הסכמי אוסלו הרעים, שהפכו אותנו לישות יהודית רופסת שבכל העולם כבר מתחילים לספור את ימיה, שבקו לכל חי, אבל מחולליהם עדיין נמצאים עימנו. חלקם עומד להצטרף לממשלתו של אריאל שרון - וחלקם שוב בועט לכל עבר, כאילו ששום רע לא קרה לכולנו כתוצאה ממעלליהם. גם שמעון פרס הבלתי נגמר וגם יוסי ביילין לא חושבים אפילו לרגע שמגיעה להם הרחקה לצמיתות מכל עשייה פוליטית בגין השקרים שהם פיזרו כאן, ביודעין ובזדון, במשך שמונה השנים האחרונות.
הם הרי ידעו כל הזמן, חבורת מפיצי בשורות השווא האלה, שהפלשתינים לא שינו במאומה את עמדתם הבסיסית: חיסולה של המדינה היהודית בשלבים. תורתם זאת הייתה כל העת נר לרגליהם, ורק הנושאים והנותנים מטעם העם היהודי, נאיביים להכעיס, או בני עוולה חסרי מצפון, ניסו כל העת להתעלם מן המציאות. יהודים נרצחו - והם קראו להם "קורבנות השלום". יאסר ערפאת וחבר מרעיו המשיכו להפיץ תעמולת זוועה נאצית והם כינו זאת כ"אמירות" לצרכים פנימיים.
פשוט קשה להבין את הדברים. העם היהודי אמר את דברו בבחירות האחרונות אבל בעולם הפוליטיקה שלנו הכל ממשיך להיות וירטואלי. ממשיכים להתקוטט על כיסאות כאילו ששוב הנושאים הם טריוויאליים לחלוטין, כמו כמה עוד מיליארדים יועברו לכיסוי חובות הקיבוצים או באילו תנאים קרקעות של הציבור כולו יחולקו חינם לסקטורים מקורבים, ולא מה יהיה גורל כולנו בקיץ הקרוב בשעה שהפלשתינים ינסו לגרור את כל האזור למלחמה כוללת.
דומה שהגיעה השעה לומר לכל המנהיגים מכל המפלגות, שרק דרך אחת צלחה מאז ראשית ימיה של הציונות המודרנית, שהחלה את דרכה בקונגרס הציוני הראשון ב 1897, וכי מי שמבקש ליצור קיצורי דרך סופו שימצא את עצמו נופל לתהום.
אריאל שרון ללא ספק רוצה לחזור אל דרך המלך. החזון שלו שונה בעליל מזה שניסו להכתיב כאן פרנסי הפוסט-ציונות בשנים האחרונות אבל שמעון פרס הוא לא האיש שיכול להוביל את הבשורה החדשה. גם לא אהוד ברק, האיש שעסק כל תקופת כהונתו כראש הממשלה במניפולציות ובתחמונים, שלשיאם הם הגיעו כאשר הוא טיפל אישית, ובאינטנסיביות בלתי נלאית, בחנינה נשיאותית למארק ריץ'.
לפי שעה, אהוד ברק פרש מן הזירה, אולם נראה שרוחו הרעה עוד תמשיך לרחף מעל לראשינו עוד שנים לא מעטות. צריך רק לקוות שכמה מן החקירות המתנהלות כרגע בארה"ב יניבו תוצאה שתציג גם אותו באור הנכון. שם הרי לא מתמזמזים עם הדברים כמו אצלנו בפרשת העמותות הפיקטיביות.
אבל עדיין אנחנו נשארים עם שמעון פרס וזו כבר לא שאלה של היגיינה ציבורית אלא של שרידות קיומית. העם היהודי לא יכול לשאת על גבו עוד קדנציה של האיש הבלתי נסבל הזה. הוא הרי שיקר את יצחק רבין, כאשר הוא בא אליו כשבאמתחתו "הסכם השלום" עם הארגון לשחרור פלשתין ובפיו "הבשורה" שהפלשתינים קיבלו החלטה אסטרטגית להכיר במדינת ישראל. אין אפילו ערבי אחד, בעמדת מפתח, בתחום הפוליטיקה או האקדמיה, שהביע את דעתו בעד התפשרות עם זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.
אסור אף פעם לשכוח שאנשים כמו שמעון פרס הם אלה שנתנו את הלגיטימציה היהודית לשקר הגדול של המאה ה- 20: קיומו של "עם פלשתיני" שנאבק, כביכול, על חירותו ועל לאומיותו. מן השקר הזה צמח "הצורך" בחלוקתה של ארץ ישראל המערבית ל"שני עמים" לאחר שהחלק המזרחי נגזל מאתנו בידי הבריטים עוד ב- 1922 ונולדו "הבנות אוסלו" שהיו בעצם הסכמי כניעה של עם מובס מנטלית. שמעון פרס חזר לכאן עם "בשורת השלום", כמו נוויל צ'מברליין הבריטי ערב מלחמת העולם השנייה. היטלר ,אביו הרוחני של המופתי של ירושלים, דודו של פייסל חוסייני, ידע אז, כשם שיאסר ערפאת יודע עכשיו, שלהסכמים, שביסודם הקונספציה של "שטחים תמורת שלום", יש רק תכלית אחת: להשיג את השטחים. לא למנוע מלחמה. וינסטון צ'רצ'יל שכפר בערכם של "הסכמי השלום" כונה אז בפי פרשנים פוליטיים, נוסח אלה שיש לנו עתה כמו זבל בכל אמצעי התקשורת, "מחרחר מלחמה".
שמעון פרס לא הבין אז את הדברים והוא איננו מבין אותם עתה. אריאל שרון אפילו לא יספיק לומר בוקר טוב לרפי פלד, עוד מינוי פרובלמטי, ושמעון פרס כבר יחזור מאחת מגיחותיו המרובות לחו"ל כשר החוץ עם הסכם צ'מברליאני חדש, ויתרה בכולנו שאם לא נקבל אותו יבולע לכולנו.
ואני כבר שואל את שמעון פרס, האיש שחסידיו מרבים לספר בשבח האינטלקט שלו: לאילו עוד תהומות אתה מבקש להביא אותנו? כלום לא הגיעה השעה שתפרוש אל איזו פינה אפילה כדי לעשות חשבון נפש? האין אתה מצטער אפילו לרגע על האסון הגדול שכבר הבאת עלינו כשהצבת בפתח בתינו עשרות אלפי חיילים חמושים בשם המשיחיות המזויפת שלך שבשמה קיבלת, במרמה, את פרס נובל?
הם הרי ידעו כל הזמן, חבורת מפיצי בשורות השווא האלה, שהפלשתינים לא שינו במאומה את עמדתם הבסיסית: חיסולה של המדינה היהודית בשלבים. תורתם זאת הייתה כל העת נר לרגליהם, ורק הנושאים והנותנים מטעם העם היהודי, נאיביים להכעיס, או בני עוולה חסרי מצפון, ניסו כל העת להתעלם מן המציאות. יהודים נרצחו - והם קראו להם "קורבנות השלום". יאסר ערפאת וחבר מרעיו המשיכו להפיץ תעמולת זוועה נאצית והם כינו זאת כ"אמירות" לצרכים פנימיים.
פשוט קשה להבין את הדברים. העם היהודי אמר את דברו בבחירות האחרונות אבל בעולם הפוליטיקה שלנו הכל ממשיך להיות וירטואלי. ממשיכים להתקוטט על כיסאות כאילו ששוב הנושאים הם טריוויאליים לחלוטין, כמו כמה עוד מיליארדים יועברו לכיסוי חובות הקיבוצים או באילו תנאים קרקעות של הציבור כולו יחולקו חינם לסקטורים מקורבים, ולא מה יהיה גורל כולנו בקיץ הקרוב בשעה שהפלשתינים ינסו לגרור את כל האזור למלחמה כוללת.
דומה שהגיעה השעה לומר לכל המנהיגים מכל המפלגות, שרק דרך אחת צלחה מאז ראשית ימיה של הציונות המודרנית, שהחלה את דרכה בקונגרס הציוני הראשון ב 1897, וכי מי שמבקש ליצור קיצורי דרך סופו שימצא את עצמו נופל לתהום.
אריאל שרון ללא ספק רוצה לחזור אל דרך המלך. החזון שלו שונה בעליל מזה שניסו להכתיב כאן פרנסי הפוסט-ציונות בשנים האחרונות אבל שמעון פרס הוא לא האיש שיכול להוביל את הבשורה החדשה. גם לא אהוד ברק, האיש שעסק כל תקופת כהונתו כראש הממשלה במניפולציות ובתחמונים, שלשיאם הם הגיעו כאשר הוא טיפל אישית, ובאינטנסיביות בלתי נלאית, בחנינה נשיאותית למארק ריץ'.
לפי שעה, אהוד ברק פרש מן הזירה, אולם נראה שרוחו הרעה עוד תמשיך לרחף מעל לראשינו עוד שנים לא מעטות. צריך רק לקוות שכמה מן החקירות המתנהלות כרגע בארה"ב יניבו תוצאה שתציג גם אותו באור הנכון. שם הרי לא מתמזמזים עם הדברים כמו אצלנו בפרשת העמותות הפיקטיביות.
אבל עדיין אנחנו נשארים עם שמעון פרס וזו כבר לא שאלה של היגיינה ציבורית אלא של שרידות קיומית. העם היהודי לא יכול לשאת על גבו עוד קדנציה של האיש הבלתי נסבל הזה. הוא הרי שיקר את יצחק רבין, כאשר הוא בא אליו כשבאמתחתו "הסכם השלום" עם הארגון לשחרור פלשתין ובפיו "הבשורה" שהפלשתינים קיבלו החלטה אסטרטגית להכיר במדינת ישראל. אין אפילו ערבי אחד, בעמדת מפתח, בתחום הפוליטיקה או האקדמיה, שהביע את דעתו בעד התפשרות עם זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.
אסור אף פעם לשכוח שאנשים כמו שמעון פרס הם אלה שנתנו את הלגיטימציה היהודית לשקר הגדול של המאה ה- 20: קיומו של "עם פלשתיני" שנאבק, כביכול, על חירותו ועל לאומיותו. מן השקר הזה צמח "הצורך" בחלוקתה של ארץ ישראל המערבית ל"שני עמים" לאחר שהחלק המזרחי נגזל מאתנו בידי הבריטים עוד ב- 1922 ונולדו "הבנות אוסלו" שהיו בעצם הסכמי כניעה של עם מובס מנטלית. שמעון פרס חזר לכאן עם "בשורת השלום", כמו נוויל צ'מברליין הבריטי ערב מלחמת העולם השנייה. היטלר ,אביו הרוחני של המופתי של ירושלים, דודו של פייסל חוסייני, ידע אז, כשם שיאסר ערפאת יודע עכשיו, שלהסכמים, שביסודם הקונספציה של "שטחים תמורת שלום", יש רק תכלית אחת: להשיג את השטחים. לא למנוע מלחמה. וינסטון צ'רצ'יל שכפר בערכם של "הסכמי השלום" כונה אז בפי פרשנים פוליטיים, נוסח אלה שיש לנו עתה כמו זבל בכל אמצעי התקשורת, "מחרחר מלחמה".
שמעון פרס לא הבין אז את הדברים והוא איננו מבין אותם עתה. אריאל שרון אפילו לא יספיק לומר בוקר טוב לרפי פלד, עוד מינוי פרובלמטי, ושמעון פרס כבר יחזור מאחת מגיחותיו המרובות לחו"ל כשר החוץ עם הסכם צ'מברליאני חדש, ויתרה בכולנו שאם לא נקבל אותו יבולע לכולנו.
ואני כבר שואל את שמעון פרס, האיש שחסידיו מרבים לספר בשבח האינטלקט שלו: לאילו עוד תהומות אתה מבקש להביא אותנו? כלום לא הגיעה השעה שתפרוש אל איזו פינה אפילה כדי לעשות חשבון נפש? האין אתה מצטער אפילו לרגע על האסון הגדול שכבר הבאת עלינו כשהצבת בפתח בתינו עשרות אלפי חיילים חמושים בשם המשיחיות המזויפת שלך שבשמה קיבלת, במרמה, את פרס נובל?