זה לא רק הפיגועים. לא רק הפחד המשתק. לא רק חלום השלום, שהתנפץ והותיר שברים בכל מקום.
ימי הזיכרון והעצמאות נראים השנה כבדים יותר, וקשים יותר להתמודדות, מפני שהם חלים בעיצומה של שעת אמת נדירה בתולדות מדינת היהודים. לאחר שנים רבות, רבות מדי, בהן נתלתה כל המהות הישראלית על קולב המחלוקת בעד ונגד "הכיבוש", בעד ונגד "החזרת שטחים", בעד ונגד "ההתנחלויות" ובעד ונגד "השלום", בא האיחוד בין אריאל שרון לשמעון פרס ומאלץ את המהות הישראלית למצוא לעצמה הגדרה חדשה, והפעם גם אמיתית.
אלמלא שלטה עתה בישראל ממשלת אחדות, היתה האופוזיציה יכולה להאשים את הקואליציה במצב הקשה, ולהעמיד פנים כי יש לה אלטרנטיבה וכי היא, לו היתה בשלטון, היתה יודעת בדיוק מה לעשות. הממשלה, בתגובה, היתה מעסיקה את עצמה בהתגוננות מול התקפות האופוזיציה, ובהעמדת פנים כאילו המצב בשליטה וכאילו נמצאים כל הפתרונות דווקא בידיה.
מהון להון היו האזרחים נוקטים עמדה לכאן או לכאן, ומשקיעים את האנרגיות שלהם בוויכוח הפוליטי הישן והטוב בין "שמאל" ובין "ימין". חלק היה מוצא נחמה במחשבה שהכל יסתדר במדינה הזאת ברגע שהאופוזיציה תיתן לממשלה לעבוד, וחלק - במחשבה שהגאולה תבוא אם אך יוחלף השלטון. אוטומטי
לא סתם הועבר ראש הממשלה הקודם מתפקידו בטרם עת ולא מאליו נבלם פתאום תהליך אוסלו, שהמדינה, על ממשלותיה השונות, היתה מכורה לו במשך שמונה שנים. ואף על פי כן, אלמלא הוקמה ממשלת האחדות עלול היה מצעד האיוולת להימשך גם אחרי הבחירות האחרונות. המשך המאבק בין העבודה לליכוד היה עלול להנציח את המחלוקת הרדודה ההיא למרות המלחמה שמנהלים נגדנו הפלשתינים מאז אוקטובר, ומי יודע כמה נזקים נוספים היו נגרמים למדינה במסגרת האדרת מעמדם הפוליטי של יריבינו לעומת יריביהם מבית.
רק חבירתו של ראש ממשלה המסמל זה שנים את ה"ימניות" השנואה על אנשי השמאל, לשר חוץ המסמל זה שנים את ה"שמאלנות" השנואה על אנשי הימין, מבהירה, לראשונה, שבעיותיה של מדינת ישראל אינן מתחילות במחלוקת שבין "ימין" ל"שמאל", ואינן מסתיימות בה. זוהי שליחותם ההיסטורית החשובה, והראויה לכל הערכה, של אריאל שרון ושל שמעון פרס. זהו המסר של כל חברי הממשלה הנוכחית, המשמרים אותה, לפעמים בחירוק שיניים ולפעמים בניגוד לטובתם האישית.
יש בציבור מי שעדיין מנסים להתכחש למסר הזה. שעדיין נאחזים, כמו ילד גדול שמסרב להיגמל מן המוצץ שלו, בטיעוניהם הלעוסים בעד או נגד הכיבוש (שכבר הסתיים מזמן), ההתנחלויות (שממשלות "שמאל" הכירו בנחיצותן לא פחות מממשלות "ימין") והחזרת השטחים (שערפאת עצמו, למי ששכח, העדיף להילחם בנו מאשר לקבלם).
הרוב, לעומתם, מבין שבעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל הן אחרות לחלוטין, שהגיע הזמן להתמודד איתן באומץ וביושר למרות הקושי, ושההתמודדות החדשה הזאת היא מקור הייאוש הזמני המרחף, השנה, מעל ימי הזיכרון והעצמאות: קל למדינה בת 53 להיתפס לייאוש כשפתאום מתברר לה כי נכון לעכשיו אין - לא לקואליציה ולא לאופוזיציה ולא ל"ימין" ולא ל"שמאל" - פתרון צבאי, או פתרון מדיני, לבעיותיה הקיומיות.
נראה שבעתיד אפשר יהיה לשוב למבנה השלטוני הקלאסי, ולהשקיע כוחות ומשאבים במשחק הפוליטי שממנו מורכבות דמוקרטיות באשר הן. נכון לעכשיו מוטב לנצל את ממשלת האחדות על מנת להתרכז, ולו למשך שעת אמת אחת, בהישרדות נטו.
(ידיעות אחרונות 24 באפריל 01')
ימי הזיכרון והעצמאות נראים השנה כבדים יותר, וקשים יותר להתמודדות, מפני שהם חלים בעיצומה של שעת אמת נדירה בתולדות מדינת היהודים. לאחר שנים רבות, רבות מדי, בהן נתלתה כל המהות הישראלית על קולב המחלוקת בעד ונגד "הכיבוש", בעד ונגד "החזרת שטחים", בעד ונגד "ההתנחלויות" ובעד ונגד "השלום", בא האיחוד בין אריאל שרון לשמעון פרס ומאלץ את המהות הישראלית למצוא לעצמה הגדרה חדשה, והפעם גם אמיתית.
אלמלא שלטה עתה בישראל ממשלת אחדות, היתה האופוזיציה יכולה להאשים את הקואליציה במצב הקשה, ולהעמיד פנים כי יש לה אלטרנטיבה וכי היא, לו היתה בשלטון, היתה יודעת בדיוק מה לעשות. הממשלה, בתגובה, היתה מעסיקה את עצמה בהתגוננות מול התקפות האופוזיציה, ובהעמדת פנים כאילו המצב בשליטה וכאילו נמצאים כל הפתרונות דווקא בידיה.
מהון להון היו האזרחים נוקטים עמדה לכאן או לכאן, ומשקיעים את האנרגיות שלהם בוויכוח הפוליטי הישן והטוב בין "שמאל" ובין "ימין". חלק היה מוצא נחמה במחשבה שהכל יסתדר במדינה הזאת ברגע שהאופוזיציה תיתן לממשלה לעבוד, וחלק - במחשבה שהגאולה תבוא אם אך יוחלף השלטון. אוטומטי
לא סתם הועבר ראש הממשלה הקודם מתפקידו בטרם עת ולא מאליו נבלם פתאום תהליך אוסלו, שהמדינה, על ממשלותיה השונות, היתה מכורה לו במשך שמונה שנים. ואף על פי כן, אלמלא הוקמה ממשלת האחדות עלול היה מצעד האיוולת להימשך גם אחרי הבחירות האחרונות. המשך המאבק בין העבודה לליכוד היה עלול להנציח את המחלוקת הרדודה ההיא למרות המלחמה שמנהלים נגדנו הפלשתינים מאז אוקטובר, ומי יודע כמה נזקים נוספים היו נגרמים למדינה במסגרת האדרת מעמדם הפוליטי של יריבינו לעומת יריביהם מבית.
רק חבירתו של ראש ממשלה המסמל זה שנים את ה"ימניות" השנואה על אנשי השמאל, לשר חוץ המסמל זה שנים את ה"שמאלנות" השנואה על אנשי הימין, מבהירה, לראשונה, שבעיותיה של מדינת ישראל אינן מתחילות במחלוקת שבין "ימין" ל"שמאל", ואינן מסתיימות בה. זוהי שליחותם ההיסטורית החשובה, והראויה לכל הערכה, של אריאל שרון ושל שמעון פרס. זהו המסר של כל חברי הממשלה הנוכחית, המשמרים אותה, לפעמים בחירוק שיניים ולפעמים בניגוד לטובתם האישית.
יש בציבור מי שעדיין מנסים להתכחש למסר הזה. שעדיין נאחזים, כמו ילד גדול שמסרב להיגמל מן המוצץ שלו, בטיעוניהם הלעוסים בעד או נגד הכיבוש (שכבר הסתיים מזמן), ההתנחלויות (שממשלות "שמאל" הכירו בנחיצותן לא פחות מממשלות "ימין") והחזרת השטחים (שערפאת עצמו, למי ששכח, העדיף להילחם בנו מאשר לקבלם).
הרוב, לעומתם, מבין שבעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל הן אחרות לחלוטין, שהגיע הזמן להתמודד איתן באומץ וביושר למרות הקושי, ושההתמודדות החדשה הזאת היא מקור הייאוש הזמני המרחף, השנה, מעל ימי הזיכרון והעצמאות: קל למדינה בת 53 להיתפס לייאוש כשפתאום מתברר לה כי נכון לעכשיו אין - לא לקואליציה ולא לאופוזיציה ולא ל"ימין" ולא ל"שמאל" - פתרון צבאי, או פתרון מדיני, לבעיותיה הקיומיות.
נראה שבעתיד אפשר יהיה לשוב למבנה השלטוני הקלאסי, ולהשקיע כוחות ומשאבים במשחק הפוליטי שממנו מורכבות דמוקרטיות באשר הן. נכון לעכשיו מוטב לנצל את ממשלת האחדות על מנת להתרכז, ולו למשך שעת אמת אחת, בהישרדות נטו.
(ידיעות אחרונות 24 באפריל 01')