את משה רבנו, רבן של כל הנביאים, אנו זוכים לארח בסוכתנו. "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). הארת הפנים המיוחדת של ה' למשה ממלאת ביראת הרוממות את כל מי שנפגש עימו: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד, ל).
את האור העצום הזה אנו מכניסים לסוכתנו, מאירים את בתינו ואת נשמותינו, והקרניים החודרות לכל מקום מרחיקות נדוד ומתפשטות עד אין קץ למרחבים ולמעמקים, שהרי מידתו של משה רבנו היא מידת הנצח. משה הוריד את התורה מאת ה' לעם ישראל. תורת הנצח - לעם הנצח. נצחיותה של האומה נובעת וטמונה בערכי הנצח שעליהם היא מושתתת ואליהם מכוונת תורת משה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג, כב).
אומנם, מסכת ברכות (נח) מדייקת אותנו יותר בעניין זה: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד... והתפארת - זו מתן תורה, והנצח - זו ירושלים, וההוד - זו בית המקדש".
מה תפקידה של ירושלים בבניין הנצח? בין שני הרים גבוהים, בין הר סיני ("התפארת זו מתן תורה") להר הבית ("ההוד זו בית המקדש"), עובר ומחבר גשר הנצח - "הנצח זו ירושלים": "יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב, ג). משה הוא הגשר המוביל לנצח, הוא מאיר את האור מהמדבר השומם: "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ה), עד לצדיקים לעתיד לבוא.
משה הופך את סוכתנו, באשר תהא, לירושלים. וכקרני אור הנצח של משה, גם ירושלים היא "אורו של עולם".
"נצח ישראל לא ישקר. האמת הוא הנצח... לעד ולעולם קיים הוא אות הנצח, ועם עולם אשר נטעו יוצרו כולו זרע אמת, הנצח הוא גורלו, וגם עברוֹ קיים הוא לנצח. נצח ישראל אשר לא ישקר ולא יינחם. הולך הוא במסילתו הישרה, על אף מנדיו, וכל מטילי ארס השאור בעיסתו הצחה..." (מאמרי הראי"ה).
ומקרני הנצח של משה, גם הסוכה הדלה שלנו, דירת הארעי, הסוכה שגם היא המדבר - "ענני כבוד" או "סוכות ממש" - הופכת למקור אור עצום המקשר גם אותנו, כאן ועכשיו לאותו נצח, לבית המקדש. גם כשהסוכה דלה, גם כשהדרך לארץ ישראל עוברת במדבר, גם גאולה אחרונה המופיעה לפנינו מתוך ייסורים, סיבוכים וקשיים - כשהיא מחוברת לנצח, היא בעצמה גדולה ואדירה: "גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעיין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים". (אורות התחיה, כ).
והחיבור של משה לסוכתנו אינו מקרי. דווקא דירת ארעי - "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), דווקא במקום הקושי והסיבוך - "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (ישעיה נז, טו), ו"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא).
נשמח על הזכות הגדולה לארח בסוכה את משה, ובעזרתו, בזכותו ובאור תורתו נרומם את כל חיינו ונאיר את בתינו מהמקום הנמוך ביותר עד אשר יתקיים בנו: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (עמוס ט, יא).
הרב ישי קרמר
ר"מ בבית המדרש, המרכז האקדמי לב