עוז אברמוביץ' ועקיבא הכהן
עוז אברמוביץ' ועקיבא הכהן צילום: עופר עמרם

עקיבא הכהן, תושב יצהר

עוז אברמוביץ', רכז ביטחון בשכונת רמת אשכול

עוז אברמוביץ' ועקיבא הכהן עדיין חיים את מה שהתרחש ברחובות רמת אשכול לפני ארבעה חודשים. אנחנו מדלגים בין נקודות ציון בשכונה לצורך הצילומים. הם מוסיפים זה לזה פרטים ותחושות, מדייקים, מנסים להשלים עם מה שנחקק עמוק בנפש ונדמה שלא ימהר לעזוב.

הביקור בבית השרוף של משפחת דנין מעורר שיח על שני הנערים שגרים בקומה השנייה והתחננו לחילוץ, רועדים מהמחשבה שעוד רגע יעשו בהם לינץ'.

בית הכנסת 'דוסא' שהוצת פעמיים בפרעות מביא את השניים לדון בשאלה מהיכן באו האזרחים שכיבו את האש ומי אחראי לשיקום הנהדר של המקום. ההגעה לרחוב חשמונאים מציפה המון תחושות ומביאה לתיאור של אירוע הדקירה שהיה כאן. שיח לוחמים אמיתי, שנסוב על שכונה שעכשיו יש בה דשא בוהק, שמיים כחולים וילדים עולצים.

"השוטרים אמרו: טוב, תמשיכו"

בביוגרפיות של השניים יש רק שורה אחת משותפת: לימודים בישיבת מקור חיים. חוץ מהפרט הזה, כל אחד סלל לעצמו מסלול חיים אחר בתכלית. הכהן (37), אב לתשעה, עלה לישראל מארצות הברית בגיל תשע. בכיתה י"א הוא פרש מהלימודים אל הגבעות, כי האינתיפאדה השנייה פרצה והדם היהודי שנשפך כמים לא הניח לו להמשיך ללמוד. "כמו היום", הוא מעיר. הכהן הצטרף לנוער כהנא, משם עבר ליישוב תפוח ואחר כך ליצהר. הוא היה שותף בהקמה של כמה גבעות, חטף לא מעט מעצרים וצווים מנהליים, ולא רק. היום הכהן הוא בעלים של חברת 'קמח עץ השדה' ומנהל מפעל בן 30 עובדים שפועל 24/6 פלוס מוצ"ש. יש לו גם כרם ענבים שמתפרש על פני 50 דונמים. "כך שלא משעמם לי", הוא מחייך, ובכל זאת הוא נמצא כאן לא מעט.

אברמוביץ' לעומתו הוא ילד טוב לוד. יליד העיר, בן שלישי למשפחה שייסדה את הגרעין. אברמוביץ' (26) עשה מסלול נורמטיבי למדי, שכולל לימודים בישיבת ההסדר בירוחם ושירות בגבעתי. לשכונה הוא הגיע עם רעייתו לפני שש שנים והיום הוא אב לשתיים, רכז הביטחון של השכונה וסטודנט לפילוסופיה והיסטוריה במרכז שלם. למרות השוני, קשה שלא להבחין בקורי האחווה השקופים והיציבים שנטוו בין השניים.

הם הכירו לראשונה בימי הפרעות. "יום שני היה יום ירושלים. אחר הצהריים היה בלגן בעזה, בירושלים ואז התחיל בלוד. עקבנו מרחוק אחרי מה שקורה בלוד", מספר הכהן. "למחרת קמתי בשש בבוקר ולא הצלחתי להתפלל לפני שקיבלתי את ההחלטה שאני בא לכאן".

עד כדי כך? יש לא מעט משברים וצרות ברחבי הארץ.

"הרמב"ם אומר ש'להציל ישראל מיד צר' זו מלחמת מצווה שכל אחד חייב לצאת אליה. ברור לי שזה מה שקורה פה. רק שחשבתי שהמשטרה הייתה מופתעת בלילה הקודם, אז אין סיכוי שהיא תופתע שוב. ובכל זאת החלטתי לצאת. חשבתי שמקסימום נבוא לחזק את האנשים". הכהן שלח הודעה לשתי קבוצות ווטסאפ קטנות, וכתב שכל מי שמתכוון לנסוע לרמלה או לוד שיודיע לו. הטלפון שלו קרס מעוצמת ההיענות. אבל בשורה התחתונה, בשלישי בלילה הגיעה לעיר קבוצה קטנה של 30 איש וקבוצה של כלבנים. הכהן לא הכיר איש בלוד, ובצורה עקיפה הגיע לשכונת רמת אשכול, מוקד הפרעות. "לא הכרנו את המקום. הגענו לרחוב חשמונאים, שם חיכתה לנו משטרה. עקפנו אותה ונכנסו פנימה, כולנו לא חמושים". הכלבנים נעצרו על ידי המשטרה.

"לא ידענו בדיוק למה אנחנו נכנסים ומה צפוי לקרות. התחושה הייתה שאנחנו צריכים להיות שם". כשהם הגיעו החושך כבר עטף את השכונה והכהן צורף לקבוצת המשפחות של הקהילה, שבה הופיעו דיווחים על ההתרחשויות. לא הרבה זמן אחרי שהגיעו, הם ראו קבוצה של 20 ערבים, לבושים בשחור, תוקפים בית כנסת. "עמדו שם שלושה שוטרים, והערבים זרקו אבנים על המבנה. השוטרים עמדו ולא יצאו להפסיק אותם. חבר'ה שלנו הניסו את הערבים באמצעות אבנים. התוקפים הבינו שיש כאן אנשים שלא מוותרים והם פשוט ברחו. השוטרים יצאו מבית הכנסת, שאלו מה אנחנו עושים, הסברנו להם, הם אמרו בסדר. הם הבינו שאנחנו מצילים אותם". וזו הייתה ההתנהלות בשעות הבאות. הכהן מקבל דיווח על זריקת אבנים, הצתת רכב או ניסיון פריצה לחדר מדרגות, ויחד עם חברי הקבוצה הם רצים להניס את התוקפים. כך עברו מזירה לזירה.

"הבאסה הגדולה הייתה שהיינו קבוצה אחת של 30 איש והבנו שלא כדאי להתפצל. היינו צריכים לחלוש על שכונה שלמה, כולל כל הסמטאות. מדובר בעשרות מוקדים: בתי כנסת, דירות של יהודים ומכוניות". הכהן וחבריו הזעיקו תגבורת שהגיעה כעבור ארבע שעות. עד אז הם הסתובבו בליווי תושבי השכונה, מצילים מה שאפשר, כשלפעמים הם נתונים בדילמה לאן רצים ועל מה מוותרים.

עוז, מתי אתה מתוודע לתופעה ששמה עקיבא?

"הפרעות הרי התחילו בלילה הקודם. הציתו את התלמוד תורה ואת המכינה ומכוניות ועוד. היה בלגן גדול. לילה שלם עצרתי את האנשים מלרדת ולהסתובב בשכונה. אמרתי להם 'זה גדול עלינו'. כי כשעשינו מיפוי ראינו שיש לנו חמישה חמושים בשכונה. אמרתי: בואו נשאיר חמוש בכל אזור, כך שאם תהיה סכנה של לינץ' הוא יוכל לקפוץ. התמקדנו בלהוציא משפחות. הדרך הייתה לתפוס מג"בניק שעובר באזור ולבקש ממנו ללוות משפחה. היו גם שיירות שבאו משכונות אחרות לעזור למשפחות לצאת. בגלל החוויה הזאת לא דמיינתי שאנחנו יכולים לעשות משהו אקטיבי".

אברמוביץ' הגיע לפרעות כחבר ועדת הביטחון של השכונה, ועדה שהייתה בקשר עם המשטרה בעבר וקיבלה מענה יפה. "אבל בשלב הזה אנחנו כבר מבינים שהמשטרה לא איתנו. השוטרים לא ענו להודעות, מוקד 100 קרס ולא נתן מענה". למרות הרושם הקשה, אברמוביץ' לא דמיין שהלילה הבא יהיה דומה ואפילו חמור יותר. אחר הצהריים התקיימה בשכונה הלווייתו של מוסא חסונה, ולכן הוא צפה שיהיו כוחות שישרו ביטחון על התושבים. אבל זה לא קרה. את הכהן הוא פגש כשיצא להביא חבר תושב השכונה. "ראיתי חבר'ה יושבים על הדשא של הבניינים, נראים לא מכאן. עם פאות וזקנים, שוברים שולחן שנמצא על הרצפה, מכינים מקלות". החיבור בין השניים נוצר כשתוך כדי תנועה הפך אברמוביץ' לרכז הביטחון של השכונה.

אבל לא כולם קיבלו בברכה את האורחים מיצהר. בשכונה סמוכה התושבים, חובשי הכיפה הסרוגה, רצו להזמין משטרה שתוציא אותם מהעיר. בשכונת רמת אשכול עצמה התנהל דיון פנימי בנושא. הכהן מסביר: "התפיסה הפיקודית שלי הייתה שבאנו להגן על השכונה, על היהודים ועל הרכוש שלהם. לא באנו לעשות תג מחיר. בסוף אנחנו הולכים מכאן ותושבי השכונה צריכים להישאר לגור פה".

אבל עצם האמירה לא פגעה בך? השארת מאחור אישה וילדים ובאת לעזור תוך כדי סיכון עצמי.

"זו סטיגמה שאני יכול להבין. יצהר מביאה קו מסוים שבעיניי הוא חשוב, אבל רוב עם ישראל לא נמצא שם. היו כמה שהצטרפו אלינו, ואני לא יודע עד היום מי הם, והם כן שרפו רכבים של ערבים. כלומר, יש פער מאוד קטן בין אלה שיש להם את ההבנה באיזו זירה אנחנו פועלים ובין אנשים שלא".

אברמוביץ': "בלילות הבאים היו סיטואציות שעקיבא ואני עמדנו כתף לכתף ובלמנו אנשים מלהיכנס לשכונה. זה היה חלק מהעבודה, לדאוג שמי שנכנס לפה מגיע להגן ולא להזיק".

יום שלישי היה רק ההקדמה: שריפות, בקבוקי תבערה והרס רכוש למכביר, אבל היריות עדיין היו ספורדיות. בלילה הבא, שבו כבר התארגנו כוחות אזרחיים מסודרים יותר, (כי המשטרה לא נראתה באופק) היו אירועי ירי רבים יותר והאלימות עלתה מדרגה. ליל חמישי אופיין באירועים חמורים ותכופים אפילו יותר. אחרי התלבטות, הכהן החליט לעשות את השבת בביתו ביצהר. "זו הייתה טעות, כי כל הלילה ניהלתי מהבית את מה שקורה בלוד". עד לאותו ערב היה נתק מוחלט בין האזרחים למשטרה, ובליל שבת נוצר הקשר בעזרת השר אוחנה. מפקד המחוז הגיע לחמ"ל של הגרעין. בשבת בבוקר הכהן הגיע ללוד. מאז, כאמור, הוא לא באמת עזב.

שתי הכאפות של יליד הגרעין

אברמוביץ', שכאמור נולד וגדל בלוד, הופתע מהפרעות. "זה לא הופיע בחלומות הכי גרועים שלי. ידענו שאנחנו נכנסים לשכונה שהיא בעייתית בהיבט הפלילי, שיש בה סוחרי סמים ומשפחות במצוקה. היו היתקלויות קטנות גם על רקע לאומני. כשנכנסנו הורידו לנו את המזוזה והיה פנצ'ור של צמיגים ולעיתים נדירות מכות. רמת השכנות משתנה משכן לשכן, אבל פה בכניסה שלנו ועד הבית הוא ערבי. אשתי עשתה פעם שיחת גישור בין שכנים נוצרים למוסלמים שהסתכסכו. אנחנו לגמרי איתם וזו הייתה כאפה גדולה. לא דמיינו בכלל שאפשר להגיע למקומות האלה".

אבל זו הייתה רק המכה הראשונה. "הכאפה השנייה הייתה מהרשויות, כי היו יחסי עבודה עם המשטרה. לא דמיינו את נפח האירועים ואת גודל האגו. כי את העובדה שארגון לא יכול לעמוד בסדר גודל כזה של אירועים אני עוד יכול להבין, אבל העובדה שהוא פועל נגדנו כדי שלא נציל את עצמנו, זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הבנתי שאין לנו על מי לסמוך חוץ מעל אנשים טובים כמו עקיבא".

עוז, האם אנשי הגרעינים היו נזעקים לסייע ככה לתושבי יהודה ושומרון?

"כילד בן הגרעין הייתה לי התנשאות מסוימת על בני הדודים שלי בסוסיא, שגדלים בכיף שלהם עם הנוער ההומוגני שסביבם והכול סבבה. אז הרגשתי שהם לא גדלים בתחושת שליחות כמו שילד בגרעין בתקופתי היה גדל. בסוף זה שטויות. אחותי שגרה בעשהאל עושה יותר יישוב הארץ ממני".

הכהן, שמיישב עם משפחתו גבעה ביצהר, חושב הפוך. "הגענו לפה והערצנו אותם מהלילה הראשון ועד לרגע זה. עוד לפני הפרעות אמרתי: יהודי שגר בעיר מעורבת זו השליחות הכי משמעותית. כי היום ההתיישבות היא בקונצנזוס. זה אומנם משהו שצריך להמשיך ולחזק, אבל המלחמה הבאה שהערבים מתכננים תתקיים פה".

את הכהן הפרעות ממש לא הפתיעו, ואברמוביץ' מתקשה לעכל את זה. "אני בשוק כשמישהו אומר לי שהפרעות לא חידשו לו דבר. אני שומע את זה משני הצדדים. גם אלה שאומרים 'מראש לא היה לנו אמון בערבים', וגם אלה שאומרים 'בסוף זה הכול סיפור של קיפוח וידענו שזה הולך לשם'". לאברמוביץ' נפקחו העיניים: "התפיסה שלי לא השתנתה כלפי השכן הערבי הספציפי, כי אותו אני מכיר ויודע מי הוא כאדם. אבל פתאום אני יודע גם מי הוא כלאום. הם עם שנלחם בנו ואנחנו צריכים להכיר בזה. זה לא סותר את העובדה שכיחידים לערבים יכולות להיות דעות אחרות, שהם יכולים להיות נחמדים ואפשר לחיות איתם ביומיום. אבל צריך תמיד לזכור את עניין הלאום במקום הקדמי של המוח. והפרעות, בואו נזכור, עוד לא נגמרו".

הכהן: "קצת הזוי להגיד, אבל במובן מסוים אני מברך על הפרעות. כי עד עכשיו אנשים חיו בקונספציה כמו של עוז".

כשאתם אומרים שהפרעות עוד לא נגמרו, למה אתם מתכוונים?

הכהן: "בכל מבזק חדשות שאומרים שיש חשש להסלמה בעזה, אני חושש להסלמה פה. זה בא ביחד".

אברמוביץ': "נכון, אבל יותר מזה. אירועים שפעם היינו מכילים כי היינו אומרים שמי שהזיק הוא נער שלא חינכו אותו, היום אנחנו מבינים שזה החינוך. גם אם אמא לא אומרת לו 'היהודים כבשו, היהודים לקחו', זה מה שהוא שומע. אם לא בבית אז במסגד, אם לא שם אז בבית הספר ובטח בטיקטוק".

הכהן: "התושבים אומרים שהלאומנות מורגשת באוויר יותר מאשר קודם. זה כמו הפסקה בין מערכות, וכולם מרגישים את זה, הערבים והיהודים".

הכהן מודאג מהסבב הבא. "צריך לחשוב איך אנחנו לא מגיעים לפעם הבאה. מכיוון שאני לא מאמין בדרכי 'פיס אנד לאב' כי אין פרטנר בצד השני ויש ויכוח מהותי בין שני צדדים על הארץ, אז צריך לחשוב מה עושים בערים המעורבות. עד שאני לא מרגיש שיש חשיבה משמעותית וארוכת טווח על הדבר הזה המצפון שלי לא נותן לי לעזוב את לוד".

"הערבים צריכים להבין שיש ריבון"

היום הכהן מכיר את השכונה טוב יותר ועמוק יותר מהרבה תושבים שעשו בה כבר כמה שנים. בינתיים הוא שומר על קשר הדוק. "אני נמצא היום בלוד לא רק בגלל שכאן היו המקרים הכי חמורים, אלא כי אנשים פה התעלו מעל הכול ויצרו פלטפורמה מדהימה מכל מיני שכונות. מה שנבנה פה יכול להצמיח את הישועה לכל הערים המעורבות. יש כאן אנרגיה בלי אינטרסים ופוליטיקה. אלה אנשים מזן אחר".

אנחנו יושבים כאן בנחת ומדברים על סבב ב'. למה כל כך ברור לנו שהוא יגיע?

אברמוביץ': "למה לא? הנשק נשאר. מי שפשע לא קיבל את העונש, התסיסה רק הולכת ומתגברת".

ומה עם המדינה? אין כאן ישות שמפיקה לקחים, שחושבת קדימה?

הכהן: "את רואה נקודה כלשהי שבה מדינת ישראל כן מתקדמת?". אברמוביץ' מחייך. נחשפה נקודת המחלוקת העמוקה בין השניים. הכהן: "יש השפעה מאוד חזקה מהתנועה הליברלית העולמית, שלוקחת את מדינת ישראל הרחק מהמקום שהיינו רוצים לראות אותה, בכל הנושאים, ושוכחים להגיד שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את הארץ הזאת. אני לא חושב שחייב להיות הסיבוב הבא. אם נעבוד נכון, הערבים יבינו שלא כדאי להם לעשות אותו. לא כי אני אבוא ואעשה משהו, אלא כי המדינה לא תכיל את זה. זו עבודה תודעתית, פרלמנטרית, משפטית. עבודה מאוד רצינית שצריכה להיעשות פה. הערבים צריכים להבין שיש פה ריבון".

אברמוביץ': "בעיניי זה השבר היותר גדול. לא השבר שיש לי עם השכן הערבי שלי, הוא קיים אבל איתו אני יכול לחיות. השבר העיקרי הוא התנפצות הקונספציה. הפרעות היו הפעם הראשונה שבה אמרתי: עם ישראל איתנו, מדינת ישראל לא. הפעם הראשונה שבה הפרדתי בין שני המושגים. אולי כי הייתי ילד בהתנתקות. אלה הרסיסים שאני יותר מתקשה לאסוף. לא הרגשתי שמדינת ישראל עומדת חסרת אונים מול המתקפה הזאת, הרגשתי שהיא מתגייסת נגדנו. הדרך הכי יעילה לשלוח שוטרים לנקודה מסוימת הייתה לשלוח לשם את עקיבא, כי אז ידעתי ששוטרים יגיעו. לא כדי לתפוס את הערבים, אלא כדי לתפוס את עקיבא. זה שבר לי משהו".

הכהן סונט: "ועדיין אתה אומר תפילה לשלום המדינה".

אברמוביץ': "לפני כמה שבועות עשינו שבת אצל משפחת הכהן ביצהר, והיה לי קשה שבבית הכנסת שלו לא אומרים תפילה לשלום המדינה. עקיבא חווה ממדינת ישראל דברים יותר קשים ממה שאני חוויתי, אבל אני, אם לא הייתי ציוני לא הייתי דתי היום, ואם לא הייתי דתי לא הייתי ציוני. חלק מהאמונה שלי בקב"ה זו האמונה בגאולה. נכון שיש כוחות ליברליים פרוגרסיביים שמושכים את מדינת ישראל הרחק מאיפה שאנחנו רוצים לראות אותה. אבל אני נעוץ בבית מדרשו של הרב קוק, ואני רואה גם תהליכי עומק שמקרבים אותה. אני רואה במדינת ישראל כלי מאוד חשוב בגאולה ואת עם ישראל הולך איתה".

הכהן: "אני מסכים שזה כלי, השאלה היא איך ממלאים את הכלי הזה, שהוא לא קדוש בפני עצמו. אין לי משהו מהותי נגדה, אני מבדיל בין עם ישראל למדינת ישראל. במקום שבו מדינת ישראל נותנת תרומה משמעותית לעם ישראל, אני איתה. אבל במקומות שבהם היא נלחמת באינטרסים של עם ישראל, אני לא איתה".

אברמוביץ': "אבל יש לי משהו מהותי בעדה, זה ההבדל. עקיבא רואה בזה כלי, אני רואה בזה ספינת הדגל שמובילה אותנו אל הגאולה".

לקראת סיום אני מבקשת מהשניים למצוא נקודה של אור בתוך הכאוס הזה. להפתעתי הם לא מתקשים בכך.

הכהן: "אני מאוד אופטימי. כי בסוף עוז ואני יושבים פה ושנינו מבינים שצריך לעשות משהו. עצם זה שעם ישראל התנער ומבין שאם אין אני לי מי לי; שהחמ"ל שפתח הגרעין בלוד הועמס בכל כך הרבה מתנדבים שבאו להגן על העיר, וחלקם נאלצו לחזור על עקבותיהם; לראות שעם ישראל חי ובועט ולא מוותר - זה דבר גדול ובשורה אופטימית".

אברמוביץ': "בסוכות אנחנו אומרים 'עתידין כל ישראל לשבת בסוכה אחת', ואני חושב שזו התחושה שהייתה כאן. אומנם זה עדיין היה אירוע של הציונות הדתית, אבל כן הייתה פה התגייסות ונוצרו פה קשרים שלא נוכל לנתק אותם. בנוסף לכך, אני רואה מגמה של שיפור: אם בפעם הראשונה שבית הכנסת 'דוסא' הוצת (בשנת תשס"ה, ע"ל) הוא היה ריק וזה לא עניין אף אחד, הפעם היינו שם רגע אחרי ההצתה, בפעם הבאה נהיה שם צעד לפני שיקרה משהו ואחר כך זה בכלל לא יקרה. בסוף, שכונת רמת אשכול של 2004, שהיו בה יהודים מעטים שסבלו מהצקות, לא דומה לרמת אשכול של היום. המצב הרבה יותר טוב, לוד היא מקום יותר טוב ואני מקווה שגם מדינת ישראל היא מקום יותר טוב".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו