לפני כחצי יובל הוקם, כחלק מיישום הסכמי אוסלו, מערך התיאום הביטחוני עם הרשות הפלשתינית. מי שהקים את המערך היה אל"מ במיל' ד"ר משה אלעד, כיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי. בראיון לערוץ 7 הוא מספר על השינוי שהתחולל בתפיסתו בדבר הסיכוי להסדר מדיני מול הפלשתינים.
"הקמתי את מערך התיאום עם צוות גדול של קצינים שהייתי מפקדם. קלטתי את הקצינים הפלשתינים שהיו בעיקר מאנשי הפתח' וניגשנו לעבודה", מספר ד"ר אלעד ומסביר את ההיגיון שמאחורי מערך התיאום: "היו לכך ארבעה הוגים, שניים פלשתינים ושני ישראלים, על ההסכם היו חתומים רבין ופרס והוביל אותו יוסי ביילין. הרעיון היה להקים מנגנון ביטחוני שיהיה הקטר שיסחוב את קרונות השלום הכבדים כמו סוגיית הפליטים, ירושלים התנחלויות ועוד. ההנחה הייתה שככל שהתיאום הביטחוני יהיה מוצלח יותר הדבר יוביל לפריצת דרך ואולי גם להסכם שלום".
אלעד מציין כי בשנת קיום התיאום "הייתה הרבה עוינות והיה הרבה כעס, אבל כל צעד היה מאופק דיו כדי שלא להביא לקריסת ההסכם. זה לקח כשנה. בימים 23-26 לספטמבר נרצח הסכם אוסלו. היו אלה ימי מנהרות הכותל. ראש הממשלה נתניהו יחד עם ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט הודיע שיש בכוונתנו לשפץ את מנהרות הכותל. ערפאת, שהיה אז עולה חדש מאוד וישב בעזה, שמע על כך ואמר שיש לו הזדמנות להראות מי מחזיק בירושלים. הוא הזהיר את נתניהו ואולמרט שאם דחפור קטן יגע בקיר הם יגיבו, והם אכן הגיבו ואכן היו 18 הרוגים בצד שלנו וכ-80 בצד שלהם. כאן נרצח השלום. מכאן לא חזרנו לנקודת ההתחלה".
את מרבית כובד האחריות לקריסת ההסכמים מטיל ד"ר אלעד על כתפי הפלשתינים ובעיקר על כתפיו של העומד בראש הרש"פ באותם ימים, יאסר עראפת: "הייתה תרומה משני הצדדים ויכול להיות שחוסר הזהירות הישראלית גררה את התגובה, אבל עבדנו בשיתוף פעולה עם הפלשתיני בצורה יומיומית וצמודה וכמדינה ויתרנו על הרבה מאוד דברים. התיאום הביטחוני לא היה רק סיורים משותפים ותיאום בצירי התנועה. היו כאן דברים הרבה יותר עמוקים כמו לחיצת יד לאנשים שרצחו יהודים או לאפשר לאנשי אש"ף להסתובב עם מדים במפגשים איתנו על כל המשתמע זה היה ויתור ישראלי לא פשוט, אבל שמנו הכול בצד וזה עבד לא רע, למרות התקלים, במשך שנה שלמה עד היום הזה שבו הבנו שאם אפשר להרוג תוך כדי תהליך שלום אז זה לא שלום".
"עד אז ערפאת הבריח שני מבוקשים, הבריח כמה טילים, בסדר, אבל כשהיו הרוגים נוצר קונצנזוס בצה"ל. התחלף דור של קציני מג"ב וקציני צה"ל וזה כבר לא היה אותו דבר. כאן נגמר השלום. אף אחד לא רצה להמשיך מהצד שלנו ומי שטוען שיש מקום שיסביר לי איך עושים את זה כשעדיין לא נגענו בסוגיות הליבה", אומר אלעד ומציין את נקודת ההתפכחות על ציר הזמן:
"אמרתי למקבילי, קולונל ריבחי ערפאת, תגיד, מה קרה פה, והוא אמר שלא קרה שום דבר מיוחד, הראיס נתן הוראה לירות וירינו כי עם הראיס לא מתווכחים ועכשיו אפשר להמשיך. אמרתי לו שבזה הוא רצח את השלום. אני פונה לכל המאמינים שעדיין ניתן לעשות שלום, הפלשתינים עושים הכול כדי להוכיח לנו שהם לא רוצים שלום, לדוגמא, קריאת שמות רחובות וכיכרות על שם הרוצחים הכי קשים, ספרי הלימוד ודרשות יום שישי, וכך גם המילים שאבו מאזן מוציא מול עמו הן אף פעם לא מילים של שלום. אני מאוד פסימי בנושא הזה, אחרי שפעם הייתי אופטימי".
אלעד מזכיר בדבריו את נאום יוהנסבורג של יאסר ערפאת, נאום שנישא שלוש שבועות קודם לאירועי המנהרות, וגם הוא עדות לכוונותיו האמתיות של ערפאת, לראות בהסכמי אוסלו הסכמים הנתונים לביטול כפי שהיה לנביא מוחמד מול שבט כורייש. "התברר שזה לא השלום כמו השלום שאנחנו מבינים. אם הוא מורה לירות במהלך תהליך שלום הוא לא התכוון לשלום. לאחר מכן הבנתי שגם הנשיא בוש הבין את זה, מעצם העובדה שהוא אישר במישרין או בעקיפין לאריק שרון כלוא את ערפאת במוקטעה".
על הקושי לקיים את התיאום הביטחוני תוך קיומם של סיורים משותפים, שאלנו את ד"ר אלעד אודות היחס לתקריות בהן שוטרים פלשתינים דרכו נשק טעון מול שותפיהם הישראליים לסיור הביטחוני, האם הרצון לקיים את ההסכם בכל מחיר גרם לעצימת עין מול אירועים שכאלה? "היו מקרים לא סימפטיים שאיימו לפוצץ את הכול, אבל בישיבה שבה אמרתי לו שערפאת מבריח מבוקשים ושראיתי אותו נשכב על מבוקש, רבין בתנועת יד רגילה ביקש להסתכל על התמונה הכוללת, שהולכים לשלום. זו הייתה התפיסה שעל פיה פעלנו עד שהבנו. בסיורים המשותפים הראשונים אנשי מג"ב לא רצו לראות פלשתינים מולם ולקח הרבה מאוד זמן עד שהדור החדש הוכשר ונכנס לעבודה וגם הוא הבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים".
"הסיורים המשותפים בוטלו בספטמבר 2000 באינתיפאדת אל אקצה, ומאז זה לא חודש", מציין אלעד הסבור כי לתיאום הביטחוני כפי שהוא מתקיים היום יש ערך רב לפלשתינים ומשום כך הם מקפידים לשמר אותו. "הפלשתינים מבינים שביום שבו לא יהיה תיאום ביטחוני לא תהיה הרשות הפלשתינית".
מה אם כן הפתרון ארוך הטווח אותו הוא רואה למציאות, כמי שהאמין בהסכמי אוסלו והתפכח מכך? "מדובר במאה שנה שהאלימות בין העמים לא פגה. אף פעם לא הייתה תקופה של הפסקת אלימות", משיב ד"ר אלעד. "באוסלו נזרעו זרעי השלום הבאושים. לאחר מכן בספטמבר 96 היה המוות של אותו שלום. ברק הציע בשנת 2000 הסכם גירושין מרצון והפלשתינים אמרו שהם לא יתנו לנו גט כריתות, והם מבקשים שלום בית של מדינה דו לאומית כדי שאתם הישראלים תריבו ביניכם לבין עצמם בנושא. אני עדיין חושב בנסיבות הקיימות אוטונומיה מינהלית כשהביטחון ויחסי החוץ בידינו וכשהמעברים בידינו זה הפתרון. כמו היום אבל עם שקט", הוא אומר, אך גם הוא מבין ומודה שלפי שעה אין לפתרון זה פרטנר פלשתיני.