בראיון ב"היום למחר" (ערוץ 1, טלוויזיה) טען תא'ל אהרון לברן בניגוד גמור לחכמה-בגרוש המקובלת, שניתן לנצח את הטרור, והביא דוגמא מן "הבריגדות האדומות" באיטליה, כנופיית באדר-מיינהוף בגרמניה והטרור הכורדי בתורכיה, שחוסלו. אך המראיין, עמנואל הלפרין, לא נתן שיקלקלו לו את הפוזה הישראלית האופיינית, המיואשת, כאילו הכל פועל תמיד לטובת הערבים, כמו הטרור שלהם "שאין לנצחו". בחיוך אחד, סלחני וספקני, סיכם את הראיון וקטל את התיזה של לברן.
האם גזירה היא, שהטרור יכתיב לנו "פתרון מדיני" ?
האינתיפאדה הראשונה דוכאה באמצעים צבאיים בלבד, ע"י לא אחר מאשר הרמטכ"ל אהוד ברק, ועמו אלוף פיקוד המרכז דאז, "בוגי" יעלון. אני זוכר לוח-קיר במפקדת חברון ועליו המחבלים והנשק שטרם חוסלו, פחות מעשרה. ממשלת השמאל שהגיעה לשלטון ב-1992 לא מצאה עוד אינתיפאדה. ל"פתרונה המדיני" אוסלו לא הגיעה בגלל אילוצי טרור. להיפך, אוסלו הכניסה לאיזור נקי מנשק עשרות אלפי כלי נשק ומחבלים, ו"הפתרון המדיני" לא פתר את בעיית הטרור, הוא הפך למחוללה העיקרי!
אולם "אנתיפאדת אל אקצה" אינה טרור בכלל. מטעני הנפץ ברצועה באים ממפקדתו של "ראש הבטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית, מחמד דחלן. היורים על גילה וחברון הם אנשי "התנזים", המיליציה של הפת'ח, מפלגתו של ערפאת. "המשמר הנשיאותי" של ערפאת ("כח 17") האחראי לכ-40% מן הפיגועים הרצחניים, הוא לב המימסד הצבאי הפלסטיני, וכך גם "המודיעין הכללי" של תאופיק טיראווי ואמין אל הנדי הרוצח, בעל המוניטין מטבח מינכן, ו"מנגנון המודיעין הצבאי" בראשות מוסא ערפאת.
1955, ערב מלחמת סיני שיגר ראש המודיעין הצבאי המצרי ברצועה חוליות רצח לתוך ישראל. זה לא היה טרור, זו היתה פעולת איבה של מדינה, שהובילה למלחמה. כך גם המתקפה של הרשות הפלסטינית אינה טרור עממי, מחתרתי, חסר כתובת, ש"נבלע בהמון". זהו "קזוס בלי", אתגר מלחמתי של רשות אויבת, שאותה צריך ואפשר להכות ולנצח.
אכן, יש גם ארגוני טרור, החמאס והג'יהאד האיסלמי, אך גם העקבות אליהם מוליכים אל הרשות הפלסטינית, היושבת אתם במפקדה משותפת ומספקת להם בסיסי יציאה ומילוט. וגם את החמאס והגי'האד שיתקה ישראל בעבר, ועזרתה השולית של הרשות הפלסטינית לא היתה נחוצה, אלולא חיסלה ישראל במו ידיה את רשתות המודיעין שלה ביש'ע, לטובת אוסלו וה"שלום".
והבריטים חיסלו את "המרד הערבי" (1936-1939). לאחר רצח מושל המחוז אנדרוס הם הסירו את הכפפות, ואפילו הפעילו כחות ערביים נגדיים שנקראו "כנופיות-שלום", ואלה ניקו, למשל, את הר חברון. באינתיפאדה, סייענים ערבים הציעו לעשות בדיוק זאת ונידחו ע'י ראש השב'כ, יונת-אוסלו צחורה, שההצעה מסתמא סתרה את השקפת עולמו, כפי שמשנתו של לברן "לא הסתדרה" לעמנואל הלפרין עם המנטרה שכל טרור הוא בלתי מנוצח.
אימפריות נסוגו ממושבות שמעבר לים מפני טרור ומלחמה, אולם שום מדינה לא נכנעה לטרור בארצה היא. ספרד אינה מפנה את חבל הבסקים, צרפת את קורסיקה, אנגליה את צפון אירלנד, הודו את קשמיר, רוסיה את צ'צ'ניה.
אנחנו מנצחים את הטרור הערבי זה למעלה מ-100 שנה. נכון, לא שברנו את ההתנגדות הערבית לעצם היותנו כאן, אך ייקל לנו להתעשת, אם נבין שאותה לא נשבור ולא נפייס ע'י פירוק כמה התנחלויות. ד"ר עזמי בשארה, ח'כ וחביב השמאל היהודי, הסביר זאת היטב באסיפת עם בלונדון, בה גילה דעתו ש"השטחים" וירושלים אינם העיקר. "את הסכסוך הפלסטיני יש להחזיר לשורשיו : פליטי תש'ח. אש'ף הוקם ב-1964 בירושלים שלא היתה אז כבושה בידי הציונים, כ'א בשלטון ערבי. אש'ף הוקם למען זכויות הפליטים. זכויות הפליטים קודמות לזכות למדינה. אין לנו חפץ במדינה ללא זכות-שיבה"..
מול הסירוב המוצק הזה יש להעמיד ריאליזם קר, משוחרר ממקסמי השווא של העבר: השלום", ה"פתרון", ה"תהליך" "חלון ההזדמנויות", שציירו אותו על הקיר. עם שידע לחכות אלפיים שנה יידע להשליך מעליו "עכשוויזם" של דור-מדבר ולהתרכז - ליד לחימה מתמשכת - בבניית עצמו, ברוח ובחומר. ועוד נראה, מי יתעייף קודם.
האם גזירה היא, שהטרור יכתיב לנו "פתרון מדיני" ?
האינתיפאדה הראשונה דוכאה באמצעים צבאיים בלבד, ע"י לא אחר מאשר הרמטכ"ל אהוד ברק, ועמו אלוף פיקוד המרכז דאז, "בוגי" יעלון. אני זוכר לוח-קיר במפקדת חברון ועליו המחבלים והנשק שטרם חוסלו, פחות מעשרה. ממשלת השמאל שהגיעה לשלטון ב-1992 לא מצאה עוד אינתיפאדה. ל"פתרונה המדיני" אוסלו לא הגיעה בגלל אילוצי טרור. להיפך, אוסלו הכניסה לאיזור נקי מנשק עשרות אלפי כלי נשק ומחבלים, ו"הפתרון המדיני" לא פתר את בעיית הטרור, הוא הפך למחוללה העיקרי!
אולם "אנתיפאדת אל אקצה" אינה טרור בכלל. מטעני הנפץ ברצועה באים ממפקדתו של "ראש הבטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית, מחמד דחלן. היורים על גילה וחברון הם אנשי "התנזים", המיליציה של הפת'ח, מפלגתו של ערפאת. "המשמר הנשיאותי" של ערפאת ("כח 17") האחראי לכ-40% מן הפיגועים הרצחניים, הוא לב המימסד הצבאי הפלסטיני, וכך גם "המודיעין הכללי" של תאופיק טיראווי ואמין אל הנדי הרוצח, בעל המוניטין מטבח מינכן, ו"מנגנון המודיעין הצבאי" בראשות מוסא ערפאת.
1955, ערב מלחמת סיני שיגר ראש המודיעין הצבאי המצרי ברצועה חוליות רצח לתוך ישראל. זה לא היה טרור, זו היתה פעולת איבה של מדינה, שהובילה למלחמה. כך גם המתקפה של הרשות הפלסטינית אינה טרור עממי, מחתרתי, חסר כתובת, ש"נבלע בהמון". זהו "קזוס בלי", אתגר מלחמתי של רשות אויבת, שאותה צריך ואפשר להכות ולנצח.
אכן, יש גם ארגוני טרור, החמאס והג'יהאד האיסלמי, אך גם העקבות אליהם מוליכים אל הרשות הפלסטינית, היושבת אתם במפקדה משותפת ומספקת להם בסיסי יציאה ומילוט. וגם את החמאס והגי'האד שיתקה ישראל בעבר, ועזרתה השולית של הרשות הפלסטינית לא היתה נחוצה, אלולא חיסלה ישראל במו ידיה את רשתות המודיעין שלה ביש'ע, לטובת אוסלו וה"שלום".
והבריטים חיסלו את "המרד הערבי" (1936-1939). לאחר רצח מושל המחוז אנדרוס הם הסירו את הכפפות, ואפילו הפעילו כחות ערביים נגדיים שנקראו "כנופיות-שלום", ואלה ניקו, למשל, את הר חברון. באינתיפאדה, סייענים ערבים הציעו לעשות בדיוק זאת ונידחו ע'י ראש השב'כ, יונת-אוסלו צחורה, שההצעה מסתמא סתרה את השקפת עולמו, כפי שמשנתו של לברן "לא הסתדרה" לעמנואל הלפרין עם המנטרה שכל טרור הוא בלתי מנוצח.
אימפריות נסוגו ממושבות שמעבר לים מפני טרור ומלחמה, אולם שום מדינה לא נכנעה לטרור בארצה היא. ספרד אינה מפנה את חבל הבסקים, צרפת את קורסיקה, אנגליה את צפון אירלנד, הודו את קשמיר, רוסיה את צ'צ'ניה.
אנחנו מנצחים את הטרור הערבי זה למעלה מ-100 שנה. נכון, לא שברנו את ההתנגדות הערבית לעצם היותנו כאן, אך ייקל לנו להתעשת, אם נבין שאותה לא נשבור ולא נפייס ע'י פירוק כמה התנחלויות. ד"ר עזמי בשארה, ח'כ וחביב השמאל היהודי, הסביר זאת היטב באסיפת עם בלונדון, בה גילה דעתו ש"השטחים" וירושלים אינם העיקר. "את הסכסוך הפלסטיני יש להחזיר לשורשיו : פליטי תש'ח. אש'ף הוקם ב-1964 בירושלים שלא היתה אז כבושה בידי הציונים, כ'א בשלטון ערבי. אש'ף הוקם למען זכויות הפליטים. זכויות הפליטים קודמות לזכות למדינה. אין לנו חפץ במדינה ללא זכות-שיבה"..
מול הסירוב המוצק הזה יש להעמיד ריאליזם קר, משוחרר ממקסמי השווא של העבר: השלום", ה"פתרון", ה"תהליך" "חלון ההזדמנויות", שציירו אותו על הקיר. עם שידע לחכות אלפיים שנה יידע להשליך מעליו "עכשוויזם" של דור-מדבר ולהתרכז - ליד לחימה מתמשכת - בבניית עצמו, ברוח ובחומר. ועוד נראה, מי יתעייף קודם.