סבב אירועי הפרישה של אל"מ אריאל בליץ לא היה דומה כלל לאירועי פרישה של קצינים בכירים אחרים בדרגה שלו. בדרך כלל קצין בכיר מעביר את השבוע האחרון שלו בתפקיד באירועים כאלה ואחרים, הרמות כוסית חגיגיות ואיחולי הצלחה בהמשך הדרך.
גם בליץ קיבל את כל האירועים הללו, אך המיקום שלהם היה חריג למדי בנוף הצבאי. מסע הפרידה של בליץ התרחש, לצד טקס הפרישה הרשמי, בשורה ארוכה של רשויות מקומיות במרכז הארץ. בסופו של דבר, כמפקד מחוז דן בפיקוד העורף, שם הוא העביר את רוב הימים בשנה וחצי החולפות.
כשבוחנים זאת לעומק, כל חייו הצבאיים של בליץ בן ה־46 הכינו אותו לשנה וחצי של מגפת הקורונה. הוא ליווה את הפיקוד כמעט מיומו הראשון, כאשר הצטרף עוד כחייל סדיר לפיקוד העורף הטרי, שנתיים לאחר שהוקם. מאז הוא 27 שנים במקום, והוא אלוף המשנה הראשון שצמח מתוך הפיקוד. אך לא רק החיים המקצועיים שלו שזורים בתוך הפיקוד אלא גם חייו האישיים. כפי שהוא מקפיד לספר בכל שיחה, ובשנה החולפת ליווינו אותו לא מעט, גם את אשתו הוא הכיר בפיקוד, וילדיו נולדו סביב אירועים ביטחוניים שבהם היה צריך לטפל וגדלו לתוך מסלול השירות שלו.
את ריאיון הפרישה אנחנו מקיימים רגע אחרי הטקס שבו הוא נפרד מצה"ל, וההתרגשות עדיין ניכרת על פניו. ההבנה שעכשיו מתחילה שגרה רגועה יותר מתחילה לחדור. בסיום הריאיון הוא מעדכן מראש שעוד מעט הוא נוסע צפונה, לטקס סיום שנת מכינה של בנו הגדול, שיתגייס בעצמו בקרוב. אך עד אז הוא יושב איתנו לסכם קריירה צבאית שנעה מסביב לעולם.
"הייתי בכל כך הרבה תחנות במסגרת השירות שלי, בכל כך הרבה שנים דרמטיות ואירועים מורכבים, אבל שום דבר לא מתקרב לשנה וחצי החולפות. ללא כל ספק, זאת הייתה התקופה הכי עצימה בכל השנים האלה", הוא אומר.
בדיוק לפני שנה ישבנו לריאיון לקראת חג הסוכות. אז דיברנו על מלחמה ממושכת, שחיקה בכוחות, שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות והציבור. מה השתנה מאז?
"אני לא חושב שמשהו השתנה, אלא פשוט הפך ליותר מודגש וברור. יש לי חיילים שעשו יותר מ־300 ימי מילואים בשנה החולפת. מדובר באנשים עם עסקים ומשפחות וחיים שלמים מחוץ לצבא. אפילו עכשיו, במבצע של הבדיקות הסרולוגיות, הם עזבו את הכול מאחור ובהתראה של שלושה ימים הגיעו ביותר ממאה אחוזי גיוס. אפילו אנשים שלא קראנו להם התייצבו ושאלו למה לא קראנו להם. אנחנו מדברים על השבועיים האחרונים של חודש אוגוסט. אין קייטנות, הילדים בבתים, אנשים רק רוצים לצאת לחופש, והם עזבו הכול והתגייסו בצורה מדהימה. לפני שנה אמרתי לך שהחיילים שלי ימשיכו בקצב המטורף של הקורונה כמה שרק צריך, וזאת הייתה ההוכחה לכך. אבל זה לא רק שם. זה בכל תחום".
היו בכלל הפוגות בשנה הזאת?
"באופן כללי אני שנתיים בתפקיד האחרון שלי, ולא היו יותר מדי הפוגות. נכנסתי לתפקיד בסוף יולי 2019, ובנובמבר באותה שנה כבר היו אירועי חגורה שחורה (סבב הלחימה מול רצועת עזה שנפתח בחיסולו של בהאא אבו אל־עטאא - א"מ), ועוד לא הספקנו לנהל שגרה והגיעה הקורונה. ומאז אנחנו ברצף הזה של גל אחר גל. וכשהגל השלישי נגמר הגיע מבצע שומר החומות. ועכשיו שוב גל רביעי. זה רצף מאוד ארוך של אירועים, עבודה מסביב לשעון. העניין הוא שגם כשיש הפוגות אתה לא באמת נח, כי זה הזמן היחיד שיש לך כדי לתפעל את ההיערכות הרגילה לחירום, שזאת משימת הליבה שלנו".
ואיך עושים את זה? הרי בסוף פיקוד העורף עובד מול הגורמים האזרחיים, שבעצמם היו בתוך הגלים של הקורונה וכל הקשיים האלה.
"זאת שאלה מעולה, כי זה באמת לא פשוט. אתה חייב לשכנע את ראשי הרשויות כמה זה חשוב. אני אתן לך דוגמה. בקיץ הקודם, קצת לפני שהגל השני התפרץ בשיא עוצמתו אבל התחלואה התחילה לעלות, התעקשנו לבצע אימון באחת הרשויות המקומיות שנמצאות תחת האחריות שלנו. האימונים שלנו לא עוסקים בנושא ספציפי אלא פועלים תחת 'גישת כלל הסיכונים', שזה מונח בינלאומי שמבין שברוב המקרים המענה הבסיסי לאירועים של הגנת העורף הוא די דומה, ולכן הכרחי כל כך שכל גורמי החירום והגופים האזרחיים שאמורים לעבוד במצב חירום יחד יתרגלו את הנושא. באנו לאותה רשות, עיר גדולה בישראל, וראש העיר לא רצה להתאמן. הוא אמר שהתחלואה שוב עולה וכרגע הם נערכים לגל נוסף, ושהרבה בעלי תפקידים התחלפו לאחרונה בעירייה וזה לא הזמן. אמרתי לו שזה בדיוק הזמן. הוא לא השתכנע. מילה שחזרה במהלך השיחות בינינו באותם ימים הייתה שאנחנו באים לעשות כסת"ח, והוא הדגיש שהוא לא מעוניין בלסמן וי ולהמשיך קדימה. זה היה שיח מאוד אינטימי, ובסוף הוא השתכנע. אני ליוויתי אותו באימון הזה, ובשיחת הסיכום, שהייתה יחד עם כל בעלי התפקידים ומנהלת מאוד מיוחדת של מומחים שמלווים את הרשות המקומית, התחושה הייתה מדהימה. זה היה יום מאוד עמוס ומאוד עוצמתי, והסיכום של מנהלי המחלקות בעירייה היה מעולה. השיח היה שהתקדמנו המון, וטוב שהתאמנו וכמה חשוב שזה קרה. אני יושב ליד ראש העיר, שיושב שם ומתפעל, וכותב לו על פתק: 'נראה לי שהצלחנו קצת יותר מכסת"ח, מה אתה אומר?'. לפני שבוע וחצי, במהלך סבב הפרידה שלי מהרשויות המקומיות, הגעתי גם לאותה רשות. נתתי לו תשורה קטנה, והוא נתן לי ספר שכתב אחד מאנשי העיר. הוא כתב שם הקדשה אישית ויפה מאוד שחיממה לי את הלב. בראש העמוד עם ההקדשה היה פתק מוצמד עם סיכה משרדית. לקחתי את הפתק ופתחתי אותו וראיתי שזה הפתק שאני נתתי לו לפני שנה".
"האזרח הישראלי רוצה להבין את הרציונל"
לא סתם מזכיר בליץ את שיתוף הפעולה עם הרשויות שוב ושוב. בשבילו זאת הייתה אחת המשימות העיקריות בתפקידיו השונים. הן, מהצד השני, העריכו אותו מאוד. הוא עצמו לא יגיד זאת, אבל בדיקה מהירה בגוגל מלמדת שהרשויות שעבדו מולו הוציאו הודעות רשמיות על אירוע הפרידה ממנו. ברשימת הודעות הפרידה נמצאות גבעת שמואל, קריית אונו, אור יהודה, תל מונד ועוד. ההערכה שהן רחשו לו רחבת היקף. אם מחפשים סיבות להערכה הזאת, הן יהיו הרבה מעבר לידע העצום שלו בנושאי הגנת העורף. בראש ובראשונה נמצאת העובדה שבליץ הבין שהוא אומנם מגיע מהצבא אבל הוא פועל לחלוטין בתוך מישור אזרחי, שבו כללי המשחק אחרים לגמרי.
"אין דמיון בין העולם הצבאי לאזרחי. בעולם הצבאי יש היררכיה ברורה. המרחב שאני כקצין עובד בו מאוד ברור. יש לו הרבה מאוד אתגרים כמובן, אבל מבחינת שליטה בכוחות והורדת הוראות זה מאוד ברור. המח"ט מוריד פקודה למג"ד שמוריד אותה למ"פ וכן הלאה. פיקוד העורף עובד במרחב אחר לגמרי. אין כפיפות פיקודית. הרשויות המקומיות לא כפופות לפקודות שלי. זה לא עובד ככה. כשהגעתי לזירת הפגיעה ברמת גן בשומר החומות, או לנפילה שהייתה במהלך השבת בגבעת שמואל, או לתל אביב, לחולון, לגבעתיים ולבת ים, בכל המקומות האלה אתה לא מגיע עם חוק ההתגוננות האזרחית ביד, שכן נותן לי סמכויות מסוימות בשטח. אתה מגיע עם מערכת היחסים והשותפויות שיצרת לאורך השנים עם ראשי הערים. בסוף אתה מגיע לבית שלהם, והם צריכים לדעת שיש לך מה לתרום. כי יש להם המון מה לעשות, ואם הם לא ירגישו שיש ערך לשהייה שלך שם זה לא יעבוד".
שיתוף הפעולה עם הרשויות הוא חשוב, אבל בסוף אחד הדברים המרכזיים בעבודה שלך הוא לאמן את האזרח הפשוט. זה כבר סיפור הרבה יותר מורכב.
"נכון. ובישראל זה עוד יותר חשוב כי העורף הוא יעד של האויבים שלנו בלחימה לכל דבר ועניין. הם החליטו, עוד במלחמת המפרץ שבעקבותיה הוחלט להקים את הפיקוד, להפוך את העורף לחזית. המחשבה הייתה שככה יהיה אפשר לשבור את החברה הישראלית, מה שלדעתי אנחנו מוכיחים יפה שהוא חסר כל סיכוי. אבל העובדה הזאת, שהיא לא דבר מובן מאליו, יוצרת מודעות לצורך לדעת להתגונן. לכן יותר קל להכין את הציבור הישראלי לשעת מלחמה, כי אנחנו לצערנו מכירים את זה מקרוב. אבל זה עדיין דורש עבודה מרובה. בסוף, כצבא אתה יודע איך להכין חייל למלחמה, אבל להכין אזרח זה אירוע אחר לגמרי. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אבל זה אירוע אחר שצריך להגיע אליו בתפיסה הנכונה".
למה הכוונה?
"האזרח, ובמיוחד הישראלי, רוצה להבין מה הוא עושה. לא מספיק להנחות אותו לעשות משהו אלא צריך להגיש לו את הרציונל שמאחורי ההנחיה. למשל, להסביר שאין לימודים בטווח מסוים מרצועת עזה בגלל סיבה ספציפית, או אין אפשרות לקיים התקהלויות של יותר מ־x משתתפים בגלל סיבה מסוימת. כל הדברים האלה הכרחיים כדי שהאזרח הישראלי יקשיב. הציבור הישראלי מבין עניין, ובהגשה נכונה של הדברים אתה תרוויח את ההתגייסות שלו על אחת כמה וכמה".
נשמע שיש לנו דווקא יתרון גדול בנושא.
"כן ולא. במישור של מוכנות למלחמה בהחלט, כי זה מה שאנחנו מכירים. אבל יש עוד המון אירועים, בעיקר אסונות טבע, שהציבור הישראלי לא מורגל בהם. האזור שלנו מועד לפורענות מבחינת רעידות אדמה. ההערכות הן שאנחנו נראה בשנים הקרובות רעידת אדמה גדולה שגרום לנזק רב. האם כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות באירוע כזה? לצערי סביר להניח שלא. בסוף, כל חברה יודעת להתמודד עם מה שהיא מורגלת בו, אבל החוכמה בחירום זה לדעת להתמודד דווקא עם הדברים שאתה לא מכיר".
נשמע מעט מדכא.
"חשוב לי לומר, ושזה לא ישתמע לשתי פנים, אין לי שום כוונה או רצון לדכא מישהו. התובנות שאני חולק איתך עכשיו הן לא שאנחנו נמצאים כל רגע בפני סכנה קיומית. ממש לא. אם זה המסר שאנשים יבינו ממני אז כנראה שפספסתי משהו. כל מה שאני אומר זה שלצד החיים הנהדרים שיש לנו כאן בארץ, צריך גם להיות מוכנים לאירועים לא פשוטים".
"80 אחוזים מהמענה הם אותו מענה"
במשך השנים יצא בליץ שוב ושוב למשלחות סיוע של צה"ל למדינות מוכות אסון. התמונות שראה והחוויות שצבר הובילו לכך שבשבילו אירועים מהסוג הזה אינם עניין תאורטי או סיקור חדשותי מרחוק. "לקחתי חלק פעיל בשתי משלחות סיוע ברעידות האדמה הגדולות שהיו בטורקיה בשנת 99'. אי אפשר לתאר במילים את מה שאתה רואה שם. מאות אלפי אנשים לכודים מתחת להריסות. אתה נוסע מאות קילומטרים וכל מה שאתה רואה זה הרס מוחלט. אין מים זורמים, אין חשמל, כשיורד הערב יש חושך מוחלט. אין הילה של אורות רחוב או אורות רחוקים. אין כלום. אתה עובר במה שהיה פעם רחובות שוקקי חיים, ואתה שומע מתחת להריסות קולות נואשים לעזרה".
זה מייאש?
"בהחלט. אתה יודע שאתה לא יכול לעזור לכולם, ואתה יודע שלעולם לא יהיו מספיק כוחות סיוע והצלה, פשוט כי היקפי הנזק עצומים כל כך. והתמונות האלה חוזרות בכל פעם בכל מקום. אלה רעידות אדמה ביוון, מקסיקו ואל סלבדור, או הפיגוע הראשון שמיוחס לאל־קאעידה בקניה בשנת 98' כשהייתי קצין בתחילת הדרך. זה היה פיצוץ של משאית תופת בבניין השגרירות האמריקאית שם, כשבמקביל פיגוע דומה התרחש בטנזניה. ואלה גם התמונות שצרובות אצלי מהאסונות הכי גדולים בארץ. אסון המכבייה, אסון ורסאי, השריפות בכרמל וגם אירועים פחות ידועים כמו קריסת החניון ברמת החייל מלפני כמה שנים, או אירוע של תאונת אוטובוס בקיבוץ חפץ חיים שהייתי צריך יחד עם חבר נוסף לחלץ ילד שהיה בבית שהאוטובוס התנגש בו ונמחץ תחתיו".
התמונות האלה נשארות איתך גם זמן רב אחר כך?
"בטח. אי אפשר לשכוח מראות כאלה".
ככל שמדברים עם בליץ יותר, מבינים עד כמה מדובר בנושא שהוא חי אותו. הוא עצמו מעיד שהוא מנסה לקרוא כל פיסת חומר שעוסקת בהגנה אזרחית. "אין כמעט אתר בעולם שעוסק בניהול משברים ומצבי חירום שאני לא מנוי אליו", הוא אומר בחיוך. הוא כותב מאמרים בנושא, ובמהלך שירותו אף עבר לארצות הברית והוצב במפקדת המשמר הלאומי האמריקני.
"למדתי בתקופה הזאת איך מעצמה מנהלת אירועי חירום. זה כל כך בוער בי, עד כדי כך שבזמן שהיו שיטפונות ענק בקולורדו ב־2013, אמרתי שאני מצטרף אליהם ואני רוצה להיות שם. לראות את זה בפועל. הצטרפתי למפקד המשמר הלאומי של מדינת קולורדו וליוויתי אותו במשך שבוע שלם. זאת הייתה חוויה מטורפת".
עד כמה זה שונה ממה שקורה כאן?
"זה מאוד שונה ומאוד דומה. התשתית של ניהול מצבי חירום היא אותה תשתית מבחינת הרעיון והמאפיינים שלה, בפרטים של מה צריך כדי לנהל את האירוע בהצלחה. יחד עם זה, זה גם מאוד שונה. מה הגורם של האירוע הוא דוגמה טובה לכך. לא דין סופת שלגים כדין ירי רקטות. לא דומה הציבור האמריקאי לציבור הישראלי. לא דומה אזור אורבני צפוף לאזור כפרי רחב. לא דומה עיר עם אופי חילוני לעיר חרדית או ערבית".
ובהקשר של גורם האירוע. היית בהמון מקומות בעולם, כשברובם מדובר היה באסונות טבע. ההתמחות בישראל היא בעיקר באירועי טרור. מה משלחות ישראליות יכולות לתרום בתחום שהן כמעט לא עוסקות בו ביומיום?
"ברגע שמבינים שמה שמשפיע על המענה שלך הוא לא המחולל של האירוע, יש הרבה במשותף. זאת בדיוק התשתית הדומה שדיברתי עליה. כשאני מאמן רשות מקומית, ועוסק במידע שהרשות צריכה לתת לציבור, 80 אחוזים מהמענה הם אותו מענה בין לטרור ובין לאסון טבע. ככה זה בכל תחום. זה לא משנה אם אתה צריך להסביר לציבור שאסור לשתות כרגע מים מהברזים כי הכול מזוהם, או להסביר לו שאסור להתקהל יותר מ־20 איש כי יש ירי רקטות ויותר מ־20 איש לא יוכלו להגיע בזמן למקום מחסה. אלה פרטים שונים, אבל תשתית דומה".
"מרגיש שליח ציבור"
בליץ לא התחיל את דרכו בפיקוד העורף אלא דווקא בחיל השריון. אלא שפציעה במהלך ההכשרה שלו אילצה אותו לשנות מסלול, וכך הגיע לפיקוד הצעיר. כשאני שואל אותו אם יש לו תחושת החמצה, הוא פוסל זאת מיד. "ממש לא. אני מרגיש גאווה גדולה שלבשתי כל השנים האלה את הכומתה הכתומה, שליוויתי את הפיקוד הזה לאורך כל השנים ועזרתי לעצב אותו עוד כחייל. כשהתגייסתי עוד היו בו קצינים עם דרגות של הג"א (הגנה אזרחית, הגוף שקדם לפיקוד העורף - א"מ), כי הם אלה שהרכיבו את שדרת הפיקוד. אני גאה להיות מפקד המחוז הראשון שצמח בפיקוד".
זאת תחושה לא שגרתית במיוחד. בסוף, הציבור הרחב לא תופס את פיקוד העורף כמקום יוקרתי. לא מדובר בחיל האוויר או בחיל הים, או אפילו בשריון ובתותחנים. הוא נתפס כמו האח הקטן והחורג של צה"ל. כמקום ששולחים אליו את מי שלא היה אפשר לשלוח למקום אחר.
"זה היה נכון לפיקוד העורף של פעם. לא כי מישהו היה רע לפיקוד העורף, אלא כי אלה היו סדרי העדיפויות. אבל בשנים האחרונות זה השתנה דרמטית. כל מי שחובש את הכומתה הכתומה כיום עושה זאת בגאווה עצומה. מספר הלוחמים והלוחמות שרוצים להיות בגדודים הלוחמים הסדירים שלנו, ויש ארבעה כאלה, הוא עצום. על כל מקום פנוי מתמודדים כמה וכמה מועמדים. זה היה תהליך ארוך, שהקורונה העצימה אותו, אבל הוא לא התחיל עכשיו כמובן".
אתה נמצא כעת עמוק בשלב הסיכומים של השירות שלך. למה תתגעגע בו?
"לתחושת השליחות הגדולה. בכל בוקר התעוררתי בתחושה שאני שליח ציבור. היום, לצערי, רידדו את המונח הזה עד דק, אבל הוא משהו אמיתי. ההבנה שחייהם של אלפים תלויים בך מכניסה בך גם פרופורציה וגם משמעות. אני לא חושב שהייתי יכול לשרת את המדינה בצורה טובה יותר".
ולמה לא תגעגע?
"להקרבה הגדולה שהתלוותה להכול. זה מחיר לא פשוט. גם כשאתה חוזר הביתה אתה לא באמת מתנתק. אתה הולך לישון עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר. זאת אחריות מאוד גדולה, ויש לה מחיר אישי ומשפחתי. זאת טוטאליות שבגללה דברים חשובים מאוד נדחקים הצידה. המשפחה שלי שילמה מחיר מאוד יקר על השירות שלי. הילדים שלי קיבלו אבא שהפניות שלו אליהם הייתה נמוכה מזו של הורים אחרים. זה אבא שאם הוא הצליח להגיע לאירוע בגן או בבית הספר הוא הגיע על מדים, ומיד אחר כך חזר לבסיס. בפסח הראשון של הקורונה הגעתי ישירות לשולחן ליל הסדר עם המדים, כי טיפלנו, פרופ' מור יוסף ואני, בחסר מעמד שחלה והיה חייב לקבל סיוע כי לא היה לו איך לקבל טיפול שיציל את חייו, וגם היינו חייבים להוציא אותו מהבית שבו גרו עוד הרבה אנשים אחרים, כי אחרת כולם שם היו נדבקים".
והם הבינו במהלך השנים את הסיבה למחיר הזה?
"בהחלט. זכיתי במשפחה מדהימה שבלעדיה לא הייתי יכול לעשות את כל זה. כשאומרים 'אשת חיל מי ימצא', אז אני מצאתי. הרצון שלי לפצות עכשיו, ולנסות להחזיר על הזמן הזה, זה לא כי מישהו ביקש אלא כי זאת הכרת הטוב הפרטית שלי למשפחה שלי שהייתה איתי כל הדרך".
יש משהו שתתחרט עליו?
"לא הייתי מחליף רגע. זה לא שהכול היה מושלם. היו גם רגעים מאוד קשים. היו יותר מדי פעמים שלא היינו מספיק טובים. לא היינו טובים במלחמת לבנון השנייה למשל. יש דברים שאני פחות גאה בהם. ועם כל זה, לא הייתי מחליף רגע".