המצדדים בהשמעה הפומבית של מוסיקת המלחין הגרמני האנטישמי, ריכרד ווגנר, בישראל רואים בניצולי השואה את מתנגדיהם. יש בגישה הזו התנשאות של אדם מן היישוב, שפוי כביכול, כלפי מסכן שהגורל התאכזר עמו, קצת דפוק ברגשותיו, התובע התחשבות יתר. וכי אניני הטעם, אשר ימלאו את האולמות לשמוע את דניאל ברנבוים מנצח על תזמורת גרמנית מנגנת ווגנר ב"פסטיבל ישראל", אותם בעלי האופקים הרחבים, "אזרחי העולם", הם וכל צאצאיהם היהודים עד דור אחרון, אינם ניצולי שואה כלולים בתכנית ההשמדה של היטלר? הם לא עמדו בשערי אושוויץ וחיכו לכליון ("אונטרגנג") שזימן ווגנר ליהודים?
"אהספר" היא אגדה מימי הביניים המספרת על יהודי שסרב לסעוד את ישו בדרכו לצלב וקולל על ידו להיות "יהודי נצחי נודד", שגאולתו תהיה רק במותו. באותה צורה פנה ווגנר אל היהודים ואמר להם: "דעו, שרק דבר אחד יכול לגאול אתכם ממעמסת הקללה הרובצת עליכם גאולתו של אהספר, הכליון."
מדוע, בעצם, רובצת קללה על המאזינים היהודים, ביחד עם מנצחם הדגול?
את התשובה מתורתו של המלחין כדאי להפיץ ביניהם, ביחד עם התכנייה של היצירה וולקירה, למען ידעו מה דעתו עליהם: "העם שונא את היהודים באופן אינסטינקטיבי, האישיות והמהות היהודית דוחים"; "היהדות רקובה עד העצם, האנטישמיות תגובה טבעית"; "היהודי המתורבת הוא חסר הלב מכל ייצורי אנוש";
"אני רואה ביהודי את האויב מלידה של כל מה שאצילי באדם"; "היהודי יכול להיות רק תובעני, תאב וערמומי"; היהודי טפיל (פרזיט).
בספרו "היהודים במוסיקה" טען ווגנר שהיהודים מושלים בכלכלה ובתרבות באמצעות הכסף, ומכוח גזעם הנחות הם חסרי כוח יצירה.
כשהגיעו לווגנר הידיעות על רציחת היהודים בפוגרום הדמים ברוסיה (1881) כתב: "זה מה שנותר לעשות, זה ביטוי לכוחו של העם".
ווגנר ייחל לשואה: "לטוב ולמיטב, היהודים ייגמרו", ו"פתרון גדול" יהיה זה, כשהיהודים לא יהיו עוד. "פתרון גדול" ו"פתרון סופי", "אונטרגנג" ושואה: לא לחינם אמר היטלר "מי שרוצה להבין את גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית חייב להכיר את ווגנר".
טוענים, שהרבה מן הסופרים והאומנים היו אנטישמים, אך ווגנר היה גדול מפיצי האנטישמיות הגזענית שגרסה שליהודי אין תקנה, אף לא בהתבוללות ובהמרת דת, כי אם רק בחדלונו. ווגנר, כהיטלר, שם את שנאת היהודים במרכז "ההתעוררות מחדש" של "האינסטינקט הגרמני", ראה ברוח היהודית ובמוסר היהודי סכנה קיומית לרוח הגרמנית ומכאן ההכרח וגם ההצדקה לחיסולם הפיסי.
כך היה ווגנר לנאצי הראשון, וקוני הכרטיסים צריכים לשאול את עצמם, האם היו באים לשמוע את הוולקירה גם אם מחברה היה היטלר בעצמו?
למרבה הגיחוך והחרדה, היצירה הזאת, חלק מהסדרה "הטבעת", נגועה היא גופה ברוח הנאציזם. היא מעמידה את הטובים, אבי האלים הגרמנים ווטן, הגיבור הטהור זיגפריד ו"בתולות הריין", רוחות טובות השומרות על זהב נהר הריין, מול כחות הרוע הניבלונגן, גמדים מכוערים ומעוותים הגרים במערות חשוכות, ובראשם אלבריך, אחיו מימה ובנו הגן. מימה זומם לבגוד בזיגפריד ולהורגו בשנתו, לאחר שישיג לו את הטבעת שנוצרה מזהב הריין, אותו גנב אלבריך מן הבתולות. זו הטבעת המקנה שליטה על העולם תמורת וויתור על האהבה, כי האובססיה של הניבלונגן היא הכסף. זיגפריד הורג את מימה, הגן דוקר את זיגפריד בגבו.
תיאור הניבלונגן הולם בדיוק, לפעמים מילולית, את האפיון הווגנרי של היהודים: ההשתלטות על העולם באמצעות הכסף; דמותם המעוותת; "חתירתם במעי האדמה כמו תולעים בגוף מת" (השווה ווגנר על הפיכת האמנות בהשפעת היהודים "לנבלה אכולת תולעים"); כמו היהודים מימה הוא פחדן, "ממלמל" בדיבורו, מגוחך.
ברנבוים, שנולד בארגנטינה, גדל בישראל וביתו בברלין,עשה את ווגנר למרכז עיסוקו המוסיקלי. אף שכבר נכווה שם באנטישמיות ארסית, הוא אומר על עצמו שהוא שליש ארגנטיני, שליש יהודי ושליש גרמני. מה זכותו להכתיב לנו למחוא כפיים למי שרמס את כבודנו כעם וכבני אנוש ושלל את זכותנו לחיים?
הבאים לקונצרט ירגישו בוודאי פורצי דרך וליברלים גדולים. אבל, איך זה מסתדר ש"אנשי הקידמה" אצלנו מצד אחד תומכים בדיקטטור כערפאת ובגזען נאצי כווגנר?
"אהספר" היא אגדה מימי הביניים המספרת על יהודי שסרב לסעוד את ישו בדרכו לצלב וקולל על ידו להיות "יהודי נצחי נודד", שגאולתו תהיה רק במותו. באותה צורה פנה ווגנר אל היהודים ואמר להם: "דעו, שרק דבר אחד יכול לגאול אתכם ממעמסת הקללה הרובצת עליכם גאולתו של אהספר, הכליון."
מדוע, בעצם, רובצת קללה על המאזינים היהודים, ביחד עם מנצחם הדגול?
את התשובה מתורתו של המלחין כדאי להפיץ ביניהם, ביחד עם התכנייה של היצירה וולקירה, למען ידעו מה דעתו עליהם: "העם שונא את היהודים באופן אינסטינקטיבי, האישיות והמהות היהודית דוחים"; "היהדות רקובה עד העצם, האנטישמיות תגובה טבעית"; "היהודי המתורבת הוא חסר הלב מכל ייצורי אנוש";
"אני רואה ביהודי את האויב מלידה של כל מה שאצילי באדם"; "היהודי יכול להיות רק תובעני, תאב וערמומי"; היהודי טפיל (פרזיט).
בספרו "היהודים במוסיקה" טען ווגנר שהיהודים מושלים בכלכלה ובתרבות באמצעות הכסף, ומכוח גזעם הנחות הם חסרי כוח יצירה.
כשהגיעו לווגנר הידיעות על רציחת היהודים בפוגרום הדמים ברוסיה (1881) כתב: "זה מה שנותר לעשות, זה ביטוי לכוחו של העם".
ווגנר ייחל לשואה: "לטוב ולמיטב, היהודים ייגמרו", ו"פתרון גדול" יהיה זה, כשהיהודים לא יהיו עוד. "פתרון גדול" ו"פתרון סופי", "אונטרגנג" ושואה: לא לחינם אמר היטלר "מי שרוצה להבין את גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית חייב להכיר את ווגנר".
טוענים, שהרבה מן הסופרים והאומנים היו אנטישמים, אך ווגנר היה גדול מפיצי האנטישמיות הגזענית שגרסה שליהודי אין תקנה, אף לא בהתבוללות ובהמרת דת, כי אם רק בחדלונו. ווגנר, כהיטלר, שם את שנאת היהודים במרכז "ההתעוררות מחדש" של "האינסטינקט הגרמני", ראה ברוח היהודית ובמוסר היהודי סכנה קיומית לרוח הגרמנית ומכאן ההכרח וגם ההצדקה לחיסולם הפיסי.
כך היה ווגנר לנאצי הראשון, וקוני הכרטיסים צריכים לשאול את עצמם, האם היו באים לשמוע את הוולקירה גם אם מחברה היה היטלר בעצמו?
למרבה הגיחוך והחרדה, היצירה הזאת, חלק מהסדרה "הטבעת", נגועה היא גופה ברוח הנאציזם. היא מעמידה את הטובים, אבי האלים הגרמנים ווטן, הגיבור הטהור זיגפריד ו"בתולות הריין", רוחות טובות השומרות על זהב נהר הריין, מול כחות הרוע הניבלונגן, גמדים מכוערים ומעוותים הגרים במערות חשוכות, ובראשם אלבריך, אחיו מימה ובנו הגן. מימה זומם לבגוד בזיגפריד ולהורגו בשנתו, לאחר שישיג לו את הטבעת שנוצרה מזהב הריין, אותו גנב אלבריך מן הבתולות. זו הטבעת המקנה שליטה על העולם תמורת וויתור על האהבה, כי האובססיה של הניבלונגן היא הכסף. זיגפריד הורג את מימה, הגן דוקר את זיגפריד בגבו.
תיאור הניבלונגן הולם בדיוק, לפעמים מילולית, את האפיון הווגנרי של היהודים: ההשתלטות על העולם באמצעות הכסף; דמותם המעוותת; "חתירתם במעי האדמה כמו תולעים בגוף מת" (השווה ווגנר על הפיכת האמנות בהשפעת היהודים "לנבלה אכולת תולעים"); כמו היהודים מימה הוא פחדן, "ממלמל" בדיבורו, מגוחך.
ברנבוים, שנולד בארגנטינה, גדל בישראל וביתו בברלין,עשה את ווגנר למרכז עיסוקו המוסיקלי. אף שכבר נכווה שם באנטישמיות ארסית, הוא אומר על עצמו שהוא שליש ארגנטיני, שליש יהודי ושליש גרמני. מה זכותו להכתיב לנו למחוא כפיים למי שרמס את כבודנו כעם וכבני אנוש ושלל את זכותנו לחיים?
הבאים לקונצרט ירגישו בוודאי פורצי דרך וליברלים גדולים. אבל, איך זה מסתדר ש"אנשי הקידמה" אצלנו מצד אחד תומכים בדיקטטור כערפאת ובגזען נאצי כווגנר?