השמחה שבהתמדה
מסתורית היא דמותו של יצחק אבינו. מאישיותו של אברהם נסללת דרך הפריצה והחידוש, עמידה בלתי אפשרית מול העולם וריבונו. יעקב מתמודד מראשית דרכו עם הקושי והסיבוך, מתמודד ובונה.
על יצחק, לעומתם, איננו זוכים לעלילה גדושה הנוגעת לאמירתו הייחודית. באירועים שבהם הוא לוקח חלק הוא לרוב דמות משנית. בהרחקת ישמעאל, במעשה השידוך, במכירת הבכורה והברכות - יצחק הוא ניצב. הוא איננו יוצא מהארץ ואיננו נושא כמה נשים, בשונה מאביו ומבניו. בפשטי הכתובים, הפעילות היזומה העיקרית של יצחק היא חפירת הבארות, וגם הן - "הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו" (בראשית כו, טו). למעשה יצחק רק פתח את הכיסוי הפלישתי. הוא אומנם קורא לבארות בשמות, אך הם "כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, יח).
איננו באים לשפוט את דמותו של יצחק, אלא שואפים ללמוד ממנה אורחות חיים. על כן מנסרת בנו השאלה: היכן הייחודיות? היכן באים לידי ביטוי היצירתיות והחידוש בעבודת ה' בדרכו של יצחק?
אפשר שזהו חידושו של יצחק. הנטייה הטבעית היא להתרשם ולהתפעל מהברקות ומחידושים. לעיתים זהו רושם שטחי. דברים גדולים ואמיתיים נקשרים בנצח. הקריאה בשם ה' שנשא אברהם, והנפש אשר עשה, יכלו לחלוף מהעולם עם מותו. בריענון הבארות ושמותיהן על ידי יצחק מתעוררים לתחייה אברהם אבינו ובשורתו החדשה לעולם. ההתמדה בדרכו של אברהם, דווקא היא מעוררת 'עשק ושטנה' לגויי הארץ כלפיו, אך אל מול בשורה היונקת מהנצח - גם אבימלך ופיכול לא יכלו לעמוד, עד שביקשו מיצחק שיכרות עימם ברית.
בסופו של דבר תבוא ההכרעה: "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (שם, כב). באופן אבסורדי, כממשיך דרכו של אברהם היה על יצחק לבעוט בתורת אביו - כשם שעשה אברהם לתרח אביו. דרכו של יצחק איננה הֶמשכה העיוור של חסד אברהם, אלא תנועת צמצום שבאה לדייק את רעיונותיו המתפרצים של אביו. דיוק זה קבע לנו גבולות ברורים להתגדר בהם. זהו החסד הגדול המצוי בעומק הדין, המאפשר לנו להיות כלי מחזיק ברכה.
נמצא שיצחק אבינו, 'ממשיך הדרך', הוא למעשה המנחילה לנו ולבנינו עד עולם, לא כשקיעה במושגים הישנים, כי אם קיבוע היסודות בחיים עצמם, ממשיך את פריצת הדרך אל קומת חיים אחרת. ממש כתפילת מנחה, הפוגשת את האדם בשדה העשייה ומחייבת אותו לקדש שם שמיים בתוך המציאות - "יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה".
השמחה ביום השני של סוכות, יומו של יצחק אבינו, איננה מתפרצת כמו השמחה ביום טוב הראשון, כבר איבדנו את חדוות הראשוניוּת. אך היא בהחלט דוחפת אותנו להעמיק את השמחה ולתת לה ביטוי בחיים עצמם, ללא נדודים או מסעות ארוכים, לשבת בצל השכינה ולשמוח.
הרב איתי טוכפלד
ר"מ בבית המדרש, המרכז האקדמי לב