הסיפור הבא בשם "העיוורון פגע בהם" על ידי למא מחייסן בן ה-19, התפרסם במדור הספרות לילדים בעיתון אלאיאם. בסיפור ישראל מפגיזה ופוגעת בבית ספר לעיוורות באכזריות הנאצים.
"פגע בהם העיוורון והם לקו בקדחת הטירוף, וידיהם המטונפות הגיעו עד בית הספר הלאומי לעיוורות והם זרעו הרס בחצר שלו, ומילאו בהלה ופחד בליבות התלמידים הקטנים שאינם יודעים מאיזה צד ישיגם המוות בעודם ילדים. הם רואים את אויביהם בלבותיהם הקטנים.
כאלה הם חיילי הכיבוש, חולים שלגמו את יסודות הציונות בצעירותם, וביצעו אותם עלינו בבגרותם, אין שום מקום לשלום בלבותיהם החשוכים, אלה הלבבות שמפקדיהם עקרו מהם את השורשים האחרונים של האנושיות.
ידיה נעו לכל עבר כשהיא נעזרת בהן כדי לברר מה קורה, בעוד שהעיניים לא מגלות סימני התרגשות כי הן כבויות מאז הלידה. זו הייתה אחת התלמידות של בית הספר הלאומי לעיוורות שנפגע מהפצצה ישראלית ברוטאלית בלילה של ה 20 בפברואר באירועים האלה. האירוע לא התרחש בימי הביניים אלא במאה העשרים ואחת, והאנשים שמכוונים אליהם אינם חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש באמצעי לחימה שנמצאים באחד ממחנות הצבא, אלא שבעים וחמישה ילדים בגילאים שש עד ארבע עשרה.... צעקותיהן של התלמידות המבוהלות כיסו על קולות ההפצצה או שכך היה נדמה להן... אחת המדריכות אומרת: "הן רצו בהיסטריה באזור בית הספר, והצרחות שלהן היו מפחידות... מה שקרה לבית הספר אחרי ההפצצה קשה לתיאור. אנחנו נכנסים לחדר השינה ומוצאים את הכדורים שחדרו למיטות והרסו את הקירות על הגג. חיילי הכיבוש הכתירו את פעולתם הזו בירי פגז תותח שגרם להתמוטטות אחד החדרים. עקב כך נאלצו המדריכות לתפוס את הילדים כדי להתחבא בחדר המדרגות! הם [חיילי הכיבוש] עברו את גבולות הנאציזם והברבריות בהתנהגותם, ואילולא רחמי אללה ורצונו העם הפלסטיני היה מתעורר [באותו בוקר] לשואה אמיתית לטבח דמים שבוצע, אשר עולה על הברוטאליות של מעשי הטבח שביצע נגדנו האגרוף הישראלי, שהאנושות מכירה. השאלה נעשית יותר חמורה לאחר האירוע הזה, מיהו העיוור, התלמידות או מי ששיגר את הפגזים שלו למשכבן?"
[אלאיאם 14/03/01]
"פגע בהם העיוורון והם לקו בקדחת הטירוף, וידיהם המטונפות הגיעו עד בית הספר הלאומי לעיוורות והם זרעו הרס בחצר שלו, ומילאו בהלה ופחד בליבות התלמידים הקטנים שאינם יודעים מאיזה צד ישיגם המוות בעודם ילדים. הם רואים את אויביהם בלבותיהם הקטנים.
כאלה הם חיילי הכיבוש, חולים שלגמו את יסודות הציונות בצעירותם, וביצעו אותם עלינו בבגרותם, אין שום מקום לשלום בלבותיהם החשוכים, אלה הלבבות שמפקדיהם עקרו מהם את השורשים האחרונים של האנושיות.
ידיה נעו לכל עבר כשהיא נעזרת בהן כדי לברר מה קורה, בעוד שהעיניים לא מגלות סימני התרגשות כי הן כבויות מאז הלידה. זו הייתה אחת התלמידות של בית הספר הלאומי לעיוורות שנפגע מהפצצה ישראלית ברוטאלית בלילה של ה 20 בפברואר באירועים האלה. האירוע לא התרחש בימי הביניים אלא במאה העשרים ואחת, והאנשים שמכוונים אליהם אינם חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש באמצעי לחימה שנמצאים באחד ממחנות הצבא, אלא שבעים וחמישה ילדים בגילאים שש עד ארבע עשרה.... צעקותיהן של התלמידות המבוהלות כיסו על קולות ההפצצה או שכך היה נדמה להן... אחת המדריכות אומרת: "הן רצו בהיסטריה באזור בית הספר, והצרחות שלהן היו מפחידות... מה שקרה לבית הספר אחרי ההפצצה קשה לתיאור. אנחנו נכנסים לחדר השינה ומוצאים את הכדורים שחדרו למיטות והרסו את הקירות על הגג. חיילי הכיבוש הכתירו את פעולתם הזו בירי פגז תותח שגרם להתמוטטות אחד החדרים. עקב כך נאלצו המדריכות לתפוס את הילדים כדי להתחבא בחדר המדרגות! הם [חיילי הכיבוש] עברו את גבולות הנאציזם והברבריות בהתנהגותם, ואילולא רחמי אללה ורצונו העם הפלסטיני היה מתעורר [באותו בוקר] לשואה אמיתית לטבח דמים שבוצע, אשר עולה על הברוטאליות של מעשי הטבח שביצע נגדנו האגרוף הישראלי, שהאנושות מכירה. השאלה נעשית יותר חמורה לאחר האירוע הזה, מיהו העיוור, התלמידות או מי ששיגר את הפגזים שלו למשכבן?"
[אלאיאם 14/03/01]