אילה בן גביר
אילה בן גביר צילום: באדיבות המצלם

סוף סוף עלייה שכולה נחת בהר הבית. אחרי מספר עליות שהייתי בהן לחוצה בזמן ורצתי יותר משהלכתי, עליתי היום, ביום חופש, לשלוש עליות.

כיוונתי שעון מעורר לשעה 4:30, פקחתי עיניים, הזזתי את השעון ל-5:15 בכוונה להמשיך לישון. בכל זאת, אתמול היה שבת, וכרגיל למוצ"ש, הלכתי לישון אחרי 1:00 לפנות בוקר. למי יש כוח לקום?

בעיניים עצומות, תוך כדי ניסיון לחזור לישון, חישבתי שכל חמש דקות שינה נוספות עכשיו, יוסיפו לי בהמשך הבוקר עוד רבע שעה על הכביש בגלל הפקקים של הבוקר. קמתי.

התארגנתי, ארגנתי בגדים לילדים, הכנתי צהריים (בבקשה בלי שאלות חכמות כמו: למה לא הכנת בלילה?)

הגעתי להר בהליכה רגועה. בכניסה להר, כרגיל, פגשתי את חיים אלבום ממינהלת הר הבית, שמקבל את העולים בפנים מאירות, בכיבוד ובהצעה להדריך את המעוניינים.

חלצתי נעליים ועליתי כמעט מיד להר הבית יחד עם קבוצה שכבר חיכתה לי בסוף הגשר.

אוויר נעים בהר, שקט יחסי של בוקר. הולכים במסלול המותר לפי ההלכה.

בעלייה שוחחתי עם אדם מבוגר מקנדה, שמגיע ללמוד תורה בארץ חודשיים בשנה. הוא הבין שהגיע הזמן - טבל ועלה להתפלל בהר. היו בעליה גם, בין שאר העולים, סבא (צעיר), אבא ובן שחגג היום 3 בדיוק. הוא קיבל בכניסה להר כיפה וציצית חדשות לרגל המאורע המשמח. הסבא סיפר שהוא התחיל לעלות לפני 30 שנה להר הבית, ובתקופה ההיא היה אסור אפילו לעמוד במקום לרגע אחד. הוא התפעל מהשינוי המבורך והנעים שמתרחש בהר לנגד עיניו; מתפללים! הוא עדכן אותי בחיוך שילך לספר לחבר שקבור בהר הזיתים על הפלא..

סיימנו את הסיבוב בשמחה וחזרתי לפרגולה הנוחה שסידרה מינהלת ההר להפסקת קפה, כי אם לא ישנים, צריך דרך להישאר ערים. ביקשתי מהשוטר בכניסה לעלות בעלייה שתהיה בהמשך הבוקר. אחרי כוס קפה ומספר דקות שחיכיתי, נראה היה שכולם מתאוששים מהעליות העצומות של עשרת ימי תשובה ומתכוננים לעליות המרגשות של חג הסוכות ורגוע יחסית בהר.

עליתי לבד. שוטר לפניי, שוטר אחריי. ממש משמר כבוד. הלכתי ונעצרתי בקצב שלי ובמקומות המדויקים שרציתי, בנחת נדירה. בצפון הגיעה מוסלמית אלימה ומעצבנת וניסתה להפריע לי להתפלל. השוטר דאג לסלק אותה מהמקום והמשכתי את הסיבוב עד סופו.

חזרתי לפרגולה והשוטר בכניסה להר הציע לי לעלות לעוד עלייה קצרצרה לשלשלת עם מספר יהודים שתכננו לעלות. מה, אתנגד להצעה טובה כל כך?

בעליה הקצרה, משער הלל (המוגרבים) עד לשער השלשלת, אחד הבחורים התרגש שחזר להר אחרי תקופה והזיל דמעות שמחה.

ברור שכל התקדמות בהר היא בזכות כמות היהודים שהולכת וגדלה בהתמדה והדאגה של אנשי ההר לאפשר עליות נעימות וטובות לכולם.

אין אהוב יותר מהר הבית. בואו גם אתם, אחרי טבילה וללא נעלי עור.

 

הכותבת היא חברה ב"מינהלת הר הבית"