פעם, לפני שנים, שכנה רצועת עזה רחוק רחוק ממדינת ישראל. כל-כך רחוק, שרבים וטובים האמינו כי היא שוכנת מעבר להרי החושך. אותו חושך, שהרבים והטובים האמינו כי רק הכיבוש הוריד אותו עלינו ורק קץ הכיבוש יביא לנו במקומו אור גדול.
השאלה "מה יש לנו לעשות בעזה" היתה מן המציקות בשאלות ישראל. בדרך כלל נתלוותה אליה דרישה תקיפה שצה"ל ייצא מן הסמטאות הרעות והזרות ששיוו לכל מהדורת חדשות עברית מראה מדכא מנשוא, ושחיילינו יפסיקו לרדוף אחרי ילדים בג'באליה ובאל-בורג' ובכל יתר השמות הצפופים והמכוערים האלה, שמה לנו ולהם.
כאשר הפציע הסכם אוסלו, הידוע גם בכינוי "השלום", והוציא את צה"ל מעזה תחילה, נשמעה ברחבי המדינה אנחת רווחה: סוף-סוף נפטרה ישראל מן הנטל המיותר, וחזרה אל מקומה ואל עצמה. הרחק הרחק, מעבר לכל הטוב והיופי שהביא עימו "השלום", הלכה וניטשטשה רצועת עזה על סמטאותיה הרעות ושמותיה הצפופים והמכוערים וילדיה הנרדפים, וכל זה כבר לא היה הבעיה של ישראל.
רק המתנחלים המשיכו לטפל במשקים שלהם בגוש קטיף, והוצגו כמי שמתעקשים להישאר אי-שם ב"גולת פלשתין" הנידחת למרות הסכנה הנשקפת להם ולילדיהם בשל קירבתם לעזה וריחוקם מישראל. מושב נצרים הוצג כמין מצדה, ואת מושב מורג חיפשו באנטארטיקה.
עד שפתאום, שלשום, בערב בהיר של עידן הפוסט-כיבוש, בשעה שבה האוכלוסייה הפלשתינית אמורה ליהנות מן העובדה שהיא נתונה תחת שלטון פלשתיני עצמאי והאוכלוסייה הישראלית אמורה ליהנות מכך עוד יותר, התגנבה לה רצועת עזה והתקרבה אל מדינת ישראל כמטחווי מרגמה 81 מ"מ.
פתאום נפקחו עיניים רבות, וראו שרצועת עזה איננה חבל-ארץ זר ורחוק. רצועת עזה נמצאת ממש על-יד שדרות, ממש על-יד אשקלון, די קרוב לקרית גת, בעצם רק שעה וחצי מתל-אביב. רצועת עזה היא חוף הנגב. ובחוף הנגב, בתוך רצועה צרה שנוסדה על-ידי האו"ם כמקום איסוף זמני לפליטי מלחמת 1948, עדיין מתבשלים, במצוקתם הדחוסה והקשה, יותר ממיליון בני-אדם. אנחנו כאן, וגם הם כאן.
מסתבר שעזה לא נעלמה כשיצאנו מתוכה, תושביה לא נרפאו כשהפסקנו לשלוט בהם, והבעיות שלהם לא ירדו מעל כתפינו כשחסמנו אותן מאחורי גדרות ואשליות.
נראה שמי שחשב שיציאת צה"ל מעזה תעלים אותה, או תפטור אותנו מעונשה, לא רק טעה בהערכת המרחק שבין חוף הנגב ובין שאר חלקי הארץ אלא גם שכח כיצד נוצרו ג'יבאליה, אל-בורג' וכל יתר השמות הצפופים והמכוערים ההם, וכיצד התמלאו הסמטאות הרעות בדור אחרי דור של ילדים מתוסכלים הגדלים לשנוא את ישראל.
אי אפשר לגדר רצועת חוף צרה, לכלוא בה יותר ממיליון בני-אדם, ולצפות שהם יחיו ויתרבו בכלוב הזה לאורך ימים ושנים מבלי להפריע את מנוחת השכנים. ציפייה שכזאת היא מופרכת במיוחד, כאשר חלק ניכר מן הכלואים הם פליטים שאינם שייכים כלל לרצועת החוף הזאת ושעדיין מייחלים, ומנסים, לשוב למקומות שמהם גורשו.
לא את הנוכחות הישראלית צריך לבער מחוף הנגב, אלא את מחנות הפליטים. לא בבריחה מן הבעיות צריך להתרכז אלא בפתרונן האמיתי, וזה מה שיש לנו, בינתיים, לעשות בעזה.
(ידיעות אחרונות 17.04.01)
השאלה "מה יש לנו לעשות בעזה" היתה מן המציקות בשאלות ישראל. בדרך כלל נתלוותה אליה דרישה תקיפה שצה"ל ייצא מן הסמטאות הרעות והזרות ששיוו לכל מהדורת חדשות עברית מראה מדכא מנשוא, ושחיילינו יפסיקו לרדוף אחרי ילדים בג'באליה ובאל-בורג' ובכל יתר השמות הצפופים והמכוערים האלה, שמה לנו ולהם.
כאשר הפציע הסכם אוסלו, הידוע גם בכינוי "השלום", והוציא את צה"ל מעזה תחילה, נשמעה ברחבי המדינה אנחת רווחה: סוף-סוף נפטרה ישראל מן הנטל המיותר, וחזרה אל מקומה ואל עצמה. הרחק הרחק, מעבר לכל הטוב והיופי שהביא עימו "השלום", הלכה וניטשטשה רצועת עזה על סמטאותיה הרעות ושמותיה הצפופים והמכוערים וילדיה הנרדפים, וכל זה כבר לא היה הבעיה של ישראל.
רק המתנחלים המשיכו לטפל במשקים שלהם בגוש קטיף, והוצגו כמי שמתעקשים להישאר אי-שם ב"גולת פלשתין" הנידחת למרות הסכנה הנשקפת להם ולילדיהם בשל קירבתם לעזה וריחוקם מישראל. מושב נצרים הוצג כמין מצדה, ואת מושב מורג חיפשו באנטארטיקה.
עד שפתאום, שלשום, בערב בהיר של עידן הפוסט-כיבוש, בשעה שבה האוכלוסייה הפלשתינית אמורה ליהנות מן העובדה שהיא נתונה תחת שלטון פלשתיני עצמאי והאוכלוסייה הישראלית אמורה ליהנות מכך עוד יותר, התגנבה לה רצועת עזה והתקרבה אל מדינת ישראל כמטחווי מרגמה 81 מ"מ.
פתאום נפקחו עיניים רבות, וראו שרצועת עזה איננה חבל-ארץ זר ורחוק. רצועת עזה נמצאת ממש על-יד שדרות, ממש על-יד אשקלון, די קרוב לקרית גת, בעצם רק שעה וחצי מתל-אביב. רצועת עזה היא חוף הנגב. ובחוף הנגב, בתוך רצועה צרה שנוסדה על-ידי האו"ם כמקום איסוף זמני לפליטי מלחמת 1948, עדיין מתבשלים, במצוקתם הדחוסה והקשה, יותר ממיליון בני-אדם. אנחנו כאן, וגם הם כאן.
מסתבר שעזה לא נעלמה כשיצאנו מתוכה, תושביה לא נרפאו כשהפסקנו לשלוט בהם, והבעיות שלהם לא ירדו מעל כתפינו כשחסמנו אותן מאחורי גדרות ואשליות.
נראה שמי שחשב שיציאת צה"ל מעזה תעלים אותה, או תפטור אותנו מעונשה, לא רק טעה בהערכת המרחק שבין חוף הנגב ובין שאר חלקי הארץ אלא גם שכח כיצד נוצרו ג'יבאליה, אל-בורג' וכל יתר השמות הצפופים והמכוערים ההם, וכיצד התמלאו הסמטאות הרעות בדור אחרי דור של ילדים מתוסכלים הגדלים לשנוא את ישראל.
אי אפשר לגדר רצועת חוף צרה, לכלוא בה יותר ממיליון בני-אדם, ולצפות שהם יחיו ויתרבו בכלוב הזה לאורך ימים ושנים מבלי להפריע את מנוחת השכנים. ציפייה שכזאת היא מופרכת במיוחד, כאשר חלק ניכר מן הכלואים הם פליטים שאינם שייכים כלל לרצועת החוף הזאת ושעדיין מייחלים, ומנסים, לשוב למקומות שמהם גורשו.
לא את הנוכחות הישראלית צריך לבער מחוף הנגב, אלא את מחנות הפליטים. לא בבריחה מן הבעיות צריך להתרכז אלא בפתרונן האמיתי, וזה מה שיש לנו, בינתיים, לעשות בעזה.
(ידיעות אחרונות 17.04.01)