"מעולה מצות השמיטה מכל מצוות התורה", (הרב בצמ"ח עזיאל, השמיטה, היובל ומצוות הקהל – בהגות ובהלכה), שהרי מוטלת היא על האומה בכללה ולא רק על האדם הפרטי. מעולה היא מצוות השמיטה בפעולתה במישורים שונים. פועלת היא במישור שבין אדם למקום, בהבנה שקניין האדם מוגבל הוא אל מול הקביעה הא-לוהית "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג); פועלת היא במישור שבין אדם לחברו בצמצום הפערים החברתיים באמצעות הפקרת פירות שביעית לטובת השכבות החלשות יותר בחברה, "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא). ולצד אלה, כך במילותיו של הרב שאול ישראלי: "וכמבנה-על המזדקף ועולה מעל גבי שני תכנים אלה – מצוה שבין אדם לעצמו, בהיותה מיועדת לפתוח לאדם אופקים חדשים לשלמות ולהשתלמות" ('השמיטה במהלך הדורות'). השמיטה על איסוריה וחובותיה מאפשרת ואולי אף מחייבת כל אדם לנצל אותה להתפתחות. נבקש להציע שני כיוונים אפשריים למימוש קריאה זו.
כיוון אחד עולה מדברי פוסקים והוגים שונים הרואים בחובת החקלאי לצמצם את עבודתו כהזדמנות לפנות זמן לטובת לימוד תורה. התורה מחייבת את החקלאי לעבוד פחות, ממילא עיתותיו בידיו ללימוד תורה שאינו נגיש לו כל כך בשש שנות המלאכה. מפורסמים דברי הרב קוק בהקדמתו לספרו "שבת הארץ" בהם הוא משווה בין השבת לבין שנת השמיטה, בשתיהן איסורי המלאכה נועדו ליצור חלל של זמן: "היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים בכל שבת... את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-לקי שלה בכל מלוא זהרו". עת נפנה כוחות וזמן ללימודה יוכל להתגלות אור התורה. גישה זו משאירה את האדם אקטיבי גם בשנת השמיטה. את הזמן הוא ממלא בתוכן שיפתח בפניו "אופקים חדשים לשלמות ולהשתלמות".
גישה אחרת רואה בשנת השמיטה הזדמנות לעצור את מרוץ החיים היומיומי המשאיר אותנו לא פעם עמוסים וטרודים. ר' יצחק עראמה (ספרד, מאה 15) בספרו 'עקידת יצחק' מתאר את חשיבות מצוות השמיטה תוך תיאור חשיבותה כמפסיקה את מרוץ החיים: "אין זה באמת רק כי בנפשנו דבר לגלות את אזנינו ולהעיר את לבנו בהציב לנו ציונים גדולים ונוראים ולהעמיד סימנים רבים ועצומים לפקוח עיניים השקועות בדמיוני העולם, כזביו והבליו המוכרים אותה לצמיתות לעבוד את האדמה עבודת עבודה ועבודת משא צמד פרדים והמה קבלו עליהם כעבוד א-להים מאהבה". האדם עלול לשקוע במרדף החיים כאותם צמד פרדים שהוא צועד אחריהם כשעל עיניהם-עיניו מסך המונע מבט לצדדים. הם מרוכזים אך ורק בעבודה. נפשם כמי שנמכרה לצמיתות. מכורים לעבודה.. ועבודתם ממלאת את כל יישותם כמי שעובד את ה' מאהבה.
עבודה היא ערך נעלה, חריצות היא מבורכת. שהרי מצווים אנחנו לעמול ורק אז לשבות: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד... וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... (שמות כ, ט – י ";( שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ויקרא כה, ג - ד). ואף על פי כן, באה שנת השמיטה ומבקשת מהאדם להאט את המרדף. להתבונן. לשמוט. לאפשר צמיחה חדשה על ידי השלה של שכבה שעד עכשיו הגנה אך עכשיו עלולה לקבע.
שתי הגישות דומות בראיית השמיטה כמאפשרת יצירה של מרחב שלא ניתן כמעט לקיים בשנות העבודה והעמל אך שונות הן ביחס למרחב שהתפנה. הראשונה שומרת על אקטיביות. על האדם למלא את המרחב בתוכן רוחני, תורני. השנייה, תנועתה שמיטה והרפיה שנותנת מקום למה שיצמח בזכות המנוחה. הכנה לשמיטה כזו מבקשת מאיתנו לחשוב מה נשמוט בשנה השביעית? מה במרוץ החיים יכול להמתין שנה כדי לאפשר צמיחה והתחדשות?
הרבנית נעמה סט, סגנית ראש המדרשה בבר אילן וחברת הנהלה ארגון רבני צהר