התמדה ועקביות
השמיטה מצטיירת כזמן מנוחה ופסק זמן מן החיים. שחרור מדאגות למחיה, מיתון בעבודות חקלאיות ועוד. בפועל, אין מדובר בהרפייה. כדי לשמוט את הקרקע יש צורך בפעולות רבות שהן מנוגדות לטבע האדם. והפעולות הללו מצריכות גבורה ומאמץ. באמת, היו שהציבו את הגבורה והמאמץ כערך יסודי בחיי היהודי. השולחן ערוך אורח-חיים פותח בזמן ההשכמה והיקיצה. ההדרכה הראשונה בחלק זה לאדם היא "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", (א,א). היציאה מן המיטה בכל בוקר מתוארת כהשכמת הפועלים לעבודתם, יום עמל מצפה לאדם, יום של עבודת הבורא. "יצא אדם לפועלו – יצאו צדיקים לקבל שכרן", (בבא-מציעא פג,ע"ב). המשמעות היסודית של ההוראה הזו היא שבאנו לעולם כדי לעבוד. מכאן צריכים להיגזר כל אורחות חיינו. גם שעות השינה וההרפייה הן חלק מהכנה לעבודת ה' ביום וכן על זה הדרך. מידת הגבורה ("יתגבר כארי") הנדרשת לכך קשורה בידיעה שהנוחות והכניעה לאינרציה מכוונים אותנו אל הבטלה ואל השינה. בשביל להתבטל אין צורך לעשות דבר אולם בשביל לקום צריך להתאמץ, צריך להתגבר. שומרי השמיטה ובפרט החקלאים נקראים "גיבורי כח עושי דברו". השמיטה אינה מנוחה כי אם השקעה ושבירת שיגרה. הדרישה הזו לגבורה ומאמץ אינה נעצרת בשערי הקיבוצים או בשדות החקלאים. שמירת השמיטה של כל אדם, שבאה לידי ביטוי בעיקר שמירה על קדושת פירות שביעית, מחייבת אותו למאמץ, לעירנות ולהתבוננות מתמידים. לאכול ולזכות במצווה (רמב"ן), לברור בין הפירות, לנהוג בקדושה בשאריות המזון, ועוד.
קל מאוד להתפעל מהתחלות חדשות. מרגש לשבור שיגרה כדי להכניס שבת וחג במועדם. קשה יותר לסגל אורח חיים קבוע ומתמיד שמצריך אנרגיות מחודשות בכל יום. קרבן התמיד הוא מופת ליכולת להכניס את הקב"ה לחיים בהתמדה ובעקביות. גם מסגרת תפילה שלוש פעמים ביום בזמנים קבועים דורשת מן האדם לנהל את חייו מתוך קבלת עול מלכות שמים מתמדת. אבל, בעוד שהתפילה היא צורך אנושי בסיסי ו"הנשמה היא תמיד מתפללת" (מאמרי הראי"ה), השמיטה נוגדת את הצורך בביטחון. לא לחינם חרגה התורה מדרכה כשציינה את הקושי "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית". החששות הטבעיים הם הישרדותיים, איך נחזיק את עצמנו לאורך שנה שלמה. ב"ה אנחנו לא נרעב ללחם השנה, אבל אנחנו בהחלט נדרשים לעמול כדי לשמור על קדושת שביעית. זה ממלא בחדווה בתחילה, קצת פחות בהמשך. השנה השביעית מתחילה כשהדברים נכנסים לרוטינה, אז נדרשת התמדה.
הפסוק "וקווי ה' יחליפו כח... ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו" (יח,י) מתאר את הכוחות המתחדשים של עובדי ה'. על הרצים נאמר שלמרות ריצתם לא יתייגעו ועל ההולכים נאמר שלמרות הליכתם לא יתעייפו. רבינו יונה מבאר שהפסוק רומז לשני סוגי מצוות. יש מצוות שמחייבות ריצה וזריזות כמו פדיון-שבויים והצלת נפשות. אלו מחייבות טיפול מידי, חד פעמי ונדיר ועליהן נאמר "ירוצו ולא ייגעו". לעומתן מצוות אחרות מזקיקות הליכה בבחינת "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז,א). על אלה כותב רבינו יונה: "יש מצות צריכות שקידה והתמדה גם לילה גם יומם, כמו תלמוד תורה וקנין מדות היראה, "ילכו" ולא "יעייפו" - ברוב ההילוך והשקידה". שמירה על אנרגיה קבועה, מדודה לאורך זמן אינה מייגעת, היא מעייפת. ניתן להוסיף את מצוות השמיטה לרשימת המצוות שהולכים אותן. השמיטה היא זמן לאימון שרירי ההליכה. השקעה חד-פעמית אינה דומה להשקעה מתמשכת ונחושה. בעידן שלנו התרגלנו לגימיקים ולקידוש רגעי זוהר, משום כך הערכת המידות של עקביות ושיטתיות חשובה שבעתיים. השמיטה היא הזדמנות להפנמה של ערכים אלו בתקווה לסיגולם ולקנייתם.
הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש בית המדרש לנשים בהיכל שלמה (מכללת הרצוג) וחברת הנהלת ארגון רבני צהר