במוצאי השבת הקודמת, זו שבמהלכה נתפסו ארבעה מתוך ששת הבורחים מכלא גלבוע, גל של זעזוע וגינויים שטף את חשבונות עיתונאי ישראל ברשתות החברתיות. כמה שעות אחרי שנתפסו ונחקרו הארבעה, הם הובלו לדיון בהארכת מעצרם בבית המשפט בנצרת. מחוץ לבית המשפט התגודדו אלו לצד אלו עיתונאים שבאו לסקר את האירוע יוצא הדופן הזה וערבים תושבי העיר שבאו להביע תמיכה במחבלים. הם הניפו דגלי אש"ף, נופפו בכאפיות כאות הזדהות עם פעולת הבריחה וקראו קריאות לאומניות־פלשתיניות. בשלב מסוים גם ניסו הצעירים לחטוף את המיקרופון מידי כתב חדשות 13 עלי מוגרבי ונופפו בכאפייה מול עדשת המצלמה כדי לשבש את השידור. מוגרבי נאלץ להחזיר את השידור לאולפן.
על מה, אם כן, נגדשה סאת הזעזוע של עיתונאי ישראל – האם על אזרחים בעלי תעודת זהות כחולה שמניפים את דגל האויב? האם על הבעת התמיכה המפורשת ברוצחי ישראלים שחפצים בהשמדת המדינה שבה הם אזרחים? לא, כל אלה לא נראו בעיניהם כבעיה כלל. הניסיון לחטוף את המיקרופון והנפנוף המסתיר בכאפייה הוא האירוע החמור שמצריך בעיניהם סיקור נרחב. "בושה!", "גועל נפש" ו"צריך לעצור את כולם" הן רק חלק מהתגובות של הקולגות לאירוע התקיפה, אך אף לא אחד מהם העלה את הסברה שהנפת דגל אש"ף בלב מדינת ישראל היא בושה ושעל עבירת הבגידה המתריסה של המפגינים צריך לעצור את כולם.
אפשר היה לומר: העיוורון החלקי הזה הוא תולדה של מום אחר שמאפיין את התקשורת בישראל, והוא הנטייה המוגזמת שלה לעסוק בעצמה. אך האמת היא שהמקרה המקומי וחסר החשיבות הזה הוא רק הד לאירוע גדול יותר שהתנהל במקביל לבריחת המחבלים מהכלא, ובהקשר הרחב יותר מתנהל כאן ביתר שאת מאז מהומות שומר החומות: בתקשורת, במערכת הביטחון ובדרג המדיני מעדיפים לצייר מציאות אלטרנטיבית של דו־קיום ואזרחות טובה של ערביי ישראל, ובלבד שלא להתמודד עם המציאות המסוכנת של אויב שמבסס את עצמו מבפנים.
"הדיווח על סייענים הוא מזימה ציונית"
אחרי חמישה ימים של מצוד וחוסר ודאות ארבעת המחבלים הנמלטים נמצאו באזור נצרת כשהם רעבים ומותשים, אך גם מגולחים למשעי. הכותרות בתקשורת ששו לבשר: בתפיסת המחבלים סייעו דיווחים של משפחה בנצרת שראתה שניים מהם מחטטים בפחים כשהם מחפשים אחר מזון, ושל נהג טרקטורון מהכפר שיבלי שזיהה דמויות חשודות בשטח. זה היה האות לפתיחת פסטיבל "אמרנו לכם" חגיגי. "כמה רוע נשפך פה על אוכלוסייה שלמה", השתפך כתב הפלילים של 'הארץ' ג'וש בריינר כשהוא פותח את הפתח לתרועות ניצחון של קולגות נוספות. השר לביטחון הפנים עומר בר לב השווה את הערבים המדווחים לכוחות הביטחון שלא עצמו עין כמעט שבוע: "לצד המחמאות למשטרת ישראל ולכוחות הביטחון על הביצוע המוצלח עד כה", כתב בהודעה רשמית, "ברצוני להודות לאזרחי ישראל הערבים שסייעו בתפיסות המחבלים. במשך ארבעה ימים הסתובבו הנמלטים, מאמינים שימצאו מחסה ועזרה בקרב ערביי ישראל - אך טעות הייתה בידם".
אם לבר לב, או למי ממקהלת העיתונאים שליוותה אותו בקול שני, היה עניין במציאות במערומיה, הם היו מגלים די בקלות שטעות בידם. די היה בכך שבר לב ישתמש בידיעת השפה הערבית שבוודאי פיתח ברמה מסוימת בימי שירותו בסיירת מטכ"ל - ואם הספיק לשכוח מאז, שימוש בכלי התרגום שנפוצים היום בכל דפדפן ואפליקציה היה עושה את העבודה - כדי לראות לאן באמת נושבות הרוחות בחברה הערבית בתגובות לפוסט שלו עצמו. במקום השר, שכנראה עסוק מכדי לעקוב אחר התגובות, עשתה את העבודה מורה לערבית בשם מורן טל, שעוקבת אחרי הרשתות החברתיות בערבית ומביאה בחשבון הטוויטר שלה את המתרחש שם בלי סנני הבקרה המקובלים בתקשורת.
להלן מדגם מייצג. ג'יהאן מטמרה הסבירה לשר: "ביום יציאת האסירים מהבור והמנהרה, כל ערבי מערביי הפנים (כינוי לערבים שחיים בתוך גבולות מדינת ישראל – י"ר) חי יחד איתם את הניצחון, הגאווה והשמחה". חוסאם מעראבה פקפק בכלל בנרטיב שהוביל השר: "אל תאמינו לתקשורת הציונית ואל תפיצו את הנרטיב שלה, שהגיבורים שלנו חיפשו אוכל. הם עושים את זה בכוונה כדי לפגוע ביוקרתם של האסירים שכתשה את היוקרה שלהם". רולא מקלנסוואה ניסתה להעיר את השר דרך רפרנס לאירוע מהעבר הלא רחוק של ערביי ישראל: "הסרטים שלכם לא יסכסכו בינינו (ערביי ישראל והפלשתינים – י"ר), חוויתם באירועים האחרונים איך אנחנו יד אחת שנשארה כמו עצם בלבבות שלכם". פראח מאום אל־פאחם היה יצירתי: "אני מריח את האפטרשייב עד לכאן! אם חברת ג'ילט תראה אותם היא תיקח את התמונות שלהם לפרסומות", כתב, והפציר בבני עמו לא לקנות את הסיפורים של התקשורת הישראלית. "גאה בכם תושבי נצרת", סיים בהבעת אמון בסיוע שהעניקו תושבי העיר למחבלים, סיוע שכנראה ירד עד לרמת מוצרי טואלטיקה.
חשוב להבין את ההקשר של התגובות הללו, שנימת האפולוגטיקה לא נעלמה מהן. הידיעות על דיווחים של אנשי נצרת למשטרת ישראל שהובילו ללכידת המחבלים עוררו גל של זעם בעולם הערבי כולו. אם לא היינו מכירים את השר בר לב ואת גישתו החלמאית למהומות בלוד ובעכו אפשר היה לחשוב שמדובר בתרגיל הונאה פסיכולוגי שנועד לזרוע מחלוקת בשורות האויב, זכר לימיו בחיל המודיעין. בתרבות הערבית בגידה כזאת בעם ובמאבק היא מהחמורות ביותר, ומרגע שהתחילו הקריאות ברשתות החברתיות שהטיחו בנצרתים אשמת בגידה, הם והציבור הערבי בישראל כולו נאלצו להוכיח את נאמנותם ביתר שאת. הנרטיב הבולט בקרב מובילי הדעה בעיר הוא שלא הייתה כלל הלשנה כזאת, ושאם היו תושבי העיר יודעים שהמחבלים מסתתרים בהר שבקרבתה הוא "היה מתמלא באוכל חם מבושל". עיתונאי מפורסם טען שמדובר במזימה ציונית, וסגן ראש העיר סמיר מעדי סיכם באמירה: "אני לא מאמין שמישהו מתושבי נצרת סייע לתפיסת המחבלים שברחו, ואם מישהו עשה את זה הוא אינו מייצג את תושבי נצרת".
מורן טל עברה על כל התגובות לפוסט של בר לב, ועל מאות פוסטים וציוצים נוספים שפרסמו אזרחי ישראל הערבים, ולא מצאה אפילו באחד מהם תמיכה מפורשת בהסגרת המחבלים. אנחנו לא מדברים כרגע על הקומץ הזעום של ערבים שמשרתים בצה"ל ומביעים נאמנות דרך קבע למדינה, אלא על המיינסטרים שעומד במוקד הדיון הציבורי. הקמפיין הנגדי של הוכחת הנאמנות למאבק הפלשתיני נחל הצלחה כה גדולה, עד שזכה אפילו לחותמת כשרות מחבר הלשכה של הג'יהאד האסלאמי בעזה. זה התחיל בפוסט שפרסם חבר הכנסת לשעבר מוחמד בראכה, כיום יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, ובו כתב שלמרות שהוא מכיר בכך שבכל חברה אנושית יש גם "חלאות אדם", כשהוא מכוון למדווחים על המחבלים הנמלטים, הוא בטוח כי במקרה הזה אנשי נצרת נאמנים להתנגדות ומדובר בתעמולה ציונית.
האישור המיוחל מעזה התקבל
בתגובה לדברי החיזוק שלו ושל אחרים, כולל חברי כנסת ואישי ציבור ערבים שקצרה היריעה כאן מלצטט את דברי תמיכתם באויב, הגיע כאמור האישור המיוחל מעזה. חאלד אל־בטאש, חבר הלשכה המדינית, כתב במכתב לבראכה: "גאוותנו על כל החלקים של העם הפלשתיני בכל מקום שהם, ובמיוחד מכובדינו בנצרת שמילאו תפקיד חשוב בהתנגדות מאז 48'". אל־בטאש מעלה כאן נקודה חשובה להבנה בכל המהלך שהתרחש הרחק מעין הצופה הישראלי. נצרת היא לא רק העיר הערבית הגדולה ביותר, אלא גם סמל. במלחמת העצמאות כוחותיו של קאוקג'י ניהלו בה קרבות עקובים מדם, היא הייתה העיר הערבית־ישראלית הראשונה להתקומם מאז אותה מלחמה במהומות אלימות שהתקיימו בשנת 1958, שבמהלכן נפצעו עשרות שוטרים. באוקטובר 2000 צעירי העיר הבעירו את המוקד המרכזי בראשית האינתיפאדה השנייה. אל־בטאש רומם במכתבו זה את המורשת המפוקפקת של העיר וסיים: "התעמולה הציונית לא תצליח להפריד בינינו, אלא תחזק את הקשר בין החלקים הפזורים של העם שלנו".
דוגמאות יש עוד למכביר, אך אוזני מנהיגינו אטומות מלשמוע. במהלך השבוע שעבר ישב מפכ"ל המשטרה, אותו אחד שישב בלוד ימים ספורים אחרי שיגאל יהושע הי"ד נסקל למוות באבנים ותושבים יהודים חפים מפשע נורו ברחובות ודיבר על "להפריד בין הניצים", ותיאר את הפרעות בערים המעורבות כ"הפרות סדר על רקע אי־שוויון ושסעים מעמיקים". יום לפני כן נאם השר לביטחון הפנים באוניברסיטת רייכמן הטרייה, לשעבר המרכז הבינתחומי הרצליה, ותיאר את איום השריפות האסטרטגי שזמם משבר האקלים המרושע. אפשר ממש לדמיין את אחוזי הלחות הרדיקליים ומשבי הרוח הפונדמנטליסטים נוטלים גלון של דלק ומצית ומבעירים בצוותא את הרי ירושלים.
באותו שבוע צוינו 28 שנים בדיוק לחתימת הסכם העוועים בין ישראל לאש"ף באוסלו, והדמיון לאותם ימים בלתי עליזים מחריד למדי. חוסר הרצון המופגן להכיר במציאות כפי שהיא, בהצתות, בלינצ'ים, בתמיכה באויב ובאגירת כמויות הנשק המבהילות ליום פקודה רק כדי לא להתפכח מחלום הדו־קיום והחברה הרב־תרבותית דומה כמו שתי טיפות דם לחיבוק של הפרטנר הארכי־רוצח ערפאת, המיתוג הפולחני של "קורבנות השלום" והתיאום הביטחוני המזויף עם שוטרים פלשתינים שרצחו עשרות יהודים באותם נשקים שמדינת ישראל העניקה להם. ייאמר לזכותו של רבין, שבעל כורחו הכיר בכך שלשלום יש גם קורבנות. במציאות המקבילה שבה משייטים בר לב ושבתאי גם זה לא קיים. ולראיה: האם שמעתם פעם מפיהם של השניים את השמות יגאל יהושע, אבי הר אבן, דסטאו ביסט וייבדלו לחיים ארוכים מור גנאשווילי ואלעד ברזילי? אל תתאמצו להיזכר.
חמש שנים בלי חיבוק לילדה
לימינם של הבורחים מכלא גלבוע עמדו לא רק ערביי ישראל ועזה אלא גם תנאי המחיה המפליגים שמעניק להם בטובו שירות בתי הסוהר. כבר ביממה שאחרי הבריחה פורסם כי זביידי הועבר על פי בקשתו, שלא לומר ציוויו, לתא שממנו ברחו השישה יום לפני הבריחה עצמה. מאוחר יותר פרסם העיתונאי לירן לוי מוואלה, שעושה עבודת קודש כבר שנים בסיקור שערוריות בתי הכלא הביטחוניים, את התנאים שמקבלים אסירי כלא גלבוע. הכנת עוגיות, בישול בחדרים, מתקני ספורט, סוהרות לפי הזמנה, סוני פלייסטיישן וניהול חיי היומיום באגף הם רק חלק מהתנאים שתוארו שם ופורסמו בעבר גם מעל דפי עיתון זה. על רקע כל אלה עגום ומקומם עוד יותר לשמוע על תנאי מאסרו הדרקוניים של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה.
בן אוליאל מוחזק בכלא אשל בדרום, ומאז שנעצר לפני חמש שנים הוא מוחזק באגפים שמורים בלבד. את השנתיים האחרונות הוא מבלה בתא לבדו, כשבתוך התא מוצבת אסלה שרק מחיצת בד קלה מפרידה בינה ובין שאר התא. הוא משוכן באגף מיושן ומט לנפול, שהסנגוריה הציבורית כבר הוציאה לגביו דו"ח רשמי שמבקש לסגור אותו, ואכן אסירים רבים פונו ממנו. לא בן אוליאל. הוא כבוש בתאו רוב מוחלט של שעות היממה, ורק שעה או שעתיים ביום מתאפשר לו לצאת לטיול בחצר בלי לפגוש אסירים אחרים כלל.
אך בזה לא נגמר מסע הנקמה של השב"כ בבן אוליאל. בין האיסורים הדרקוניים שמוטלים עליו: איסור על החזקה של יותר מחמישה ספרי קודש בו זמנית בתא, בכללם סידור וחומש, איסור תפילה במניין בכל ימות השנה, נמנעת ממנו כל גישה לטלפון סלולרי או ציבורי, ביקורים מתאפשרים לו אחת לשבועיים, וגם אז רק מאחורי מחיצת זכוכית. למעשה, בן אוליאל לא זכה לגעת באשתו ובבתו בחמש השנים האחרונות. חופשות מהכלא לא באות בחשבון כלל, והוא לא יוצא לחינוך או לעבודה במסגרת הכלא.
עו"ד עדי קידר, שמייצג את בן אוליאל בהליכים שהוא מנהל בנוגע לתנאי המאסר שלו, מסביר מדוע התנאים המחמירים שמוטלים עליו מנוגדים לחוק. "בן אוליאל הורשע אומנם ברצח חמור, אך זוכה מעבירה של חברות בארגון טרור", הוא אומר, "כך שבהשוואה לאסירים ביטחוניים, שמשתייכים כולם לארגונים, מצבו היה צריך להיות טוב בהרבה. אין למעשה חשש שהוא יכוון או יתכנן פעולות טרור מהכלא כי אין לו שותפים לפי הכרעת הדין, ולכן האיסור על שיחות טלפון ומניעת הקשר עם כל גורם אנושי בכלא משוללים כל יסוד".
בעיני קידר, הסיבה ליחס הזה היא העץ הגבוה שעליו טיפס השב"כ בפענוח התיק. "תיק דומא הוא תיק דגל של המדינה, כי היא חייבת להצדיק את העינויים. כל מה שקורה שם זה איכשהו עיגולי פינות של החוק. אצל רוצחי אבו־חדיר לא נעשו דברים כאלה, והם לא ישבו בתנאים מחפירים כל כך. שב"כ לא מכבד את הכרעת בית המשפט שעמירם בן אוליאל אינו חבר בארגון טרור".
עו"ד קידר עובד בימים אלה על הגשת בקשה לשינוי התנאים לבית המשפט, בתקווה שהפעם הדברים ייפלו על אוזניים קשובות. אבל עד שתתקבל שם ההכרעה, אזרחי ישראל יכולים להיות רגועים: שישה רוצחים צמאי דם שאמביציית הרצח שלהם עוד בשיאה אומנם הצליחו לחמוק מהכלא, אבל נער הגבעות המרוט שטרם הוכרע דינו בערעור לעליון לא יוכל לחמוק משם לעולם.
לתגובות: yoniro770@gmail.com