יש בציבור כמיהה גדולה לאחדות, אבל ספק אם זו תצמח מממשלה שבה יושבים יחד מחנות פוליטיים יריבים. היריבויות והמחלוקות לא רק מעכירות את האקלים הציבורי והופכות כל עניין אמיתי וגורלי לכלי-משחק בזירה, אלא מהוות איום ממשי על יכולתנו לעמוד במערכה. אנו ניצבים מול אויב מלוכד בשנאתו כלפינו, מאוחד ברצחנותו, מגובש בשאיפתו להרוס את מדינת היהודים, ובמקום לתת תשובה הולמת, מוחצת ומכריעה, אנחנו עסוקים בוויכוחים פנימיים.
האזרח מן השורה רוצה, שבשעה קשה זו יתרכזו מיטב הקברניטים ומפקדי צה"ל בהתמודדות מול האיומים המופנים כלפינו. שישקיעו את כל ניסיונם ותבונתם בהחזרת הביטחון, בהשבת ההרתעה, בחיזוק כוח העמידה של העם. שישימו קץ למצב שבו דם יהודים נעשה הפקר, וירי על ירושלים ועל אוטובוסים בדרכים נעשה דבר שבשגרה.
דרושה אלטרנטיבה
השאיפה הזאת נכונה וצודקת לחלוטין, אלא שהיא לוקה בתמימות. האחדות אכן נחוצה לנו, והיא הייתה פותרת רבות מהבעיות הסובבות אותנו, אבל ספק רב אם האחדות הזאת תצמח מממשלה שבה יישבו יחד מחנות יריבים. כבר עברנו ממשלות כאלה, והן לא הביאו את בשורת האחדות. להפך, התככים והחתרנות הגיעו לשיאים שכמותם לא הכרנו, עד לתרגיל שזכה לכינוי לא כל-כך ריחני.
מסבירים, שאין ברירה אלא להכניס גורמים מסוימים לתוך הממשלה, כדי שיעמדו לצידה בשעת מבחן ולא ישחקו לידיהם של שונאי ישראל. כשחושבים על כך, זה טיעון מפחיד. הוא מדיף ריח של כניעה לטרור ולא של אחדות.
הרבי מליובאוויטש פעל ללא לאות למען אחדות העם, אבל שלל בתקיפות ובנחישות את רעיון הקמתה של ממשלה כזאת. כשצריך לעמוד מול מחבלים ומרצחים, יש לעשות זאת בנחישות ובתקיפות, ולא בהססנות ובגמגום. העם הצביע בעד מדיניות נחושה ותקיפה. ספק אם האנשים האחראים למפולת הביטחונית ולאובדן כושר ההרתעה יהיו מסוגלים לבצע מדיניות כזאת.
התוצאה עלולה להיות שנצא קרחים מכאן ומכאן. ממשלה כזאת לא תוכל לנקוט מדיניות תקיפה, שתביא ללא ספק את פירותיה, ובהעדר מדיניות כזאת תגבר האלימות, ואז תתחזק עוד יותר התפיסה שאין פתרון, ומכאן - שאין ברירה אלא להיכנע לטרור ולאלימות.
מול אוייב משותף
צריך אחדות - אחדות בעם. אחד הדברים החמורים שאירעו לנו בשנים האחרונות, הוא פירוק העם לשבטים ולסקטורים. במקום לחשוב במונחים של עם יהודי, חושבים במונחים של קבוצות ומחנות. כל מגזר דואג לעצמו ומנהל מאבקים מול מגזרים אחרים. זו התפתחות שחייבים לעצור אותה בהקדם.
מותר ואף רצוי שאנשים ירגישו תחושת שייכות לקבוצה כלשהי, אבל הדבר אינו יכול לבוא על חשבון אחדות העם. הבסיס של זהותנו הוא - היותנו יהודים, אחים, בני אברהם, יצחק ויעקב. על הבסיס הזה התקיימה הערבות היהודית רבת-השנים. בכוחה התקיים עם-ישראל בתלאות הגלות, כאשר קהילה יהודית אחת חשה אכפתיות אמיתית לגורלה של קהילה יהודית שנייה.
תחושה של זו אחדות יהודית נסדקה בשנים האחרונות, ואותה לא קשה לתקן. מעט תשומת-לב וטיפוח התודעה של עם אחד, יכולים לבצר מחדש את הזיקה הבסיסית של כל חלקי העם זה לזה. אולי התהליך הזה כבר מתחולל בחודשים האחרונים, כאשר כולנו עומדים פתאום מול איום קיומי משותף, שאינו מבדיל בין ימין לשמאל ובין 'דתיים' ל'לא-דתיים'.
בתפילה אנו מבקשים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד". האחדות הפנימית היא הכלי לברכות ה', ואהבת-חינם, כידוע, היא המפתח לגאולה האמיתית והשלמה.
האזרח מן השורה רוצה, שבשעה קשה זו יתרכזו מיטב הקברניטים ומפקדי צה"ל בהתמודדות מול האיומים המופנים כלפינו. שישקיעו את כל ניסיונם ותבונתם בהחזרת הביטחון, בהשבת ההרתעה, בחיזוק כוח העמידה של העם. שישימו קץ למצב שבו דם יהודים נעשה הפקר, וירי על ירושלים ועל אוטובוסים בדרכים נעשה דבר שבשגרה.
דרושה אלטרנטיבה
השאיפה הזאת נכונה וצודקת לחלוטין, אלא שהיא לוקה בתמימות. האחדות אכן נחוצה לנו, והיא הייתה פותרת רבות מהבעיות הסובבות אותנו, אבל ספק רב אם האחדות הזאת תצמח מממשלה שבה יישבו יחד מחנות יריבים. כבר עברנו ממשלות כאלה, והן לא הביאו את בשורת האחדות. להפך, התככים והחתרנות הגיעו לשיאים שכמותם לא הכרנו, עד לתרגיל שזכה לכינוי לא כל-כך ריחני.
מסבירים, שאין ברירה אלא להכניס גורמים מסוימים לתוך הממשלה, כדי שיעמדו לצידה בשעת מבחן ולא ישחקו לידיהם של שונאי ישראל. כשחושבים על כך, זה טיעון מפחיד. הוא מדיף ריח של כניעה לטרור ולא של אחדות.
הרבי מליובאוויטש פעל ללא לאות למען אחדות העם, אבל שלל בתקיפות ובנחישות את רעיון הקמתה של ממשלה כזאת. כשצריך לעמוד מול מחבלים ומרצחים, יש לעשות זאת בנחישות ובתקיפות, ולא בהססנות ובגמגום. העם הצביע בעד מדיניות נחושה ותקיפה. ספק אם האנשים האחראים למפולת הביטחונית ולאובדן כושר ההרתעה יהיו מסוגלים לבצע מדיניות כזאת.
התוצאה עלולה להיות שנצא קרחים מכאן ומכאן. ממשלה כזאת לא תוכל לנקוט מדיניות תקיפה, שתביא ללא ספק את פירותיה, ובהעדר מדיניות כזאת תגבר האלימות, ואז תתחזק עוד יותר התפיסה שאין פתרון, ומכאן - שאין ברירה אלא להיכנע לטרור ולאלימות.
מול אוייב משותף
צריך אחדות - אחדות בעם. אחד הדברים החמורים שאירעו לנו בשנים האחרונות, הוא פירוק העם לשבטים ולסקטורים. במקום לחשוב במונחים של עם יהודי, חושבים במונחים של קבוצות ומחנות. כל מגזר דואג לעצמו ומנהל מאבקים מול מגזרים אחרים. זו התפתחות שחייבים לעצור אותה בהקדם.
מותר ואף רצוי שאנשים ירגישו תחושת שייכות לקבוצה כלשהי, אבל הדבר אינו יכול לבוא על חשבון אחדות העם. הבסיס של זהותנו הוא - היותנו יהודים, אחים, בני אברהם, יצחק ויעקב. על הבסיס הזה התקיימה הערבות היהודית רבת-השנים. בכוחה התקיים עם-ישראל בתלאות הגלות, כאשר קהילה יהודית אחת חשה אכפתיות אמיתית לגורלה של קהילה יהודית שנייה.
תחושה של זו אחדות יהודית נסדקה בשנים האחרונות, ואותה לא קשה לתקן. מעט תשומת-לב וטיפוח התודעה של עם אחד, יכולים לבצר מחדש את הזיקה הבסיסית של כל חלקי העם זה לזה. אולי התהליך הזה כבר מתחולל בחודשים האחרונים, כאשר כולנו עומדים פתאום מול איום קיומי משותף, שאינו מבדיל בין ימין לשמאל ובין 'דתיים' ל'לא-דתיים'.
בתפילה אנו מבקשים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד". האחדות הפנימית היא הכלי לברכות ה', ואהבת-חינם, כידוע, היא המפתח לגאולה האמיתית והשלמה.