אלא מפני שאדון כל הארץ הוא שקבע שיש לאדם בעלות על קנייניו והפגיעה בזכויותיו היא גם פגיעה באדנותו של הבורא.
הרב רן כלילי, רב קהילה בשוהם ור"מ בישיבת מעלה אדומים מרבני צהר