הערבים מנהלים נגדנו מלחמת השמצות מלוכלכת, גזענית, עם מוטיבים נאציים וגם לוחמה פסיכולוגית, שעיקרה השימוש ב"שלום" כבנשק, כפי שעשו הגרמנים ערב מלחמת העולם השניה והסובייטים בתקופת סטלין.
הערבים, כמו הסובייטים, מסתייעים ב"כוחות פנים", והצליחו לשתק אצלנו כל לוחמה פסיכולוגית נגדית, אפילו מיגננתית גרידא.
הבריטים והאמריקנים בשתי מלחמות עולם חשפו את האמת על תכונות שליליות באופיים הלאומי של הגרמנים (ובשניה גם של היפנים), הם גם לא בחלו בשימוש בסטריאוטיפים, שאף הם גבלו בגזענות. כפי שהשיבו בהפצצות-טרור בהמבורג ובדרזדן להפצצות הטרור הגרמניות על רוטרדם וקובנטרי, כך לא נרתעו מלשלם לאויביהם במטבע שלהם במלחמת הדעות והתדמיות, בהסברה ובתעמולה.
לא אצלנו. אנחנו חשופים לקריקטורות נוסח השטירמר הנאצי, להכחשת השואה, לכינוי "קופים וחזירים", לקנאות דתית רצחנית, לאיומי השמדה, ואיננו משיבים לחורפינו דבר. "משטרת המחשבה" של השמאל הקיצוני אינה מרשה לנו לומר לערבים ועל הערבים, ולו קורטוב מן האמת, ואינני מציע, חלילה, להידמות לבריטים או לאמריקנים ולגדף, להשחיר ולהשניא סתם. כל שאני מבקש, שלא נתבייש לומר לעצמנו את האמת, וגם זאת רק כשהדבר נחוץ לתובנה ולהגנה. תובנה להבין את האויב, הגנה ללמוד לשים לב להבדלי המנטליות, לפער בתרבויות, לשימוש השונה בשפה.
הנה דוגמא, איך ניתן ליפול בפח כאשר משתתפים במשחקי המלים שלהם. שלשום התקיימה ישיבת "תיאום בטחוני" בין אלופים שלנו וראשי גופי מודיעין של המחבלים. "תיאום בטחוני"? כאשר כנופיית שודדים פורצת לבנק ומתבצרת בו, מתנהל מו"מ בינם לבין המשטרה. היעלה על הדעת לקרוא לזה "תיאום בטחוני"? האם יש כאן תיאום בטחוני של שני גופי בטחון מכובדים המתאמים ביניהם פעילות נגד צד שלישי, הצד העברייני או הטרוריסטי? אינטרפול למשל? מחוץ לאגף הסגור, מי יקרא למגע עם הטרוריסט גופו "תיאום בטחוני"?
כמו הפגישות בין ראשי המשטרה שלנו לבין ראשי "משטרת" המחבלים, תחת הכותרת "לוחמה במכת גניבת המכוניות", שבהן הצד השני הגיע לפגישה ב.. מכוניות גנובות!
מי שעוצם את עיניו נוכח המצב הזה, מי שרואה נמר ומסכים לקרוא לו חתול (שניהם מאותה משפחה), מי שנכנס למשחק שבו הקלפים מסומנים מלכתחילה דמו בראשו, ומאז אוסלו אכן דמנו בראשנו, ועוד לא למדנו.
הפעם אבקש לדבר על מסיכות: המסכה התוקפנית והמסכה המסכנה המסכה הזועמת והמסכה המחייכת. לפני מתקפת טרור אנחנו רואים בעיני ההמונים ומנהיגיהם את השנאה הרצחנית ושומעים דברי שחץ ורהב, מפליגים וחצופים. אולם רגע, ממש רגע אחר כך, לאחר שקיבלו מכת-נגד כלשהיא, אנחנו רואים אותם על המרקע ליד בית הרוס או במסדרון בית חולים, מציגים ל"יורם" הישראלי ולדעת הקהל "הנאורה" במערב מסיכה של מסכנים ואומללים, דמויות-יגון של קרבנות נצחיים, בתפקיד האהוב עליהם ערבים נרדפים ויהודים כובשים, מדכאים, נאצים.
מה עושות מערכות התעמולה הישראליות כדי להתגונן נגד התסמונת הזאת? האם יש לנו בכלל מערכות כאלה? ומה השאלה בכלל, אם ההסברה הישראלית נתונה בידי משרד החוץ, עם שר חוץ כשמעון פרס?...
עוד זוג מסיכות: ששה חדשים מסיכה זועמת - הכל או לא כלום. על ישראל לחדש את המו"מ בדיוק במקום בו הופסק בטאבה, כלומר על הר הבית, ואם לאו - "התקוממות עממית" וטרור.
בימים האחרונים, לאחר שהבינו כנראה ששרון אינו ברק, שלציבור הישראלי כוח עמידה והוא אינו אותם "קורי עכביש" שאיבחן בנו נסראללה, המתנחלים לא בדיוק מתפזרים תחת האש, הטון מתחיל להשתנות. לא, הם לא ייגררו לעימות, הם רוצים ותמיד רצו רק שלום, והשלום אצלם "יעד אסטרטגי". והם מוכנים לשאת ולתת גם שלא מנקודת המוצא של טאבה, ובכלל המרגמות זה לא הם, זה מישהו אחר. וכל זה מלווה בהבעות פרצוף של שיות תמימות, "אמא תרזה". ויש תכנית מצרים-ירדן, ותכנית אבו עלא, ונוסעים אליהם היוסי כצים, הזהבה גלאונים והיוסי ביילינים, וחוזרים גם הם בארשת מוכה, מסכנה, שוחרת שלום , ושוב הם מושכים אותנו, בפעם-המי-יודע-כמה אל תוך המלכודת.
הנה דוגמא, איך התקשורת שלנו נפלה, והפילה אותנו, בפח. היתה זאת אמיתה בלתי מעורערת בפיהם של כל הפרשנים והידענים כי "ערפאת אינו שולט", ועל כן לא הגיע לרמאללה, שם "שולט" יריבו, ראש התנזים מרואן ברגותי. על בסיס "העובדה" הזאת תבע ערפאת משלטונות ישראל להתיר לו להעביר "להגנתו" כמה מאות מאנשי "כח 17" מן הרצועה לרמאללה לצורך פגישתו שם עם שר החוץ האמריקני. התירו לו. והנה, היום יושב לו ערפאת ברמאללה, רק ברמאללה, ומרוואן ברגותי הנורא צייתן וכנוע, ומתברר שהכל היה בלוף.
מדוע הקרבנות, מקבלים את המשחק הצבוע הזה? מפני שעמוק עמוק, גם בתודעתו של "מחנה השלום", מתחבא יחס מפלה, בלתי שוויוני, כלפי הערבים, תחושה שמה שמצפים מהם הוא פחות ממה שאנחנו מצפים מעצמנו, בעצם מפני שהם כביכול פרימיטיבים, דבר שאין לו אחיזה במציאות.
אנשי השלום שלנו, בעיני עצמם מתקדמים גדולים, אינם חשים כלל את הגזענות החבוייה מאחורי הגישה הזאת.
מעשה בעתונאית ערבית צעירה שראתה ילד יהודי תועה בקסבה של חברון. בכתבה ענקית בעתון שמאלני היא מתפארת שלקחה את הילד בידיה כדי להצילו מידי "ההמון הזועם". לבסוף מצאה מתנחל ומסרה לו את הילד וזה "הודה לה". לו אני ערבי, היה הסיפור הזה מעליב אותי עד שרשי נשמתי. וכי רבותא היא להציל ילד בן שלוש? בכך מתפארים? זה אינו מובן מאליו? ושמא זו בושה וחרפה לאותו "המון זועם" שבכלל עלה על הדעת שהוא מסוגל לפגוע בילד בן שלוש?! כמה ערבים, מעט מבוגרים מבני שלוש, מסתובבים ברחובותינו, ממלאים את בתי החולים שלנו, את מקומות העבודה והבילוי? ותודה לאל, הכלל הוא שאיש אינו פוגע ואינו עולב בהם, למרות המלחמה, ופגיעות הן היוצא מן הכלל שהכל מגנים אותו בכל פה. ועוד לא נמצא שוחר השלום בישראל שיתמה, מה פתאם צריך לחלץ יהודי שנקלע לרמאללה, מדוע בכלל הוא שרוי שם בסכנת חיים?
האיש שהעלה את המשחק האוריינטלי השקרי לדרגת אמנות הוא כמובן שמעון פרס. ערפאת אויב? מה פתאום, הוא "פרטנר, שעושה שגיאות". ערפאת איים ב"ג'יהאד"? סתאאם, הוא לא התכוון. "התנזים" פלוגות הסער של הפת'ח מפלגתו של ערפאת ו"כח 17" "המשמר הנשיאותי" שלו, הם מבצעי הרציחות? לא הוכח שערפאת יודע מזה... אותו פרס קיבל עכשיו רשות מראש הממשלה "לפתוח במגעים בטחוניים חשאיים" עם ראשי הרשות הפלסטינית, אולם פרס כבר הסביר שמגעים מדיניים הם חלק בלתי נפרד מן "המגעים הבטחוניים" שהרי מטרתם להביא לרגיעה בטחונית. אבל גם שרון אינו תמים. הוא בוודאי יודע, ש"רשיון למגעים" שנותנים לפרס הוא רשיון-לחתרנות, תרתי דסתרי כמו רשיון-לגנוב. משחק ההונאה שמו הפעם "אי לוחמה", סחורה משומשת שהשמאל מציג כיותר טובה מן השלום הבלתי אפשרי. מה גם, שניתן להשיגה במחיר מציאה ממש: עקירת כמה התנחלויות. אולי משום כך הקדים שרון תרופה למכה, ולפני ששלח את פרס הכריז: אף התנחלות לא תורד, "בשום פנים ואופן".
הערבים, כמו הסובייטים, מסתייעים ב"כוחות פנים", והצליחו לשתק אצלנו כל לוחמה פסיכולוגית נגדית, אפילו מיגננתית גרידא.
הבריטים והאמריקנים בשתי מלחמות עולם חשפו את האמת על תכונות שליליות באופיים הלאומי של הגרמנים (ובשניה גם של היפנים), הם גם לא בחלו בשימוש בסטריאוטיפים, שאף הם גבלו בגזענות. כפי שהשיבו בהפצצות-טרור בהמבורג ובדרזדן להפצצות הטרור הגרמניות על רוטרדם וקובנטרי, כך לא נרתעו מלשלם לאויביהם במטבע שלהם במלחמת הדעות והתדמיות, בהסברה ובתעמולה.
לא אצלנו. אנחנו חשופים לקריקטורות נוסח השטירמר הנאצי, להכחשת השואה, לכינוי "קופים וחזירים", לקנאות דתית רצחנית, לאיומי השמדה, ואיננו משיבים לחורפינו דבר. "משטרת המחשבה" של השמאל הקיצוני אינה מרשה לנו לומר לערבים ועל הערבים, ולו קורטוב מן האמת, ואינני מציע, חלילה, להידמות לבריטים או לאמריקנים ולגדף, להשחיר ולהשניא סתם. כל שאני מבקש, שלא נתבייש לומר לעצמנו את האמת, וגם זאת רק כשהדבר נחוץ לתובנה ולהגנה. תובנה להבין את האויב, הגנה ללמוד לשים לב להבדלי המנטליות, לפער בתרבויות, לשימוש השונה בשפה.
הנה דוגמא, איך ניתן ליפול בפח כאשר משתתפים במשחקי המלים שלהם. שלשום התקיימה ישיבת "תיאום בטחוני" בין אלופים שלנו וראשי גופי מודיעין של המחבלים. "תיאום בטחוני"? כאשר כנופיית שודדים פורצת לבנק ומתבצרת בו, מתנהל מו"מ בינם לבין המשטרה. היעלה על הדעת לקרוא לזה "תיאום בטחוני"? האם יש כאן תיאום בטחוני של שני גופי בטחון מכובדים המתאמים ביניהם פעילות נגד צד שלישי, הצד העברייני או הטרוריסטי? אינטרפול למשל? מחוץ לאגף הסגור, מי יקרא למגע עם הטרוריסט גופו "תיאום בטחוני"?
כמו הפגישות בין ראשי המשטרה שלנו לבין ראשי "משטרת" המחבלים, תחת הכותרת "לוחמה במכת גניבת המכוניות", שבהן הצד השני הגיע לפגישה ב.. מכוניות גנובות!
מי שעוצם את עיניו נוכח המצב הזה, מי שרואה נמר ומסכים לקרוא לו חתול (שניהם מאותה משפחה), מי שנכנס למשחק שבו הקלפים מסומנים מלכתחילה דמו בראשו, ומאז אוסלו אכן דמנו בראשנו, ועוד לא למדנו.
הפעם אבקש לדבר על מסיכות: המסכה התוקפנית והמסכה המסכנה המסכה הזועמת והמסכה המחייכת. לפני מתקפת טרור אנחנו רואים בעיני ההמונים ומנהיגיהם את השנאה הרצחנית ושומעים דברי שחץ ורהב, מפליגים וחצופים. אולם רגע, ממש רגע אחר כך, לאחר שקיבלו מכת-נגד כלשהיא, אנחנו רואים אותם על המרקע ליד בית הרוס או במסדרון בית חולים, מציגים ל"יורם" הישראלי ולדעת הקהל "הנאורה" במערב מסיכה של מסכנים ואומללים, דמויות-יגון של קרבנות נצחיים, בתפקיד האהוב עליהם ערבים נרדפים ויהודים כובשים, מדכאים, נאצים.
מה עושות מערכות התעמולה הישראליות כדי להתגונן נגד התסמונת הזאת? האם יש לנו בכלל מערכות כאלה? ומה השאלה בכלל, אם ההסברה הישראלית נתונה בידי משרד החוץ, עם שר חוץ כשמעון פרס?...
עוד זוג מסיכות: ששה חדשים מסיכה זועמת - הכל או לא כלום. על ישראל לחדש את המו"מ בדיוק במקום בו הופסק בטאבה, כלומר על הר הבית, ואם לאו - "התקוממות עממית" וטרור.
בימים האחרונים, לאחר שהבינו כנראה ששרון אינו ברק, שלציבור הישראלי כוח עמידה והוא אינו אותם "קורי עכביש" שאיבחן בנו נסראללה, המתנחלים לא בדיוק מתפזרים תחת האש, הטון מתחיל להשתנות. לא, הם לא ייגררו לעימות, הם רוצים ותמיד רצו רק שלום, והשלום אצלם "יעד אסטרטגי". והם מוכנים לשאת ולתת גם שלא מנקודת המוצא של טאבה, ובכלל המרגמות זה לא הם, זה מישהו אחר. וכל זה מלווה בהבעות פרצוף של שיות תמימות, "אמא תרזה". ויש תכנית מצרים-ירדן, ותכנית אבו עלא, ונוסעים אליהם היוסי כצים, הזהבה גלאונים והיוסי ביילינים, וחוזרים גם הם בארשת מוכה, מסכנה, שוחרת שלום , ושוב הם מושכים אותנו, בפעם-המי-יודע-כמה אל תוך המלכודת.
הנה דוגמא, איך התקשורת שלנו נפלה, והפילה אותנו, בפח. היתה זאת אמיתה בלתי מעורערת בפיהם של כל הפרשנים והידענים כי "ערפאת אינו שולט", ועל כן לא הגיע לרמאללה, שם "שולט" יריבו, ראש התנזים מרואן ברגותי. על בסיס "העובדה" הזאת תבע ערפאת משלטונות ישראל להתיר לו להעביר "להגנתו" כמה מאות מאנשי "כח 17" מן הרצועה לרמאללה לצורך פגישתו שם עם שר החוץ האמריקני. התירו לו. והנה, היום יושב לו ערפאת ברמאללה, רק ברמאללה, ומרוואן ברגותי הנורא צייתן וכנוע, ומתברר שהכל היה בלוף.
מדוע הקרבנות, מקבלים את המשחק הצבוע הזה? מפני שעמוק עמוק, גם בתודעתו של "מחנה השלום", מתחבא יחס מפלה, בלתי שוויוני, כלפי הערבים, תחושה שמה שמצפים מהם הוא פחות ממה שאנחנו מצפים מעצמנו, בעצם מפני שהם כביכול פרימיטיבים, דבר שאין לו אחיזה במציאות.
אנשי השלום שלנו, בעיני עצמם מתקדמים גדולים, אינם חשים כלל את הגזענות החבוייה מאחורי הגישה הזאת.
מעשה בעתונאית ערבית צעירה שראתה ילד יהודי תועה בקסבה של חברון. בכתבה ענקית בעתון שמאלני היא מתפארת שלקחה את הילד בידיה כדי להצילו מידי "ההמון הזועם". לבסוף מצאה מתנחל ומסרה לו את הילד וזה "הודה לה". לו אני ערבי, היה הסיפור הזה מעליב אותי עד שרשי נשמתי. וכי רבותא היא להציל ילד בן שלוש? בכך מתפארים? זה אינו מובן מאליו? ושמא זו בושה וחרפה לאותו "המון זועם" שבכלל עלה על הדעת שהוא מסוגל לפגוע בילד בן שלוש?! כמה ערבים, מעט מבוגרים מבני שלוש, מסתובבים ברחובותינו, ממלאים את בתי החולים שלנו, את מקומות העבודה והבילוי? ותודה לאל, הכלל הוא שאיש אינו פוגע ואינו עולב בהם, למרות המלחמה, ופגיעות הן היוצא מן הכלל שהכל מגנים אותו בכל פה. ועוד לא נמצא שוחר השלום בישראל שיתמה, מה פתאם צריך לחלץ יהודי שנקלע לרמאללה, מדוע בכלל הוא שרוי שם בסכנת חיים?
האיש שהעלה את המשחק האוריינטלי השקרי לדרגת אמנות הוא כמובן שמעון פרס. ערפאת אויב? מה פתאום, הוא "פרטנר, שעושה שגיאות". ערפאת איים ב"ג'יהאד"? סתאאם, הוא לא התכוון. "התנזים" פלוגות הסער של הפת'ח מפלגתו של ערפאת ו"כח 17" "המשמר הנשיאותי" שלו, הם מבצעי הרציחות? לא הוכח שערפאת יודע מזה... אותו פרס קיבל עכשיו רשות מראש הממשלה "לפתוח במגעים בטחוניים חשאיים" עם ראשי הרשות הפלסטינית, אולם פרס כבר הסביר שמגעים מדיניים הם חלק בלתי נפרד מן "המגעים הבטחוניים" שהרי מטרתם להביא לרגיעה בטחונית. אבל גם שרון אינו תמים. הוא בוודאי יודע, ש"רשיון למגעים" שנותנים לפרס הוא רשיון-לחתרנות, תרתי דסתרי כמו רשיון-לגנוב. משחק ההונאה שמו הפעם "אי לוחמה", סחורה משומשת שהשמאל מציג כיותר טובה מן השלום הבלתי אפשרי. מה גם, שניתן להשיגה במחיר מציאה ממש: עקירת כמה התנחלויות. אולי משום כך הקדים שרון תרופה למכה, ולפני ששלח את פרס הכריז: אף התנחלות לא תורד, "בשום פנים ואופן".