הפרשיות העוסקות בהקמת המשכן מערבות שני תחומים זה בזה. מחד גיסא עוסקות הפרשיות בתווכן הפנימי של המשכן, בצורתו ובמבנהו. הן פותחות בארון, ממנו נשמע הקול האלוקי, וממשיכות דרך הכלים אל האוהל, בגדי הכהונה ועניינים נוספים. בד בבד מייחדות הפרשיות חלק ניכר מעיסוקיהן לשאלת המשאבים: התרומות והשימוש שנעשה בהן, וחישוב הכסף הפקודים על משה רבנו. קודש וחול משמשים לכאורה בערבוביה. לאמיתו של דבר, אין עירוב מין בשאינו מינו, אלא שני כתובים המשלימים זה את זה.
לא ניתן לבנות משכן ללא תקציב ולא ניתן להקים את אוהל מועד ללא ניהול כספי. כנגד התפישה שמדובר בעניין שולי, פרשיות השבוע מלמדות כי גם הצד הניהולי והכספי של הקמת המשכן הוא עניין רציני שיש לענות בו. שתי סיבות לדבר: ראשית, מדובר כאן בכספי ציבור. חלק מהכסף נתרם על ידי כל נדיב לב וחלק מהכסף הוא מס חובה, מחצית השקל. בין כך ובין כך מדובר בהשקעה ציבורית, ועל כן זכאי הציבור לדין וחשבון על השימוש בכספו. עניין שני הוא טוהרת השימוש הכספי. אין המטרה מקדשת את האמצעים, וגם כשבונים מקדש, אסור לסטות מכללי היושר והמנהל התקין.
משה רבנו מקיים בפרשה זו את הציווי של "והיותם נקיים מה' ומישראל". הוא מוסר דין וחשבון לכל עפ ישראל על השימוש במשאבים שהם עצמם תרמו להקמת המשכן, ובכך הוא קובע נורמה ציבורית של התנהגות ממונית.
לימים תבוא המשנה ותלמד כי על הכהן התורם את תרומת הלשכה ללכת בדרכיו של משה רבנו. הוא חייב להיות נקי מכל חשד, ועל כן הוא נכנס ללשכת הכספים ללא כיסים, חפתים, כיסוי ראש, מנעלים, או כל פריט לבוש אחר, אשר עשוי להוליד חשש שמא הוא עצמו נהנה מכספי המקדש. התביעה כי הוא יהיה מעל לכל האשמה ציבורית, והכל יבטחו ביושרו ובטוהר כפיו, היא עצמה חלק בלתי נפרד מההקרנה שהמשכן מקרין כלפי חוץ.
דברים אלה יפים לשעתם ויפים תמיד. על כל העוסק בכספי ציבור לדעת כי נתבעת ממנו נקיות יתירה, ואף זאת בשל אותן שתי סיבות: ראשית, כסף זה שהוא מנהל אינו כספו. הוא ניתן על ידי אנשים רבים אם כתרומת נדיבי לב ואם כמס חובה לצורך הציבור. אסור לו לטשטש את הגבול בין דאגה לטובתו האישית לבין החובה להקפיד שלא למעול בפיקדון שניתן לו.
שנית חלק בלתי נפרד מחשיבות המפעל הציבורי בו הוא קשור, נעוץ בנקיות כפיים.
לא ניתן להשפיע השפעה של ממש בלעדיה, ולא ניתן להעביר את המסר שלשמו הוקם המוסד אותו הוא מפעיל, בלא טהרה בתחום הכספים.
ואכן, מזמורי תהילים מדגישים זאת דווקא בקשר למשכן. "מי הוא העולה להר ה' ומי יקום במקום קודשו נקי כפיים ובר לבב אשר לא נושא לשווא נפשו של ה'". גם המזמור הדן בשאלת זכותו של האדם לגור במקום קודשו של הקב"ה (מזמור ט"ו) מדגיש נקודות אלה דווקא. כל זה כדי ללמד כי מעשה שעשה משה בפרשתנו מהווה הוראה לדורות, וחובה מתמדת על העוסקים בצורכי ציבור לשמור מכל משמר על הפיקדון שניתן להם, ולהשתמש בו ליעדו המזוכך.
לא ניתן לבנות משכן ללא תקציב ולא ניתן להקים את אוהל מועד ללא ניהול כספי. כנגד התפישה שמדובר בעניין שולי, פרשיות השבוע מלמדות כי גם הצד הניהולי והכספי של הקמת המשכן הוא עניין רציני שיש לענות בו. שתי סיבות לדבר: ראשית, מדובר כאן בכספי ציבור. חלק מהכסף נתרם על ידי כל נדיב לב וחלק מהכסף הוא מס חובה, מחצית השקל. בין כך ובין כך מדובר בהשקעה ציבורית, ועל כן זכאי הציבור לדין וחשבון על השימוש בכספו. עניין שני הוא טוהרת השימוש הכספי. אין המטרה מקדשת את האמצעים, וגם כשבונים מקדש, אסור לסטות מכללי היושר והמנהל התקין.
משה רבנו מקיים בפרשה זו את הציווי של "והיותם נקיים מה' ומישראל". הוא מוסר דין וחשבון לכל עפ ישראל על השימוש במשאבים שהם עצמם תרמו להקמת המשכן, ובכך הוא קובע נורמה ציבורית של התנהגות ממונית.
לימים תבוא המשנה ותלמד כי על הכהן התורם את תרומת הלשכה ללכת בדרכיו של משה רבנו. הוא חייב להיות נקי מכל חשד, ועל כן הוא נכנס ללשכת הכספים ללא כיסים, חפתים, כיסוי ראש, מנעלים, או כל פריט לבוש אחר, אשר עשוי להוליד חשש שמא הוא עצמו נהנה מכספי המקדש. התביעה כי הוא יהיה מעל לכל האשמה ציבורית, והכל יבטחו ביושרו ובטוהר כפיו, היא עצמה חלק בלתי נפרד מההקרנה שהמשכן מקרין כלפי חוץ.
דברים אלה יפים לשעתם ויפים תמיד. על כל העוסק בכספי ציבור לדעת כי נתבעת ממנו נקיות יתירה, ואף זאת בשל אותן שתי סיבות: ראשית, כסף זה שהוא מנהל אינו כספו. הוא ניתן על ידי אנשים רבים אם כתרומת נדיבי לב ואם כמס חובה לצורך הציבור. אסור לו לטשטש את הגבול בין דאגה לטובתו האישית לבין החובה להקפיד שלא למעול בפיקדון שניתן לו.
שנית חלק בלתי נפרד מחשיבות המפעל הציבורי בו הוא קשור, נעוץ בנקיות כפיים.
לא ניתן להשפיע השפעה של ממש בלעדיה, ולא ניתן להעביר את המסר שלשמו הוקם המוסד אותו הוא מפעיל, בלא טהרה בתחום הכספים.
ואכן, מזמורי תהילים מדגישים זאת דווקא בקשר למשכן. "מי הוא העולה להר ה' ומי יקום במקום קודשו נקי כפיים ובר לבב אשר לא נושא לשווא נפשו של ה'". גם המזמור הדן בשאלת זכותו של האדם לגור במקום קודשו של הקב"ה (מזמור ט"ו) מדגיש נקודות אלה דווקא. כל זה כדי ללמד כי מעשה שעשה משה בפרשתנו מהווה הוראה לדורות, וחובה מתמדת על העוסקים בצורכי ציבור לשמור מכל משמר על הפיקדון שניתן להם, ולהשתמש בו ליעדו המזוכך.