יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

אני אסתכן ואניח שרובכם, קוראים נאמנים, שרים את המילים "פטיש, מסמר, ניקח מהר" כמליצה נאה, כאזכור חביב של הסוכה בעת העתיקה, זו שאכן דרשה כלי עבודה רבים ומאמץ פיזי ניכר כדי לבנות ולהיבנות. היום, כשאנחנו כבר בתוך הקישקע של הגאולה ברוך השם, דירות העראי עשויות בד קליל ומוטות פשוטים שכל בר ישראל, הגם שהוא איטר בשתי ידיו, יכול להן. ובכן, אתם אובייסלי מעולם לא ביקרתם בסוכה של יעקביני האב.

הסוכה שלנו מאז ומתמיד הייתה עשויה עץ. עשר פלטות גדולות שמתחברות יחד לדפנות פלוס עשרות רבות של קרשים ששימשו כסכך. לא פשוט.

יש להניח שתחילת ההרפתקה הזאת הייתה תמימה ככל הרפתקה. מדובר היה בשנות השמונים המוקדמות ויעקביני האב היה צריך סוכה. ומה יותר זמין מעץ? עם השנים הבינו הבריות שממש כמו המוזיקה של התקופה, גם הסוכות של האייטיז הן משהו שאפשר להיפרד ממנו בלי להביט לאחור. אבל מה לעשות שביהודים ממוצא יקה עסקינן? הרי יקים עצמם עשויים מחומרים קשיחים שלא זזים ברוח מצויה, אז סוכותיהם לא כל שכן.

וכך מצאתי את עצמי כבר משחר ילדותי מתפלל שצום יום כיפור יימשך כמה שצריך, רק שלא נצטרך ללכת אל החיל האינסופי שהוא המסע אל בניית סוכתנו.

רק סחיבת הדפנות והסכך מהמקלט אל אזור החנייה הייתה מסע שמצד האמת יש להעניק אחריו כומתה. ובזמן שלקח לנו להכין את הדפנות לבנייה, השכנים כבר יכלו להספיק לבנות את סוכת הנצח שלהם חמש פעמים. ואני יודע את זה כי זה מה שהם היו עושים כדי לקנטר אותי.

"למה אנחנו לא יכולים גם לקנות סוכה לנצח?" הייתי שואל את אבא ברגעי המשבר עת כפיסי עץ חדרו לאצבעותיי הרכות, שלימים יתברר שאינן טובות לדבר מלבד הקלדה.

אבל הוא רק היה מביט בי בפליאה, מצביע על קורות העץ ואומר: "אבל יש לנו סוכה לנצח".

כן כן, יעקביני האב, כמו המוהיקני האחרון בשעתו, קרא תיגר על סוכות התקופה של הצעירים העצלים ויצא לקרב אבוד מול מה שהוא הבין כפרשנות ארעית של דירת העראי המקראית. ואילו אני, כמו ג'פטו בשעתו, הייתי מתפלל לפיה טובה שתהפוך את סוכת העץ שלנו לילד אמיתי עשוי בד ופלסטיק. אבל תפילתו של האב ניצחה את תפילת הבן ולו רק מהסיבה הטכנית שפיות טובות זה של גויים.

ככל שהתבגרתי הבנייה באופן אירוני רק נעשתה מאתגרת יותר, בגלל שהייתי מחויב בצום. וככה זה היה קורה: מיד עם צאת הצום היה יעקביני האב שותה קפה, אוכל עוגייה ופוקד על גופו להסתפק בכך. וגופו, כמו גוף יקה טוב, ציית וניגש אל החיל. אבל שלא כמו יעקביני האב, יעקביני האני היה רק חצי יקה. והחצי ההונגרי היה רעב, שלא לומר מט לנפול כסוכה ברוח שאינה מצויה. אז דחפתי מה שיכולתי וניגשתי לקיים מצוות כיבוד הורים בחופזה ובאנרגטיות שאפשר לייחס רק לחשופית בימיה האחרונים. בקיצור, נשרכתי אחרי אבא ועזרתי ככל יכולתי.

ואם בניית סוכת העץ הייתה פרשייה מאתגרת, הרי שהשהייה בה גם לא הייתה בדיוק פיקניק. אני לא יודע אם יצא לכם לפגוש פעם קורת עץ, אבל מטבעה היא קשיחה והאוויר נוטה להישאר בצד אחד שלה. היה חם, רבויסיי. גם התרחבות המשפחה המבורכת לא בדיוק סייעה לתחושת הנוחות בסוכה, וכשבני הדודים היו מגיעים לסעודת שבת היינו צריכים להיזהר לא לקום כולם בו זמנית, כי במקרה כזה הסוכה הייתה קמה איתנו.

את הילדים הקטנים היינו מכניסים לסוכה כמו כוכבי רוק - נושאים אותם על כפיים ומעבירים אותם מפינה אחת לשנייה, משל היו פרדי מרקורי או מורדכי בן דוביד, תלוי מה מדבר אליכם.

אמא שלי טוענת שהסיבה המרכזית לכך שהחלטתי להתחתן לבסוף הייתה כדי לפטור את עצמי מעול בניית הסוכה. ויש בזה משהו. אהבה זה שטויות של צעירים, חתונה זה הכול אינטרסים. היום אח שלי הקטן, ההוא שהיה פרדי מרקורי, בונה עם יעקביני האב את הסוכה במוצאי יום כיפור, וממה שאני שומע כנראה יתחתן בקרוב מאוד עם מי שזו לא תהיה ובשאיפה לפני סוכות הבא.

כשהעזתי לגשש לפני כמה שנים עם אבי באשר לאפשרות לרכוש לו סוכה לנצח, הוא טען ש"הסוכה חייבת להישאר במשפחה".

"בסדר גמור", עניתי, "אבל למה במשפחה שלנו?"

ולמרות שאני אוהב לייחס את נוכחותה הנצחית של סוכת העץ הארעית שלנו לאופיינו היקה, אני חושב שכנראה יש פה עוד עניינים. פעם הייתי בשיעור של הרב פרץ בשבת הגדול, והוא דיבר על הלכות פסח וכו'. אבל בסוף דבריו הוא אמר שהכי חשוב זה החוויה, כי בסוף לא מקפידים על מצווה כזאת או אחרת כי קראו עליה בספר אלא כי "זה מה שראו אצל אבא". אז אפשר לומר לאור כל הלעיל, שאת מצוות הסוכה הצליח יעקביני האב להנחיל יופי. באשר לי, אני אומנם לא ארכוש סוכה מעץ כדי להנחיל ליעקבינים הקטנים את אותו השיעור, אבל למזלנו עקב חוסר כישרוני האמור סוכת הבד כנראה תאתגר אותנו מספיק.

jacobi.y@gmail.com

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7