שרת החינוך החדשה פתחה את כהונתה בהצהרת-כוונות מהפכנית למדי. היא דיברה על הצורך להחזיר למערכת החינוך את הערכים היהודיים וללמד את שורשי היהדות. היא מתחה ביקורת נוקבת על המצב שילדים רבים לא ראו בית כנסת מבפנים עד בר המצווה שלהם. היא קראה לטפח ערכים כמו אהבת מולדת ואהבת אחים.
ההצהרה הזאת, כשהיא לעצמה, חשובה. הכרזה ברורה, לא מגומגמת, על נחיצות המורשת היהודית ועל הצורך לטפח ערכים יהודיים, מחלחלת לדרגי הביצוע ומגיעה גם לציבור המנהלים והמורים. אולם בהצהרות לא די. הדרך מהצהרת הכוונות למהפך אמיתי במערכת החינוך עדיין ארוכה.
קרבנות הניתוק
הבעיה המרכזית היא, שרוב המורים במערכת החינוך הממלכתית הם תוצר אותה מערכת. הם עצמם קרבנות הניתוק מהמורשת היהודית. הדברים אינם נאמרים כהתרסה, חלילה, אלא כעובדה כואבת, המעיקה בראש ובראשונה על רבים מהמורים עצמם.
לא אחת נשמעו התקפות על הזמנת רבנים ופעילי ארגונים דתיים ללמד יהדות או חגים בבתי הספר הממלכתיים. העניין הגיע לפורומים שונים במשרד החינוך ואף בוועדת החינוך של הכנסת. המורים והמנהלים השיבו בכנות, כי הם נאלצים להיעזר בגורמים הללו, משום שהמורים עצמם מתקשים ללמד את החומר.
לזה אפשר להוסיף, שהבעיה איננה רק אי הכרת החומר. זאת אפשר לפתור, במידה מסויימת, על ידי השתלמויות ופיתוח תכניות לימוד מתאימות. הבעיה המרכזית היא, שהמורים לא חונכו לאהוב את המורשת היהודית ועל כן הם מתקשים להנחיל אהבה זו לתלמידיהם.
באקדמיה אפשר ללמד תרבויות ודתות בלי מעורבות רגשית. אפשר ללמד סינית עתיקה ואת עלילות גילגמש. אפשר גם למצוא כמה עשרות סטודנטים שיגלו עניין בחומר הזה. אך קשה לצפות מילד בהרצליה או מילדה בשדרות להתעניין במחקר אקדמי על 'ישעיהו א' ו'ישעיהו ב'.
חמור מזה הוא הניסיון ללמד יהדות בדרך 'ביקורתית'. כאן לא מדובר בהעדר אהבה וקרבה למסורת, אלא בפעולה מכוונת להקזת דמה ולהוצאת נשמתה. יש להניח שזו מטרתם של הדוגלים בשיטות לימוד כאלה. ערכים ומורשת אפשר להנחיל רק מתוך אהבה גדולה והזדהות עמוקה, ולא על ידי 'מחקר השוואתי' וניתוץ כל קדוש ויקר, כביכול בשם ה'ביקורת'.
להיעזר, לפתוח
הקשיבו לתלמידים ואף לבוגרי מערכת החינוך הממלכתית. הם טוענים שהשניאו עליהם את התנ"ך ואת התושב"ע. רגע, מי לימד אותם מקצועות אלה? הדתיים? החרדים? המפלגות הדתיות? הרבנות הראשית? שיטת הלימוד ה'ביקורתית', נטולת הנשמה, היא שהשניאה על הנוער את ספר הספרים שלנו, ובצדק.
אותם ילדים ובני-נוער שותים בצמא את לימודי התנ"ך ואת מקצועות היהדות כאשר הם נמסרים מפי איש מאמין. פתאום הכול מעניין, מרתק, מעורר סקרנות אין-קץ. מה נשתנה? דבר אחד קטן: אצל היהודי המאמין היהדות היא דבר חי, נושם, ואילו בבית-הספר זה היה ניתוח שלאחר המוות.
אם רוצים באמת להנחיל לתלמידי ימינו את ערכי היהדות ואת אהבת התנ"ך, אין ברירה אלא להיעזר באנשים האוהבים את החומר הזה וחיים אותו. אותם לא צריך לשלוח להשתלמויות מיוחדות והם גם יודעים להשיב תשובה על שאלות שלא הופיעו בתכנית הלימודים.
יש די והותר אנשים וארגונים היודעים לעשות את המלאכה הזאת בדרך נעימה וסובלנית, המתאימה למערכת החינוך הממלכתית. צריך לעודד את מערכת החינוך להיעזר בגורמים הללו ולפתוח לפניהם את השערים.
ההצהרה הזאת, כשהיא לעצמה, חשובה. הכרזה ברורה, לא מגומגמת, על נחיצות המורשת היהודית ועל הצורך לטפח ערכים יהודיים, מחלחלת לדרגי הביצוע ומגיעה גם לציבור המנהלים והמורים. אולם בהצהרות לא די. הדרך מהצהרת הכוונות למהפך אמיתי במערכת החינוך עדיין ארוכה.
קרבנות הניתוק
הבעיה המרכזית היא, שרוב המורים במערכת החינוך הממלכתית הם תוצר אותה מערכת. הם עצמם קרבנות הניתוק מהמורשת היהודית. הדברים אינם נאמרים כהתרסה, חלילה, אלא כעובדה כואבת, המעיקה בראש ובראשונה על רבים מהמורים עצמם.
לא אחת נשמעו התקפות על הזמנת רבנים ופעילי ארגונים דתיים ללמד יהדות או חגים בבתי הספר הממלכתיים. העניין הגיע לפורומים שונים במשרד החינוך ואף בוועדת החינוך של הכנסת. המורים והמנהלים השיבו בכנות, כי הם נאלצים להיעזר בגורמים הללו, משום שהמורים עצמם מתקשים ללמד את החומר.
לזה אפשר להוסיף, שהבעיה איננה רק אי הכרת החומר. זאת אפשר לפתור, במידה מסויימת, על ידי השתלמויות ופיתוח תכניות לימוד מתאימות. הבעיה המרכזית היא, שהמורים לא חונכו לאהוב את המורשת היהודית ועל כן הם מתקשים להנחיל אהבה זו לתלמידיהם.
באקדמיה אפשר ללמד תרבויות ודתות בלי מעורבות רגשית. אפשר ללמד סינית עתיקה ואת עלילות גילגמש. אפשר גם למצוא כמה עשרות סטודנטים שיגלו עניין בחומר הזה. אך קשה לצפות מילד בהרצליה או מילדה בשדרות להתעניין במחקר אקדמי על 'ישעיהו א' ו'ישעיהו ב'.
חמור מזה הוא הניסיון ללמד יהדות בדרך 'ביקורתית'. כאן לא מדובר בהעדר אהבה וקרבה למסורת, אלא בפעולה מכוונת להקזת דמה ולהוצאת נשמתה. יש להניח שזו מטרתם של הדוגלים בשיטות לימוד כאלה. ערכים ומורשת אפשר להנחיל רק מתוך אהבה גדולה והזדהות עמוקה, ולא על ידי 'מחקר השוואתי' וניתוץ כל קדוש ויקר, כביכול בשם ה'ביקורת'.
להיעזר, לפתוח
הקשיבו לתלמידים ואף לבוגרי מערכת החינוך הממלכתית. הם טוענים שהשניאו עליהם את התנ"ך ואת התושב"ע. רגע, מי לימד אותם מקצועות אלה? הדתיים? החרדים? המפלגות הדתיות? הרבנות הראשית? שיטת הלימוד ה'ביקורתית', נטולת הנשמה, היא שהשניאה על הנוער את ספר הספרים שלנו, ובצדק.
אותם ילדים ובני-נוער שותים בצמא את לימודי התנ"ך ואת מקצועות היהדות כאשר הם נמסרים מפי איש מאמין. פתאום הכול מעניין, מרתק, מעורר סקרנות אין-קץ. מה נשתנה? דבר אחד קטן: אצל היהודי המאמין היהדות היא דבר חי, נושם, ואילו בבית-הספר זה היה ניתוח שלאחר המוות.
אם רוצים באמת להנחיל לתלמידי ימינו את ערכי היהדות ואת אהבת התנ"ך, אין ברירה אלא להיעזר באנשים האוהבים את החומר הזה וחיים אותו. אותם לא צריך לשלוח להשתלמויות מיוחדות והם גם יודעים להשיב תשובה על שאלות שלא הופיעו בתכנית הלימודים.
יש די והותר אנשים וארגונים היודעים לעשות את המלאכה הזאת בדרך נעימה וסובלנית, המתאימה למערכת החינוך הממלכתית. צריך לעודד את מערכת החינוך להיעזר בגורמים הללו ולפתוח לפניהם את השערים.