לא משנה אם זו אמת או לא, הרושם הוא שברחנו מעזה תחת לחץ אמריקני, ומה שקובע הוא הרושם. לא ברור למה אמריקה בחרה להביך אותנו כך, אבל להפיל את התיק על תא"ל יאיר נוה זה סתם ראש קטן.
בשורה התחתונה לא יצאנו טוב מהפעולה בעזה. בניגוד לרוב הידענים והשדרנים, אני דווקא נוטה להאמין לגירסה של לשכת רה"מ, שההחלטה על נסיגה באותו לילה לא היתה תוצאה של פרסום הנזיפה האמריקנית, אבל מה זה משנה. יכול אפילו להיות שזה היה הפוך, שהנזיפה האמריקנית היתה תוצאה של ההחלטה שלנו לסגת. כלומר, יכול להיות שקולין פאוול קיבל מידע מראש על היציאה הצפויה של צה"ל, והחליט לגזור לעצמו קופון קטן וליצור את הרושם שהוא זה שהוציא אותנו משם. אבל מה זה משנה. המאבק עם ערפאת לא מתנהל בזירת העובדות והאמיתות, אלא בעולם הרושם והתדמיות. זה קרב שבו לא המציאות יוצרת את התדמית אלא התדמית יוצרת את המציאות.
השאלה האם אנחנו מרתיעים היא שאלה תדמיתית. אבל היא קובעת את מספרם וחומרתם של הארועים האלימים, עניין לגמרי מציאותי. השאלה האם האלימות משתלמת, האם כדאי לפלשתינים כל הסבל, האם מבחינתם המצב הוא של תקוה או של יאוש, אלה שאלות תדמיתיות. אבל היכולת שלהם לגייס עוד מתאבדים, רמת השליטה שלהם באנשיהם, אורך הזמן שבו האוכלוסיה שלהם מוכנה לסבול בלי להתמרד, אלה תוצאות של התדמית במציאות. במלחמה הנוכחית עם הפלשתינים, עולם השקר, התעמולה והתקשורת, הוא הגורם העיקרי הקובע את התוצאה במציאות.
וההכרה בזה היא עיקר החידוש שהביא אריק שרון. כשהוא קובע את העקרון שלא מנהלים מו"מ תחת אש, לא מדובר במשחקי כבוד של מי ימצמץ ראשון, אלא במאבק על שינוי תדמיתנו בעיני הרחוב הערבי. מדובר בבדיקה האם נכון שהאלימות תמיד תקדם כל מו"מ שנתקע, שהיהודים מבינים רק כוח, שהשילוב הזה של אלימות ודיפלומטיה, יביא תמיד נצחון לערבים. בא שרון ואמר לפלשתינים: האלימות לא מקדמת אתכם לשום מקום ולא מביאה לכם שום הישג. חבל לסבול למענה. שינוי תדמית הוא דבר קשה ומחייב התמדה וסבלנות.
באופן דומה כאשר אריק שרון מדבר על "איבוד שיווי המשקל" של האויב,הוא מתכוון ליצור את הרושם אצל המחבלים ושולחיהם, שהם לא מוגנים בשום מקום. שהמכה יכולה לרדת עליהם בכל רגע ובכל מקום. שכאילו אין לאן להמלט. שוב רושם ותדמית וכאילו, וזו המציאות של המאבק.
וביציאה מעזה ביום שלישי בערב, הרושם היה שאנחנו יוצאים שלא ברצוננו כי אמריקה דחפה אותנו החוצה. זה היה הרושם ואין חשיבות לשאלה כמה אמת יש בו. התוצאה היא, נכון לסוף השבוע הזה, שיש למחבלים לאן להמלט, ולהניח שישראל לא תעז לרדוף אותם שם. גבול שטח A נראה עכשיו כחומת מגן יציבה שאמריקה לא מרשה לישראל לחצות אותה. תוצאה שניה היא שהאלימות מביאה הישגים מדיניים. אמנם יש מרחק לא קטן בין איום אמריקני לבין מימושו, והנשיא בוש עוד לא הולך לתת את ידו להחלטה אנטי ישראלית במועצת הבטחון. אבל עצם הנזיפה האמריקנית הפומבית היא הישג מדיני לאלימות הפלשתינית.
כל העניין נראה כמין תקלה בישת מזל, שהקדיחה תבשיל טוב. הפעולה היתה נכונה, בוצעה כהלכה, השתלבה נכון בתוכנית הכוללת, והיתה נראית טוב מאוד אילו היינו יוצאים משם בלי הדיבורים של וושינגטון. מה עקץ פתאום את החברה של פאוול להרוס לנו את כושר ההרתעה. אפשר להבין את אנשי שרון שהם מעוצבנים, ואולי באמת מדובר במזל רע, אבל להפיל את התיק על תא"ל יאיר נוה, זה כבר לא מזל רע, אלא קטנוניות של ראש קטן, ההיפך של מנהיגות.
מה אפשר לעשות במצב הזה? ראשית, לא כל כך לקחת ללב ולהמשיך בקו העקרוני הנכון. שנית, רצוי לחפש עילה, ולחדור לשטח A עוד פעמיים-שלוש לכמה שעות בכל פעם ולו רק לצורך התקדים. שיהיה ברור שלא מגרשים אותנו ולא מסלקים אותנו.
(מקור ראשון 20 באפריל 01')