קליפת התרבות שלנו דקה למדי, ובשעת מבחן אי-אפשר לסמוך עליה. קשה לחנך לאי אלימות ולערכים מוסריים בלא כוחה המרסן והמגן של האמונה.
כאילו לא די לנו בפיגועי הטרור ובמלחמה היום-יומית מול האויב הפלשתיני, אנו עדים לעלייה גואה באלימות בני הנוער. השבוע נפטר נער צעיר, שנדקר על-ידי חברו (ולענייננו אין חשיבות לשאלה מי תקף ומי התגונן. חשובה עצם העובדה הנוראה, שקטטה בין בני-נוער הביאה למותו של אחד מהם).
אדם מבוגר שוכב במצב קשה לאחר שהוכה באכזריות נוראה על-ידי בני-נוער. כמה מהם אף צילמו בוידאו את ההתעללות המחרידה. בעולם כבר קרה לא-אחת שנערים צעירים, ואף ילדים ממש, נכנסו עם נשק לבית-הספר ורצחו בדם קר את חבריהם. מה קורה כאן?
האלימות היא רעה חולה של החברה המערבית המודרנית, וקשה מאוד להתמודד איתה כל עוד מסרבים להכיר בסיבה המרכזית שיצרה אותה. האלימות הגואה היא תוצאה ישירה של ההתנתקות מאמונה בבורא עולם. האמונה היא המחסום האמיתי והיציב בפני האלימות, ובלעדיה מתקשה לאדם להשתלט על יצריו האפלים.
את הקשר בין העדר אמונה לשפיכות-דמים גילה אברהם אבינו כבר לפני ארבעת-אלפים שנה: "רק אין יראת-אלוקים במקום הזה - והרגוני". ההכרה שיש דין ויש דיין היא המבטיחה כי בני-אדם לא יהיו שפכי דמים. אם האמונה הזאת מתרופפת, נדמה העולם לג'ונגל שבו איש הישר בעיניו יעשה.
התורה קובעת, כי האדם מצד עצמו הוא "עיר, פרא-אדם". הוא נדרש לחנך את עצמו, להשתלט על יצריו, לאמץ ערכים חיוביים, לפתח את כישוריו הרוחניים. כל זה לא בא מאליו. נדרשת כאן עבודה גדולה, ממש כשם שצריכים להתייגע כשמבקשים להפוך חומר-גלם ליצירת אמנות.
אי-אפשר לעשות זאת בהעדר אמת מוחלטת ובלא ערכים יציבים. רק אמונה בנוכחותו המתמדת של בורא עולם, "עין רואה ואוזן שומעת", יכולה לרסן את יצריו ודחפיו של האדם. רק קיומה של אמת מוחלטת, כמו התורה, יכולה לנתב את האדם לעבר היעדים הנכונים.
ברגע שהאדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכול, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. קליפת התרבות שלנו דקה למדי, ובשעת מבחן אי-אפשר לסמוך עליה. אפילו יהודי ירא-שמים מתפלל "אל תביאני לידי ניסיון", קל-וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלא כוחה המרסן והמגן של האמונה.
וכל מאמינים
האמונה באלוקים משמעותה, שיש בעל-בית לעולם ויש מי שקובע מה מותר ומה אסור. עצם ההכרה הזאת מרסנת את האדם וקובעת גבולות למאווייו. האמונה מפנימה בו את ההכרה, שלא כל מה שנראה לו נכון וצודק, הוא אכן כזה על-פי אמות-המידה של הבורא. כך לומד האדם להתאפק ולהיזהר מפני פגיעה בזולתו.
האמונה בקב"ה נותנת משמעות חד-משמעית למושג 'קדושת החיים'. ממנה נובע האיסור המוחלט ליטול חיים. חיי-אדם קודש הם וכל רצח הוא פשע איום ובלתי-נסלח, לרבות 'המתת חסד', רצח עוברים או התאבדות. האמונה הזאת היא שמנעה אלימות ורציחות בעם-ישראל לדורותיו, והעמידה אותנו ברמת המוסר הגבוהה שלנו.
הפלא הגדול הוא, שנמנעים מלהשתמש בכוחה הגדול של האמונה, אף-על-פי שכל המחקרים והסקרים גילו כי רובו המכריע של הציבור בישראל מאמין באלוקים. אין כאן ויכוח בין דתיים לשאינם דתיים. גם מי שמגדירים את עצמם 'חילוניים' מצהירים כי הם מאמינים באלוקים. למה אפוא לא לתת ביטוי לאמונה זו ולא לבסס עליה את מערכת הערכים שלנו?
אנחנו קרובים מאוד לזמן הגאולה, כאשר העולם כולו יתוקן במלכות ה'. הצבת האמונה כבסיס לערכי המוסר, היא ההכנה לתיקונו השלם של העולם בקרוב ממש.
כאילו לא די לנו בפיגועי הטרור ובמלחמה היום-יומית מול האויב הפלשתיני, אנו עדים לעלייה גואה באלימות בני הנוער. השבוע נפטר נער צעיר, שנדקר על-ידי חברו (ולענייננו אין חשיבות לשאלה מי תקף ומי התגונן. חשובה עצם העובדה הנוראה, שקטטה בין בני-נוער הביאה למותו של אחד מהם).
אדם מבוגר שוכב במצב קשה לאחר שהוכה באכזריות נוראה על-ידי בני-נוער. כמה מהם אף צילמו בוידאו את ההתעללות המחרידה. בעולם כבר קרה לא-אחת שנערים צעירים, ואף ילדים ממש, נכנסו עם נשק לבית-הספר ורצחו בדם קר את חבריהם. מה קורה כאן?
האלימות היא רעה חולה של החברה המערבית המודרנית, וקשה מאוד להתמודד איתה כל עוד מסרבים להכיר בסיבה המרכזית שיצרה אותה. האלימות הגואה היא תוצאה ישירה של ההתנתקות מאמונה בבורא עולם. האמונה היא המחסום האמיתי והיציב בפני האלימות, ובלעדיה מתקשה לאדם להשתלט על יצריו האפלים.
את הקשר בין העדר אמונה לשפיכות-דמים גילה אברהם אבינו כבר לפני ארבעת-אלפים שנה: "רק אין יראת-אלוקים במקום הזה - והרגוני". ההכרה שיש דין ויש דיין היא המבטיחה כי בני-אדם לא יהיו שפכי דמים. אם האמונה הזאת מתרופפת, נדמה העולם לג'ונגל שבו איש הישר בעיניו יעשה.
התורה קובעת, כי האדם מצד עצמו הוא "עיר, פרא-אדם". הוא נדרש לחנך את עצמו, להשתלט על יצריו, לאמץ ערכים חיוביים, לפתח את כישוריו הרוחניים. כל זה לא בא מאליו. נדרשת כאן עבודה גדולה, ממש כשם שצריכים להתייגע כשמבקשים להפוך חומר-גלם ליצירת אמנות.
אי-אפשר לעשות זאת בהעדר אמת מוחלטת ובלא ערכים יציבים. רק אמונה בנוכחותו המתמדת של בורא עולם, "עין רואה ואוזן שומעת", יכולה לרסן את יצריו ודחפיו של האדם. רק קיומה של אמת מוחלטת, כמו התורה, יכולה לנתב את האדם לעבר היעדים הנכונים.
ברגע שהאדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכול, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. קליפת התרבות שלנו דקה למדי, ובשעת מבחן אי-אפשר לסמוך עליה. אפילו יהודי ירא-שמים מתפלל "אל תביאני לידי ניסיון", קל-וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלא כוחה המרסן והמגן של האמונה.
וכל מאמינים
האמונה באלוקים משמעותה, שיש בעל-בית לעולם ויש מי שקובע מה מותר ומה אסור. עצם ההכרה הזאת מרסנת את האדם וקובעת גבולות למאווייו. האמונה מפנימה בו את ההכרה, שלא כל מה שנראה לו נכון וצודק, הוא אכן כזה על-פי אמות-המידה של הבורא. כך לומד האדם להתאפק ולהיזהר מפני פגיעה בזולתו.
האמונה בקב"ה נותנת משמעות חד-משמעית למושג 'קדושת החיים'. ממנה נובע האיסור המוחלט ליטול חיים. חיי-אדם קודש הם וכל רצח הוא פשע איום ובלתי-נסלח, לרבות 'המתת חסד', רצח עוברים או התאבדות. האמונה הזאת היא שמנעה אלימות ורציחות בעם-ישראל לדורותיו, והעמידה אותנו ברמת המוסר הגבוהה שלנו.
הפלא הגדול הוא, שנמנעים מלהשתמש בכוחה הגדול של האמונה, אף-על-פי שכל המחקרים והסקרים גילו כי רובו המכריע של הציבור בישראל מאמין באלוקים. אין כאן ויכוח בין דתיים לשאינם דתיים. גם מי שמגדירים את עצמם 'חילוניים' מצהירים כי הם מאמינים באלוקים. למה אפוא לא לתת ביטוי לאמונה זו ולא לבסס עליה את מערכת הערכים שלנו?
אנחנו קרובים מאוד לזמן הגאולה, כאשר העולם כולו יתוקן במלכות ה'. הצבת האמונה כבסיס לערכי המוסר, היא ההכנה לתיקונו השלם של העולם בקרוב ממש.