יום הכיפורים הזה היה אחר לחלוטין. כן. היו בו את כל המרכיבים הנדרשים: צום, תפילות, בגדי לבן, לב פתוח והרבה הכנעה.
אבל הפעם היה בו משהו נוסף. התפילות שלנו התקיימו בהר הבית בנקודה שהכל קרה. למעלה.
השנה זה התאפשר, היינו כ-270 איש, עולים במעלה ההר. זכינו בתפילה במניין כולל סדר עבודת כהן גדול, כולל וידוי. לשמוע את מעשיו של הכהן בעיצומו של היום ולעמוד בתוך המרחב ששם הכל קרה יוצר פיצוץ רוחני בנפש. זכינו לעמוד בשער מזרח ולשמוע על איש העיתי שהולך עם השעיר בדיוק במרצפות אלו שאנו דורכים עליהם. זכינו לשמע ישראל וה' הוא האלוקים כה קרוב לקדש הקודשים.
זו תחושת קצה שמכווצת את המילים הרגילות. משאירה אותך עם נשימה ונשמה. בין לבין התפללו במחכמה. בית הכנסת המיוחד בעולם כולו -שפתוח רק יומיים בשנה. מקומו של הרב גורן, שכיום בנו ממשיך את דרכו ודואג למניין בנוסח הר הבית .בית כנסת שהוא בחלל ההר והתפילה בו היא שונה. ההשתחויה שונה. בחלון מקום המקדש ניבט, כה קרוב למגע. ובעלי הכהן היה בעל תפילה. השתחווה בפישוט ידיים ורגליים, ברך את העם מול המקום הקדוש ביותר, כולו צמרמורת. מי יחיה ומי ימות. מי בחרב. מי במגפה.
חשבתי על כמה דורות אחורה, על משפחתינו, משפחות כהנים שהסתובבו ברחבי אירופה מהגרת מכאן לשם. אומרת את המילים של סדר העבודה בשטיבל זה או אחר. פעם בפולין, פעם ברומניה ופעם בגרמניה ורוסיה ולא יכולה לדמיין את המפגש הממשי שזכינו לו כעת.
פעמי גאולה. יום כיפור שכולו התחברות. כולו תקווה.