הודפס מחדש ברשותו האדיבה של העיתון מקור ראשון
"המילים הורגות" - חזרו והטיחו אנשי שמאל באנשי המחנה הלאומי מאז רצח רבין בכל פעם שאיש ציבור או פוליטיקאי מהימין יצא בביקורת חריפה על מדיניותו של ראש הממשלה שייצג את השמאל. "המילים הורגות".
השבוע רצח צלף תנזים בדם קר תינוקת בת 10 חודשים מול עיני הוריה בחצר שכונת אברהם אבינו בחברון. את ראשה הוא סימן כמטרה. אבל לכדור שפילח את ראשה של שלהבת הקטנטונת קדמו מילים. הרבה מילים.
יתכן שטרם הגיע הזמן לבוא בטענות לממשלה שזה עתה החלה את דרכה, על אף שבעיצומה של המלחמה, איש לא יעניק לשרון מאה ימי חסד. אך בנוגע להירצחה של התינוקת, ישנם אישים וכוחות פוליטיות בישראל, שללא ספק אינם יכולים לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
כוונתי לאותם פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי תקשורת ואקדמיה וכל הנחשבים לאנשי רוח, שבמהלך שנים ארוכות העלו על מוקד את היישוב היהודי בחברון. כוונתי לאותם ישראלים, או ליתר דיוק לאותם יהודים אכולי שנאה עצמית, אשר מבחינתם לא ערפאת ומחבליו, ולא אנשי החיזבאללה, הם התגלמות כל רע עלי אדמות, אלא אנשי היישוב היהודי בחברון. אנשים, נשים וטף, כולל תינוקות שטרם למדו ללכת.
שמותיהם של הנ"ל מוכרים. ביניהם, פרופסור משה צימרמן, שנחשב, כמו חבריו ההיסטוריונים החדשים, לדמות ממלכתית לכל דבר, שהשתתף בעיצוב תוכנית הלימודים ולקח חלק פעיל בעריכתו של ספר הלימוד 'עולם של תמורות' שנפסל לאחרונה על ידי שרת החינוך החדשה, לימור לבנת.
משה צימרמן כינה את ילדי חברון 'היטלריוגנד' ולא, הוא לא התנצל. גם עכשיו.
ביניהם, גדעון לוי - בעל טור ב'הארץ' שמככב באין ספור תוכניות 'טוק שואו' ברדיו ובטלוויזיה. בראיון טלוויזיוני אחרי הלינץ' ברמאללה אמר, שהדבר לא עשה עליו רושם מיוחד, ואילו מותו של הילד הערבי מוחמד דורא ריגש אותו הרבה יותר. את מבצעי הלינץ', טען, ניתן להבין במידה מסוימת משום שמשך יותר מ-30 שנה דוכאו באכזריות על ידי צבא הכיבוש (כלומר צה"ל). אותו גדעון לוי תקף בחריפות את הכיתור שהטיל צה"ל על ערי הרש"פ, אך מה שהכי הרגיז אותו היה העוצר שהוטל על חברון בחג פורים "על מנת שהבריונים, המתנחלים ישתוללו ברחובות העיר".
יש להניח שמבחינתו של גדעון לוי גם את הצלף שרצח את שלהבת ניתן להבין במידה מסוימת, שהרי אף הוא קורבן של הכיבוש הישראלי במשך יותר מ-30 שנה.
ביניהם - ראש מרצ לשעבר, כלת פרס ישראל, שולמית אלוני. השבוע התפלאה אלוני מדוע מביעים אמצעי התקשורת והציבור זעזוע ממה שקרה בחברון, אך לא הביעו התנגדות כש"הוכנסה בפורים עיר שלמה לעוצר, למען מאה שיכורים".
את תושבי חברון היהודים ואת תושבי יש"ע אלוני מגדירה "פשיסטים", בלי למצמץ. גם ההצעות הנדיבות של ברק לרש"פ לא הניחו את דעתה. "ברק רק דיבר ודיבר בהתנשאות, אמרה לפני כמה ימים, "לו לפחות היה מפנה את נצרים ומשאיר את עזה נקייה!" נקייה, לדברי אלוני, פירושו כמובן, נקייה מיהודים.
ביניהם - פעילי תנועת "שלום עכשיו" שהפגינו יד ביד עם פורעים ערבים מול בתי היישוב היהודים בחברון, בדרישה לפנותם בכוח מבתיהם.
ביניהם - אנשי ציבור ואנשי רוח, שהגדירו את פעילותם של ארגוני טרור פלשתינים כ"מאבק למען שחרור לאומי", ובכך העניקו לגיטימציה לרצח של אזרחי ישראל, ובראש וראשונה של ישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק, שהגדירו כ'כובשים'. בראש רשימת ה'כובשים' עמדו כמובן אנשי חברון.
כל הסיסמאות של מתנגדי הסכמי אוסלו, כל הקריאות ולו התקיפות ביותר שהושמעו אי פעם בהפגנות נגד יצחק רבין, מחווירות מול גל השנאה המתמשך ומול מסע ההסתה שניהל השמאל במשך שנים רבות נגד יהודי חברון, כשהערבים קשובים להם היטב.
אם אכן המילים הורגות כדבריהם, מתעוררת השאלה על מי ניתן להטיל את האחריות על רצח שלהבת פס התינוקת.
"המילים הורגות" - חזרו והטיחו אנשי שמאל באנשי המחנה הלאומי מאז רצח רבין בכל פעם שאיש ציבור או פוליטיקאי מהימין יצא בביקורת חריפה על מדיניותו של ראש הממשלה שייצג את השמאל. "המילים הורגות".
השבוע רצח צלף תנזים בדם קר תינוקת בת 10 חודשים מול עיני הוריה בחצר שכונת אברהם אבינו בחברון. את ראשה הוא סימן כמטרה. אבל לכדור שפילח את ראשה של שלהבת הקטנטונת קדמו מילים. הרבה מילים.
יתכן שטרם הגיע הזמן לבוא בטענות לממשלה שזה עתה החלה את דרכה, על אף שבעיצומה של המלחמה, איש לא יעניק לשרון מאה ימי חסד. אך בנוגע להירצחה של התינוקת, ישנם אישים וכוחות פוליטיות בישראל, שללא ספק אינם יכולים לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
כוונתי לאותם פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי תקשורת ואקדמיה וכל הנחשבים לאנשי רוח, שבמהלך שנים ארוכות העלו על מוקד את היישוב היהודי בחברון. כוונתי לאותם ישראלים, או ליתר דיוק לאותם יהודים אכולי שנאה עצמית, אשר מבחינתם לא ערפאת ומחבליו, ולא אנשי החיזבאללה, הם התגלמות כל רע עלי אדמות, אלא אנשי היישוב היהודי בחברון. אנשים, נשים וטף, כולל תינוקות שטרם למדו ללכת.
שמותיהם של הנ"ל מוכרים. ביניהם, פרופסור משה צימרמן, שנחשב, כמו חבריו ההיסטוריונים החדשים, לדמות ממלכתית לכל דבר, שהשתתף בעיצוב תוכנית הלימודים ולקח חלק פעיל בעריכתו של ספר הלימוד 'עולם של תמורות' שנפסל לאחרונה על ידי שרת החינוך החדשה, לימור לבנת.
משה צימרמן כינה את ילדי חברון 'היטלריוגנד' ולא, הוא לא התנצל. גם עכשיו.
ביניהם, גדעון לוי - בעל טור ב'הארץ' שמככב באין ספור תוכניות 'טוק שואו' ברדיו ובטלוויזיה. בראיון טלוויזיוני אחרי הלינץ' ברמאללה אמר, שהדבר לא עשה עליו רושם מיוחד, ואילו מותו של הילד הערבי מוחמד דורא ריגש אותו הרבה יותר. את מבצעי הלינץ', טען, ניתן להבין במידה מסוימת משום שמשך יותר מ-30 שנה דוכאו באכזריות על ידי צבא הכיבוש (כלומר צה"ל). אותו גדעון לוי תקף בחריפות את הכיתור שהטיל צה"ל על ערי הרש"פ, אך מה שהכי הרגיז אותו היה העוצר שהוטל על חברון בחג פורים "על מנת שהבריונים, המתנחלים ישתוללו ברחובות העיר".
יש להניח שמבחינתו של גדעון לוי גם את הצלף שרצח את שלהבת ניתן להבין במידה מסוימת, שהרי אף הוא קורבן של הכיבוש הישראלי במשך יותר מ-30 שנה.
ביניהם - ראש מרצ לשעבר, כלת פרס ישראל, שולמית אלוני. השבוע התפלאה אלוני מדוע מביעים אמצעי התקשורת והציבור זעזוע ממה שקרה בחברון, אך לא הביעו התנגדות כש"הוכנסה בפורים עיר שלמה לעוצר, למען מאה שיכורים".
את תושבי חברון היהודים ואת תושבי יש"ע אלוני מגדירה "פשיסטים", בלי למצמץ. גם ההצעות הנדיבות של ברק לרש"פ לא הניחו את דעתה. "ברק רק דיבר ודיבר בהתנשאות, אמרה לפני כמה ימים, "לו לפחות היה מפנה את נצרים ומשאיר את עזה נקייה!" נקייה, לדברי אלוני, פירושו כמובן, נקייה מיהודים.
ביניהם - פעילי תנועת "שלום עכשיו" שהפגינו יד ביד עם פורעים ערבים מול בתי היישוב היהודים בחברון, בדרישה לפנותם בכוח מבתיהם.
ביניהם - אנשי ציבור ואנשי רוח, שהגדירו את פעילותם של ארגוני טרור פלשתינים כ"מאבק למען שחרור לאומי", ובכך העניקו לגיטימציה לרצח של אזרחי ישראל, ובראש וראשונה של ישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק, שהגדירו כ'כובשים'. בראש רשימת ה'כובשים' עמדו כמובן אנשי חברון.
כל הסיסמאות של מתנגדי הסכמי אוסלו, כל הקריאות ולו התקיפות ביותר שהושמעו אי פעם בהפגנות נגד יצחק רבין, מחווירות מול גל השנאה המתמשך ומול מסע ההסתה שניהל השמאל במשך שנים רבות נגד יהודי חברון, כשהערבים קשובים להם היטב.
אם אכן המילים הורגות כדבריהם, מתעוררת השאלה על מי ניתן להטיל את האחריות על רצח שלהבת פס התינוקת.