החייל הישראלי המפלצתי הוא גם, בעיני הפלסטינים, פחדן שילד אמיץ יכול להפחיד ולגבור עליו. סיפור זה, גם מיועד לילדים, מעביר מסרים ברורים למה צפוי מהילד הפלסטיני:
"יום אחד, כאשר עבר [הילד הפלסטיני] ליד אחת מההתנחלויות, הוא ראה מכונית ישראלית הרודפת אחרי ילד בן עשר עד שדרסה אותו, והוא נותר מוטל לפניה מתבוסס בדמו. הדם רתח בעורקיו של הצעיר והוא הלך לכיוונו של הילד המסכן. היהודי ירד מהרכב שלו, ומייד הצעיר היכה אותו בחוזקה והדם נזל מאפו, וצעק: "מנוול! אתה תתחרט על מה שעשית!" למקום הארוע מיהרה קבוצה של חיילים ישראלים חמושים, ואחד מהם אמר: תסגיר את עצמך, ערבי!
הצעיר הוציא פגיון מכיסו והניח אותו על צוארו של בעל המכונית, וצעק על החיילים: אם מישהו מכם יתקרב אפילו צעד אחד, אני אתקע את הפגיון בצוארו של ידידכם זה, ברור?
החיילים עצרו כאילו התיישבה ציפור על ראשם.
"השליכו מייד את הנשק שלכם!" כולם השליכו את הנשק שלהם. הצעיר נתן בהם מבט חודר, ואמר: "כמה חלשים ועלובים אתם כאשר אתם ללא נשק". החיילים פחדו וליבם נמוג. הם היו דומים לכבש הממתין לשחיטה.
הצעיר ביקש מאחד מהם להעביר את הילד הפצוע למכונית שפגעה בו, ולקחת את בעליה כבן-ערובה, ואמר: "אם אנו ארגיש שיש מעקב אחרי, אני אשליך את הגופה של חברכם כאן, באמצע הדרך. תיזהרו ממני"
"בסדר, בסדר, לא נעקוב אחריך", אמר אחד מהם, "תירגע".
הצעיר [הפלסטיני] נסע במכונית בכביש הראשי עד שאזל הדלק, ולפתע שמע את צופרי מכוניות הצבא הישראלי. "הטיפשים רדפו אחרי... הם חשבו שאני לא אבצע את איומי" הוא עצר מכונית מהמכוניות העוברות בכביש והטיל על בעליה את המשימה להעביר את הילד הפצוע לבית החולים הקרוב ביותר, ולאחר מכן פנה לבן הערובה שאצלו: "האם אתה סבור שאתה תינצל מעונש על מעשיך, ניסיון לדרוס בכוונה ילד שאינו בן יותר מעשר?" לאחר מכן הוא כיוון אליו את המקלע, אך אצבעו סירבה להיכנע לפקודת המוח ללחוץ ולהרוג את היהודי שהיה נראה כמו כבש הממתין לשחיטה ביום חג.
צופרי האויב התקרבו אליו. הצעיר הכין את עצמו לרוץ דרך שדות החיטה הזהובים, מבלי שיידע להיכן. הוא שמע את קול הכלבים המאומנים השחורים המחפשים אחר הריח שלו. הצעיר נדהם לנוכח הכוח והאנרגיה שפרצו ממנו. ... הוא הגיע לבקתה מעץ בלב השדות הזהובים, הקיש על דלתה ופתחה לו אישה קשישה ... [האישה מסתירה אותו ולאחר מכן] החיילים הגיעו לבקתה וסרקו אותה, והיכו את האישה הזקנה ... הוא יצא מבין ההריסות אלא כאשר היה בטוח כי החיילים הלכו מהמקום. הוא מצא את הזקנה מוטלת מתה בין שיבולי החיטה.
"הנבלים רצחו אותה. אני נשבע לנקום" ... הוא ישב במכונית שבעליה התנדב להבריח אותו בה דרך הגבול, פתח את הרדיו לשידורי ישראל, שם נאמר: "טרוריסט זה, שזהותו אינה ידועה, ברח, והחיפוש אחריו נמשך ..." לאחר מכן העביר תחנה, לשידורי פלסטין: "גיבור פלסטיני זה הצליח להציל את הילד, שהיהודי דרס בכוונה במכוניתו". הצעיר צחק ואמר: "אני טרוריסט אצל היהודים, וגיבור אצל הערבים".
הנהג הפלסטיני הביט בו בהערצה ואמר: "אתה גיבור וחזק, בני, שאללה ישמור עליך למען מולדתך".
- "האם אתה יודע, ידידי, כי משהו בתוכי עומד להתפרץ. אני מקווה שיתפרץ על אויבינו".
[אלחיאת אלג'דידה 4/5/00]
"יום אחד, כאשר עבר [הילד הפלסטיני] ליד אחת מההתנחלויות, הוא ראה מכונית ישראלית הרודפת אחרי ילד בן עשר עד שדרסה אותו, והוא נותר מוטל לפניה מתבוסס בדמו. הדם רתח בעורקיו של הצעיר והוא הלך לכיוונו של הילד המסכן. היהודי ירד מהרכב שלו, ומייד הצעיר היכה אותו בחוזקה והדם נזל מאפו, וצעק: "מנוול! אתה תתחרט על מה שעשית!" למקום הארוע מיהרה קבוצה של חיילים ישראלים חמושים, ואחד מהם אמר: תסגיר את עצמך, ערבי!
הצעיר הוציא פגיון מכיסו והניח אותו על צוארו של בעל המכונית, וצעק על החיילים: אם מישהו מכם יתקרב אפילו צעד אחד, אני אתקע את הפגיון בצוארו של ידידכם זה, ברור?
החיילים עצרו כאילו התיישבה ציפור על ראשם.
"השליכו מייד את הנשק שלכם!" כולם השליכו את הנשק שלהם. הצעיר נתן בהם מבט חודר, ואמר: "כמה חלשים ועלובים אתם כאשר אתם ללא נשק". החיילים פחדו וליבם נמוג. הם היו דומים לכבש הממתין לשחיטה.
הצעיר ביקש מאחד מהם להעביר את הילד הפצוע למכונית שפגעה בו, ולקחת את בעליה כבן-ערובה, ואמר: "אם אנו ארגיש שיש מעקב אחרי, אני אשליך את הגופה של חברכם כאן, באמצע הדרך. תיזהרו ממני"
"בסדר, בסדר, לא נעקוב אחריך", אמר אחד מהם, "תירגע".
הצעיר [הפלסטיני] נסע במכונית בכביש הראשי עד שאזל הדלק, ולפתע שמע את צופרי מכוניות הצבא הישראלי. "הטיפשים רדפו אחרי... הם חשבו שאני לא אבצע את איומי" הוא עצר מכונית מהמכוניות העוברות בכביש והטיל על בעליה את המשימה להעביר את הילד הפצוע לבית החולים הקרוב ביותר, ולאחר מכן פנה לבן הערובה שאצלו: "האם אתה סבור שאתה תינצל מעונש על מעשיך, ניסיון לדרוס בכוונה ילד שאינו בן יותר מעשר?" לאחר מכן הוא כיוון אליו את המקלע, אך אצבעו סירבה להיכנע לפקודת המוח ללחוץ ולהרוג את היהודי שהיה נראה כמו כבש הממתין לשחיטה ביום חג.
צופרי האויב התקרבו אליו. הצעיר הכין את עצמו לרוץ דרך שדות החיטה הזהובים, מבלי שיידע להיכן. הוא שמע את קול הכלבים המאומנים השחורים המחפשים אחר הריח שלו. הצעיר נדהם לנוכח הכוח והאנרגיה שפרצו ממנו. ... הוא הגיע לבקתה מעץ בלב השדות הזהובים, הקיש על דלתה ופתחה לו אישה קשישה ... [האישה מסתירה אותו ולאחר מכן] החיילים הגיעו לבקתה וסרקו אותה, והיכו את האישה הזקנה ... הוא יצא מבין ההריסות אלא כאשר היה בטוח כי החיילים הלכו מהמקום. הוא מצא את הזקנה מוטלת מתה בין שיבולי החיטה.
"הנבלים רצחו אותה. אני נשבע לנקום" ... הוא ישב במכונית שבעליה התנדב להבריח אותו בה דרך הגבול, פתח את הרדיו לשידורי ישראל, שם נאמר: "טרוריסט זה, שזהותו אינה ידועה, ברח, והחיפוש אחריו נמשך ..." לאחר מכן העביר תחנה, לשידורי פלסטין: "גיבור פלסטיני זה הצליח להציל את הילד, שהיהודי דרס בכוונה במכוניתו". הצעיר צחק ואמר: "אני טרוריסט אצל היהודים, וגיבור אצל הערבים".
הנהג הפלסטיני הביט בו בהערצה ואמר: "אתה גיבור וחזק, בני, שאללה ישמור עליך למען מולדתך".
- "האם אתה יודע, ידידי, כי משהו בתוכי עומד להתפרץ. אני מקווה שיתפרץ על אויבינו".
[אלחיאת אלג'דידה 4/5/00]