שמיטה: היי, הגעתי.
אני: סורי לבשר לך, אבל אם ניסית להפתיע מישהו, לא הלך לך.
שמיטה: לא. אני מתכוונת שהגעתי והפרצוף שלך לא מאוד שמח לראות אותי.
אני: ככה זה פרצוף של פולנייה. לכי לאומן שעשה אותי.
שמיטה: נו, אז מתחת למסכת הקרח הקבועה, את שמחה לראות אותי?
אני: איזה ריגשי את. האמת היא שאני בסדר איתך. את פחות מפחידה אותי מפעם. כבר יצאנו לדייטים, בסוף אנחנו מסתדרות. אבל אם כבר פתחת את הנושא, אני בטוחה שאני לא מחדשת לך, אבל את יודעת שאת לא המצווה הפייבוריטית של רוב האנשים.
שמיטה (נאנחת): כן, אני יודעת.
אני: איך זה מרגיש?
שמיטה: מבאס. אני מרגישה כמו מעמסה ולא כמו מצווה.
אני: כן, אה? האמת היא שרוב האנשים שאני מדברת איתם לא מתים עלייך. את חתיכת תיק, והשנה בכלל הדירקטוריון של מעלה החליט לפנק אותנו בחודש נוסף ממך. כשאני חושבת על זה, אני מצטערת בשבילך.
שמיטה: למה?
אני: אסביר לך. אני זוכרת שכשהדלקתי נרות בפעם הראשונה מיד הרגשתי צדיקה. הרגשתי שאני מחזיקה בכיס את כרטיס הכניסה לגן עדן. היום יש טרנד נשי של הפרשת חלה עם החברות. כל הנשים יחד מתפללות קצת, מפרישות חלה, מדליקות נרות ובום. מרגישות מוארות באור השם. אילו מצוות כיפיות. כמה הן קלות, איך הן מרוממת ומחיות את הנשמה הישנונית ברגע. ואת...
שמיטה: כן (אנחה נוספת).
את: אני אומרת בעדינות, אבל את לא רק פחות מרוממת, את גם נטולת שיק. במקום שגדלתי בו שמעתי על יום כיפור, על ט"ו בשבט, בעקום גם על שבועות. בעיקר על עוגות גבינה - אבל גם זה משהו, רשימו של מצווה. עלייך מבטיחה שלא שמעתי בחיים. אל תיקחי את זה אישית.
שמיטה: אל תיקחי את זה אישית? מה את חושבת, שקל לי? אנשים לא סובלים אותי. מגלגלים עיניים כשמתחילים לדבר על פרוזבול ואוצר בית דין. איף, כמה שיחות מלאות בשאט נפש מכל המתחתנים שתקועים עם סידורי פרחים מבאסים כי אני לא מתירה להשתמש בכל מה שיש בו ריח. כמה כועסים עליי כי הירקנים האיכותיים שומרים היתר מכירה ובעלות התשובה הפיינשמקריות לא קונות את הבמיה התאילנדית שלהן. במשך שנה כולם מתבאסים מריח הירקות בפח השמיטה שלהם. איך אני אמורה להרגיש עם כל הטרוניות האלה?!
אני: א. מה יש לך נגד בעלות תשובה פיינשמקריות? הן אחלה נשים, חלקן חברות שלי. ב. אם לדייק, אז שנה וחצי של פח מסריח. יש גם את הפירות.
שמיטה: תדרכי על היבלות, מקסימה שאת.
אני: אל תסתכלי עליי ככה, אני דווקא מחבבת אותך.
שמיטה: אההה, זו את? אמרו לי שיש בירושלים מישהי שכבר חצי שנה מכינה לכבודי את העציצים בפקקטה גינה שלה.
אני: פקקטה גינה? בואי לא נסתכסך ואל תדרכי לי על היבלות בחזרה. יש מצוות 'לא תיקום'. היא גם די תיק, תקימו חבורה. אני רוצה לומר לך משהו: בפעם הראשונה שנכנסת לחיי זה היה כמה חודשים אחרי שהכשרתי את המטבח. לא רק שקשה להתרגל למטבח כשר, ללמוד את כל ההלכות, לפחד מחרפוש שמצטנף בלוביה. פתאום מפילים אותך עליי. שמיטה, שו שמיטה? ענו לי "קחי נשימה עמוקה ותתחילי לנסוע עד בני ברק בשביל בצל". כל כך נלחצתי ממך, שקראתי כל חוברת שמצאתי ב'אור החיים'. אפילו כמעט הבאתי עז הביתה, שתסדר את הדשא. בפעם השנייה, כשיצאת, שתלתי גינה. את יודעת כמה קשה למצוא משתלה שומרת שמיטה למהדרין? את יודעת באיזה מצב ביש מצאתי את העצים? שלא לדבר על אריק, הבעלים של המשתלה, שנראה בעצמו כמו עציץ נבול. את באה אליי בטענות? אני שורדת אותך. יודעת מה? אני אפילו מעריכה אותך, בזכות החינוך לאהבת ארץ ישראל שקיבלתי. סבא שלי ניסה לעלות לארץ ישראל שש פעמים בסירה ובכל פעם החזירו אותו לגלות. אבל הוא התעקש. רצה את ארץ הקודש. את אדמת היהודים. הוא ביקש לגדל את הילדים שלו, את אמא שלי, על האדמה שלך. אז כשאמרו לי שהארץ קדושה - זה לא היה חדש לי. זה רק העמיק את ההבנה שהיא כזאת. כמה שנים לפני הרצל.
שמיטה: ריגשת. אז למה לא כולם מתייחסים ככה? למה אחרים שוכחים שדורות של יהודים כספו לאדמה הזאת, התפללו לנשק אותה? הם לא רואים שגם האדמה, שנמסרו למענה כל כך הרבה נפשות, צריכה אותי? תגידי, את שבת את אוהבת?
אני: אין לי דרך אפילו להתחיל להסביר לך כמה אני אוהבת. כמה אני בהודיה שאני זוכה לשמור אותה. שהיא שומרת עליי.
שמיטה: נכון ברביעי, מקסימום חמישי, כבר מדגדג לך הגעגוע אליה?
אני: גם לילדים. יש רגעים במהלך השבוע שאנחנו מחזיקים ראש רק כי אנחנו יודעים ששבת בדרך. שלא לדבר על בחורי הישיבה שלנו, שרק מחכים לחזור הביתה לשבת. לשבות אותה. היא מסירה מעלינו את החול. היא משילה את הקשיים וההתמודדויות של היומיום. שבת היא...
שמיטה: סיימת? אני מתחילה לקנא.
אני: בצדק. אז מה הפואנטה של השאלה?
שמיטה: האדמה היא כמו אמא. נמצאת בנתינה מתמדת. כמו כל אמא, כמוך, גם היא צריכה את הזמן הזה שמשיל ממנה את הקשיים. שמחיה אותה. האדמה צריכה לשבות ולשמוט את העול שרובץ עליה כדי שתוכל להמשיך לתת. היא צריכה את השבת שלה. בדיוק כמוך. האדמה של ארץ ישראל לא כשאר האדמות. הקדושה שלה לא תלויה בעם שלנו. הפוך, היא מקיאה אתכם בכל פעם שאתם מפרים את קדושתה. היא לא כמו הפרה ששומרת שבת - שכאשר הפרה בבעלות יהודי היא שומרת שבת וכאשר היא בבעלות גוי היא לא זקוקה לשבת. זו אדמה קדושה עם כל כך הרבה מצוות שתלויות בה. למה לכם מגיעה המתנה הזאת של שבת ולה לא?
אני: אני חושבת שקשה לאנשים עם רעיון השמיטה כי את נמצאת בתוך ההסתרה, יחד עם השם. הבטחת ברכה. הבטחת שיבול השנה השישית יהיה פורה ועשיר כך שיספיק גם לשביעית. אפילו שזיפים נורמליים לא היו השנה. את מסתירה את הברכה שלך. אנחנו דור שמבקש במיה תאילנדית, שרגיל לאכול אננס טרי בכל ימות השנה ולא לשלם עליו במתן כליה. אנחנו דור של אינסטנט פודינג ואינסטנט קוסקוס. אנשים תוהים למה לחכות לעגבנייה שתבשיל על השיח. לא מבינים מה התועלת, עוצמים עיניים לפלא. ואת, את מבקשת מאיתנו להתייחס לזבל שלנו ביראת כבוד. אם היינו מתייחסים אליו כך, כל העולם היה מתנהל אחרת. גם בלי קדושת שביעית.
שמיטה: כאלה קטני אמונה אתם. כפויי טובה. משה רבנו לא זכה לשמור אותי. לא משנה כמה הוא ביקש מהשם להיכנס לארץ, הוא לא זכה. ואתם? מאושרים פה. חוגגים עצמאות, מלכלכים את הארץ בחד"פ של המנגלים שלכם. וכל היום רק תלונות. המקסימום שלכם זה ברכת "נודה" על ארץ חמדה טובה ורחבה.
אני: סיימת? תדעי שגם אם העם שלנו לא דלוק עלייך ולא מקבל ממך אורות ושמחה, הוא לא שואל מה את קשורה להר סיני. הוא פשוט יודע את זה. איך אני יודעת? כי הרגע קיבלתי מייל מקוראת. היא מתחזקת ובעלה פחות. התמודדות לא קלה. בין כל המהמורות והקשיים של לחזור בתשובה עם התנגדות מבית, יודעת במה מכל הדברים היא ביקשה שאייעץ לה? לא שבת, לא הפרשת חלה, גם לא חינוך ולא שלום בית. היא שאלה: איפה לומדים הלכות שמיטה?
לתגובות:ayakremerman@gmail.com