מרגלית הר שפי עומדת לשלם את מחירה של צביעות ישראלית טיפוסית. יצחק רבין נרצח בעיצומה של סערת רוחות שפקדה את כל האוכלוסייה במדינת ישראל, לפחות את חלקה היהודי, על גווניה הפוליטיים השונים. הסכמי אוסלו הבלתי נסבלים, שגרמו למדינה היהודית, ועוד יגרמו, ללא ספק, נזקים כמעט בלתי הפיכים, העלולים להמיט עליה יום אחד כליה גמורה, הוציאו מפגינים רבים לרחובות. התבטאויות קשות נשמעו מכל עבר. פוליטיקאים בכירים עמדו בכיכר ציון על המרפסת, כשמאות אלפים מקשיבים לנאומים ונושאים שלטים מתסיסים, שעל כמה מהם הופיעה תמונתו של יצחק רבין בלבוש מדי אס.אס. ההתכתשויות עם המשטרה במהלכן של הפגנות אלימות היו מעשה של יום-יום. אוטובוסים התפוצצו על נוסעיהם, כתוצאה ממעשי חבלה של "שוחרי חופש" פלשתיניים, והזעם בציבור היהודי היה גדול מנשוא.
אנשים מבקשים לשכוח זאת - אבל יש רבים שנוטים לחשוב שהחברה היהודית עמדה אז על סף מלחמת אחים. למעשה, הרצח של ראש הממשלה עצר תהליך כמעט בלתי נמנע. מה שיכול היה לקרות, ולא קרה, בימי "הסזון", כשצעירים מהאצ"ל ומהלח"י הוסגרו לידי הבריטים, לפני הקמתה של מדינת ישראל, רק בגלל שמנחם בגין ויצחק שמיר שמרו על קור רוחו מול הפרובוקציות הבלתי נסבלות של ראשי מחנה השמאל, עמד לקרות ב- 1995-1996.
שירות הביטחון הכללי שלח את זרועות התמנון שלו אל כל פינה, על פי מיטב המסורת של משטרים טוטליטריים, כשהוא מפעיל סוכנים סמויים, שניסו להדיח, לא אחת, את חבריהם לבצע עבירות פליליות, כדי לשים את ידו על "יהודים מרדניים". הדברים מתועדים בדו"ח של ועדת נשיא בית המשפט העליון(בדימ.), מאיר שמגר, שביקשה לדעת כיצד קרה מה שקרה. השיחות עם מפעיליו של אבישי רביב , אלה מהן שהותרו לפרסום, פשוט מלמדות על כך שלא אחד ולא שניים מהם ידעו במפורש את כל מה שהוא ידע; והוא ידע הרבה מאוד. אנשי השב"כ חזרו ונפגשו עם אבישי רביב, סוכנם המסור, מי שהסית את חבריו להקים ארגוני-דמה מחתרתיים, כדי למשוך אליו נפשות תועות, שחזר וסיפר למפעיליו את כל מה שהם היו צריכים לדעת ערב ה - 4 בנובמבר 1995.
בפרקליטות המדינה, שם טרחו לסגור לאבישי רביב את תיקיו הפליליים, הקימו "מחלקה יהודית מיוחדת", בראשותה של טליה ששון, כדי להתמקד באלה שביקשו למחות נגד אלה שהפקירו את ליבה של ארץ ישראל בידיהם של עשרות אלפי הרוצחים שהגיעו מטוניס.
כולם ידעו ולא עשו דבר. כרמי גילון נסע לצרפת באורח תמוה למדי דווקא בלילה שבו עמדה להתכנס "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל, ובסביבתו של ראש הממשלה המנוח אפילו לא טרחו להדק את השמירה עליו. יגאל עמיר הסתובב במשך שעה ארוכה ברחבת הסטרילית מבלי שאיש פנה אליו. צלם של השב"כ עמד על גגון הצופה אל פני הרחבה ותיעד את מעשיו. האופוריה המטופשת חגגה בקרב כל מי שהיה צריך להיות ער למה שעלול להתרחש. אביב גפן שר "שירי שלום" ואלה שהיו מופקדים על שלומו של יצחק רבין "נרדמו בשמירה".
יגאל עמיר וחבריו לא הסתירו את דעותיהם. הם התווכחו בגלוי, ועמדותיהם היו ידועות לרבים. השב"כ ידע על קיומם ועל פעילויותיהם. למעשה, רבים חזרו ואמרו את אותם דברים, מבלי שהם באמת התכוונו לתת להם ביטוי מעשי. מרגלית הר שפי ששמעה את אותם ביטויים, כמו סוכניו של כרמי גילון, בוודאי לא שיערה שמה שיגאל עמיר אומר לה הוא בכלל בר-ביצוע. ליתר ביטחון היא אף הלכה להתייעץ עם הרב של בית אל(שלמה אבינר). הלה הרגיע אותה ואף אמר לה שאין היא צריכה לדווח לרשויות על כך שיגאל עמיר טוען שעל יצחק רבין חל דין רודף.
שבעה שופטים דנו בסוגיית "ידיעתה" של מרגלית הר שפי. בערכאה הראשונה ישבה רק נירה לידסקי. בערכאת הערעור ישבו שלושה שופטים. על אחד מהם, מוטב שלא אומר הרבה, שכן באחרונה התברר שבגלל "סיבות נפשיות" עליו לפרוש מכס השיפוט. זה קרה סמוך מאוד לאחר סיום שמיעת ערעורה של מרגלית הר שפי. מי שישבה עמו בדין , השופטת דבורה ברלינר , סברה שיש לזכות את מרגלית הר שפי. השופט השלישי, זאב המר, חשב אחרת. גם בבית המשפט העליון נחלקו הדעות, אף שהתוצאה הסופית הייתה שהערעור נדחה.
כעת יכולים לפעול רק שני אנשים: נשיא המדינה ושר המשפטים. בשום מקום לא כתוב שבקשת החנינה צריכה לבוא דווקא מן הנוגע בדבר ישירות. גם קרוביו יכולים לבקש בשמו חנינה. אולם במקרה דנן צריכה הבקשה למחילה לבוא דווקא מידי אלה שהתרשלו בהגנה על ראש הממשלה. הרי לא יכולה להתקיים לעד התיאוריה שרק מרגלית הר שפי "ידעה" על כך שיגאל עמיר זומם לרצוח את יצחק רבין. מי שמוכן להניח שאלה באמת העובדות העירומות פשוט טועה ומטעה ועושה עוול לחברה הישראלית כולה. הייתה רשלנות רבתי בפרשה זאת ולכן אסור להניח למרגלית הר שפי, בת ה - 19 (בעת האירועים), לשאת לבדה בנטל האיום ונורא הזה של מי שידעה ולא מנעה את רצח ראש הממשלה. רבים ידעו ואף אחד לא עשה עם הידיעה הזאת דבר.
האפשרות האחרת היא שיש כאלה שידעו, ולא עשו דבר כדי למנוע את הרצח, מסיבות שהדעת פשוט איננה יכולה לסבול ולכן יש רק דרך אחת שבה צריכה ללכת חברה חופשית, חפצת חיים, שאיננה יכולה להרשות לעצמה להקריב את ערכיה על מזבח הצביעות, כדי להגן על מי שמבקש עתה להסתתר מאחורי כתפיה הצנומות של מרגלית הר שפי.
אנשים מבקשים לשכוח זאת - אבל יש רבים שנוטים לחשוב שהחברה היהודית עמדה אז על סף מלחמת אחים. למעשה, הרצח של ראש הממשלה עצר תהליך כמעט בלתי נמנע. מה שיכול היה לקרות, ולא קרה, בימי "הסזון", כשצעירים מהאצ"ל ומהלח"י הוסגרו לידי הבריטים, לפני הקמתה של מדינת ישראל, רק בגלל שמנחם בגין ויצחק שמיר שמרו על קור רוחו מול הפרובוקציות הבלתי נסבלות של ראשי מחנה השמאל, עמד לקרות ב- 1995-1996.
שירות הביטחון הכללי שלח את זרועות התמנון שלו אל כל פינה, על פי מיטב המסורת של משטרים טוטליטריים, כשהוא מפעיל סוכנים סמויים, שניסו להדיח, לא אחת, את חבריהם לבצע עבירות פליליות, כדי לשים את ידו על "יהודים מרדניים". הדברים מתועדים בדו"ח של ועדת נשיא בית המשפט העליון(בדימ.), מאיר שמגר, שביקשה לדעת כיצד קרה מה שקרה. השיחות עם מפעיליו של אבישי רביב , אלה מהן שהותרו לפרסום, פשוט מלמדות על כך שלא אחד ולא שניים מהם ידעו במפורש את כל מה שהוא ידע; והוא ידע הרבה מאוד. אנשי השב"כ חזרו ונפגשו עם אבישי רביב, סוכנם המסור, מי שהסית את חבריו להקים ארגוני-דמה מחתרתיים, כדי למשוך אליו נפשות תועות, שחזר וסיפר למפעיליו את כל מה שהם היו צריכים לדעת ערב ה - 4 בנובמבר 1995.
בפרקליטות המדינה, שם טרחו לסגור לאבישי רביב את תיקיו הפליליים, הקימו "מחלקה יהודית מיוחדת", בראשותה של טליה ששון, כדי להתמקד באלה שביקשו למחות נגד אלה שהפקירו את ליבה של ארץ ישראל בידיהם של עשרות אלפי הרוצחים שהגיעו מטוניס.
כולם ידעו ולא עשו דבר. כרמי גילון נסע לצרפת באורח תמוה למדי דווקא בלילה שבו עמדה להתכנס "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל, ובסביבתו של ראש הממשלה המנוח אפילו לא טרחו להדק את השמירה עליו. יגאל עמיר הסתובב במשך שעה ארוכה ברחבת הסטרילית מבלי שאיש פנה אליו. צלם של השב"כ עמד על גגון הצופה אל פני הרחבה ותיעד את מעשיו. האופוריה המטופשת חגגה בקרב כל מי שהיה צריך להיות ער למה שעלול להתרחש. אביב גפן שר "שירי שלום" ואלה שהיו מופקדים על שלומו של יצחק רבין "נרדמו בשמירה".
יגאל עמיר וחבריו לא הסתירו את דעותיהם. הם התווכחו בגלוי, ועמדותיהם היו ידועות לרבים. השב"כ ידע על קיומם ועל פעילויותיהם. למעשה, רבים חזרו ואמרו את אותם דברים, מבלי שהם באמת התכוונו לתת להם ביטוי מעשי. מרגלית הר שפי ששמעה את אותם ביטויים, כמו סוכניו של כרמי גילון, בוודאי לא שיערה שמה שיגאל עמיר אומר לה הוא בכלל בר-ביצוע. ליתר ביטחון היא אף הלכה להתייעץ עם הרב של בית אל(שלמה אבינר). הלה הרגיע אותה ואף אמר לה שאין היא צריכה לדווח לרשויות על כך שיגאל עמיר טוען שעל יצחק רבין חל דין רודף.
שבעה שופטים דנו בסוגיית "ידיעתה" של מרגלית הר שפי. בערכאה הראשונה ישבה רק נירה לידסקי. בערכאת הערעור ישבו שלושה שופטים. על אחד מהם, מוטב שלא אומר הרבה, שכן באחרונה התברר שבגלל "סיבות נפשיות" עליו לפרוש מכס השיפוט. זה קרה סמוך מאוד לאחר סיום שמיעת ערעורה של מרגלית הר שפי. מי שישבה עמו בדין , השופטת דבורה ברלינר , סברה שיש לזכות את מרגלית הר שפי. השופט השלישי, זאב המר, חשב אחרת. גם בבית המשפט העליון נחלקו הדעות, אף שהתוצאה הסופית הייתה שהערעור נדחה.
כעת יכולים לפעול רק שני אנשים: נשיא המדינה ושר המשפטים. בשום מקום לא כתוב שבקשת החנינה צריכה לבוא דווקא מן הנוגע בדבר ישירות. גם קרוביו יכולים לבקש בשמו חנינה. אולם במקרה דנן צריכה הבקשה למחילה לבוא דווקא מידי אלה שהתרשלו בהגנה על ראש הממשלה. הרי לא יכולה להתקיים לעד התיאוריה שרק מרגלית הר שפי "ידעה" על כך שיגאל עמיר זומם לרצוח את יצחק רבין. מי שמוכן להניח שאלה באמת העובדות העירומות פשוט טועה ומטעה ועושה עוול לחברה הישראלית כולה. הייתה רשלנות רבתי בפרשה זאת ולכן אסור להניח למרגלית הר שפי, בת ה - 19 (בעת האירועים), לשאת לבדה בנטל האיום ונורא הזה של מי שידעה ולא מנעה את רצח ראש הממשלה. רבים ידעו ואף אחד לא עשה עם הידיעה הזאת דבר.
האפשרות האחרת היא שיש כאלה שידעו, ולא עשו דבר כדי למנוע את הרצח, מסיבות שהדעת פשוט איננה יכולה לסבול ולכן יש רק דרך אחת שבה צריכה ללכת חברה חופשית, חפצת חיים, שאיננה יכולה להרשות לעצמה להקריב את ערכיה על מזבח הצביעות, כדי להגן על מי שמבקש עתה להסתתר מאחורי כתפיה הצנומות של מרגלית הר שפי.