ייחודה של ארץ ישראל בשנת השבע
שני פנים לה לשנת השבע. בספר שמות (כ"ג, י-יא) מתוארת חובת השמיטה כהפקרת היבול לעניים ובספר דברים (ט"ו, א-יא) מתוארת חובת שמיטת הכספים. בשני מקורות אלו משתמשת התורה בפעל ש.מ.ט המבטא את ניתוק רכושנו מבעלותנו. לעומת זאת בספר ויקרא (כ"ה, א-ז) מתוארת שבת הארץ, והחיוב לשבות ממלאכות האדמה, בדומה למצוות השבת ביום השביעי "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... שנת שבתון יהיה לארץ".
מה פשר השימוש בפעל ש.מ.ט בפרשיות שנת השבע בשמות ובדברים לעומת השימוש הבלעדי בפעל ש.ב.ת בספר ויקרא?
אלו הם שני פניה של שנת השבע. השמיטה מבטאת את פן החסד והנתינה מיבולנו ומכספנו, ואילו השביתה מבטאת את פן האמונה והקדושה. שבת הארץ נועדה להחדיר בקרבנו את האמונה בקדושת הארץ ושייכותה לקב"ה "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".
הידיעה וההכרה שאנו יושבים בנחלת הקב"ה אמורה להשפיע על כל אורחותינו והתנהגותנו, שהרי אין התנהגות האדם בביתו כהתנהגותו כשהוא מתארח אצל חברו, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתארח בנחלתו של מלך מלכי המלכים. ההתנהגות הנדרשת בטרקלינו של המלך מפורטת בפרשיות המצוות שבתורה.
כדי לקיים את מצוות שבת הארץ זקוקים אנו לאמונה גדולה בקב"ה, "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו". ותשובת התורה לקושי הגדול היא "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים".
ואכן זכינו בדורנו, וברכת התורה מתקיימת בנו מעל ומעבר. הגענו למצב שגם אם נשמור את שנת השמיטה כמאמרה, לא נגיע ח"ו לידי רעב (אם כי עדיין נעמוד בפני אתגר מורכב מבחינת שמירת החקלאות היהודית בארץ). הקב"ה ציווה את ברכתו באופן שכיום ניתן לספק בשמיטה את צורכי המזון הבסיסיים, ואף הרבה מעבר לצרכים הבסיסיים. יכולות היבוא, האיסום, הקירור וההקפאה מגשימות את הבטחת התורה מעל ומעבר לכל דמיון ולכל מה שהיה ניתן לחלום בשעה שניתנה תורה והדברים נאמרו לאבותינו לראשונה. בדומה לכך, כשהנביא מתאר את ניסי הקב"ה בקיבוץ הגלויות ואת האפשרות לעבור מדברות, הרים, גאיות, ימים ונהרות בדרך לארץ, הוא אומר: "כל גיא יינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה". והנה זכינו להגשמת נבואה זו הרבה מעבר לתיאורי הנביא. המטוסים מאפשרים מעברים קלים ונוחים עשרת מונים מעבר לחזון הנביא "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה".
השנה השביעית מוקדשת ללימוד תורה ולמילוי מצברי הרוח והנשמה. "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל... הקהל את העם". לא בכדי פירשו חז"ל שמצוות הקהל חלה בסוכות של השנה השמינית, שהרי סוכות של השנה השביעית הינו חג האסיף של יבול השישית, ולעומת זאת, סוכות של השמינית איננו חג אסיף יבול השדות והמטעים, שהרי נאסר עלינו לאסוף את יבול השנה השביעית לאסמינו, אלא הוא חג האסיף של תובנות האמונה, החסד ולימוד התורה שספגנו לקרבנו בשנה השביעית.
מצוות הקהל שבסיום השנה מכוונת אותנו ליעודה, מגמתה ותכליתה של שנת השבע. מעבר להכרה "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי", ומעבר להכרה בכך שלא כוחנו ועצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, אלא ה' הוא שנתן לנו את הארץ ואת הכוח לעשות את החיל הזה, ומעבר לפיתוח הנתינה לאחרים וחידוד ההקשבה לצורכי העני, האביון והאחר, ומעבר להפסקת המרוץ התמידי אחרי הרכוש מיועדת שנת השמיטה ללימוד תורה ולפיתוח הרוח והנפש.
הרב זאב ויטמן, רב אלון שבות, מחבר 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל' וחבר מועצת ארגון רבני צהר