כתבה בטלוויזיה על נפילת מידחת יוסוף בקבר יוסף חשפה באחת את מערומיה של קונספצית אוסלו. גדוד מיוחד הוקם לחילוץ הנצורים, ולרשותו עמד בהיכון כוח טנקים. אולם הפקודה היתה שלא לחלץ. קצין חינוך ראשי, במעין תיקון ל"בלדה לחובש" הסביר שבנסיבות קיצוניות הכרח לנטוש פצוע, אך לא שכנע, מדוע מקרבה כ"כ גדולה ועם עליונות אדירה כזאת, נתנו לחייל לדמם במשך 5 שעות למוות.
תנועה ציבורית קמה והמחאה אינה פוסקת, מפני שאת החיילים מקומם מה שנודע באקראי כנימוק האמיתי: החשש מנזק מדיני, פן בפריצה בכוח ייהרגו עשרות פלשתינים, והאמונה בהבטחות חילוץ של ג'בריל רג'וב. זה אותו ג'בריל רג'וב שתבע עכשיו בטהרן להקים צבא איסלמי מיוחד "להטיל טרור ופחד בלבם של אזרחי ישראל", החליף את מסיכת-הקזינו הצוחקת שכל כך תאמה את דיסקט-אוסלו במוחות הצמרת שלנו.
"אמון תחת אש" עלה בחייו של מידחת יוסוף, והוא תמצית תסמונת אוסלו. וכי לא ידעו מנהיגי
המדינה שהם כורתים הסכם עם טרוריסט? אלא, הסבירו, כמו שאנחנו "מחליפים דיסק" ומעתה הם אינם עוד "אוייב" כי אם "פרטנר", כך ערפאת ואנשיו החליפו דיסק, ומעתה הם מדינאים.
עפ"י משנת אוסלו, הכל בנוי על "אמון" ועל "צעדים-בוני-אמון". מתוך אמון נתנו להם רובים ואדמות וסמכויות והבטיחו להם את ירושלים, את בקעת הירדן ואת יש"ע, והסכימו לקלוט מפליטיהם ולהפוך כמספר הזה מבני עמנו לפליטים.
והנה, כאשר התחלפה לפתע המסכה המחייכת במסכה זועמת ופרצה המלחמה, ארע מהפך בדעת הקהל. הבינו - כהגדרתו של אייב רוזנטל בניו יורק טיימס - ש "רוקדים עם זאבים", ומתוך התובנה הזאת הודח ברק ונבחר שרון.
מאז, הכל שואלים האם גם שרון ירקוד עם הזאבים, עם ערפאת כפרטנר לריקוד? התשובה ניתנת עכשיו, כשהטרוריסט, במצוקתו, חזר למסכה המחייכת מארח בנדיבות חכ"ים ועתונאים, סוגר מעט את ברז הדם, מסתודד עם ביילין, ובסיועו טומן לנו מלכודת-דבש חדשה, את "היוזמה המצרית-ירדנית".
באוהלי "מחנה השלום" קול רינה: הנה גם שרון, בבואו להצדיק את שליחות בנו אצל ערפאת, מדבר על "קשר אישי, קשר של אמון", והאמון - הלא הוא סימן ההיכר של אוסלו, המנגינה המלווה את הריקוד עם הזאבים.
אצל שרון חזרה גם "תרבות המחוות" של אוסלו: מרגמות על נצר חזני - והקלות תנועה ל"משטרה" הפלשתינית; ירי נמשך בדרכים - והיתרי עבודה לאלפי פלשתינים; ירי על פסגות, כביש המנהרות וגילה - והידחקות ל"תיאום". שרון שולח את פרס לנהל מו"מ "לא-מדיני"? החתול ישמור על השמנת? ואיך יאמר "לא נתחיל מקמפ דייוויד" בלי להוסיף, מהיכן כן נתחיל? ומה היא האמירה "לא נקפיא", אבל רק נתיר "גידול טבעי" ביישובים, אם לא התחייבות מדינית בפעם הראשונה - להגבלת ההתנחלות, שאפילו באוסלו אין לה זכר? מה זה, אם לא כניעה לדרישה הערבית להעמיד זה מול זו את הטרור וההתנחלות?
ומרטין אינדיק "רוכב שוב"; ושרון אינו עושה דבר למנוע את מינויו של קרצר, ידידו של ביילין וידיד משנתו, כשגריר ארה'ב; ובעקבות האמון השילוחי בין האב שרון לערפאת באמצעות בנו נסללת הדרך להזמנת ערפאת לבית הלבן; והסי.איי.אי. חזר בגדול, ועמו חוזרת ישראל לסטטוס של מדינת בננות; והקזינו ביריחו היה נפתח אילולא הסערה הציבורית שקמה; ופרס שוב יזמין בוושינגטון מעורבות-יתר אמריקנית, קרי לחץ, ויפתח עוד מסע שנור לטובת הפלסטינים המסכנים, שכמעט ואזלה להם התחמושת.
"נדע מה לעשות", אמר ברק, ואלו שרון אומר "יש לי תכנית". והאמריקנים אומרים: מה שמגעגע כברווז, עף כברווז, שוחה כברווז ונראה כברווז מסתמא הוא באמת ברווז. וזה אינו מבשר טובות להמשך שלטונו של שרון, אשר רוב מוחץ בחר בו בדיוק כדי שלא להיות עוד ברווזים במטווח, גם פוליטי, גם צבאי.
תנועה ציבורית קמה והמחאה אינה פוסקת, מפני שאת החיילים מקומם מה שנודע באקראי כנימוק האמיתי: החשש מנזק מדיני, פן בפריצה בכוח ייהרגו עשרות פלשתינים, והאמונה בהבטחות חילוץ של ג'בריל רג'וב. זה אותו ג'בריל רג'וב שתבע עכשיו בטהרן להקים צבא איסלמי מיוחד "להטיל טרור ופחד בלבם של אזרחי ישראל", החליף את מסיכת-הקזינו הצוחקת שכל כך תאמה את דיסקט-אוסלו במוחות הצמרת שלנו.
"אמון תחת אש" עלה בחייו של מידחת יוסוף, והוא תמצית תסמונת אוסלו. וכי לא ידעו מנהיגי
המדינה שהם כורתים הסכם עם טרוריסט? אלא, הסבירו, כמו שאנחנו "מחליפים דיסק" ומעתה הם אינם עוד "אוייב" כי אם "פרטנר", כך ערפאת ואנשיו החליפו דיסק, ומעתה הם מדינאים.
עפ"י משנת אוסלו, הכל בנוי על "אמון" ועל "צעדים-בוני-אמון". מתוך אמון נתנו להם רובים ואדמות וסמכויות והבטיחו להם את ירושלים, את בקעת הירדן ואת יש"ע, והסכימו לקלוט מפליטיהם ולהפוך כמספר הזה מבני עמנו לפליטים.
והנה, כאשר התחלפה לפתע המסכה המחייכת במסכה זועמת ופרצה המלחמה, ארע מהפך בדעת הקהל. הבינו - כהגדרתו של אייב רוזנטל בניו יורק טיימס - ש "רוקדים עם זאבים", ומתוך התובנה הזאת הודח ברק ונבחר שרון.
מאז, הכל שואלים האם גם שרון ירקוד עם הזאבים, עם ערפאת כפרטנר לריקוד? התשובה ניתנת עכשיו, כשהטרוריסט, במצוקתו, חזר למסכה המחייכת מארח בנדיבות חכ"ים ועתונאים, סוגר מעט את ברז הדם, מסתודד עם ביילין, ובסיועו טומן לנו מלכודת-דבש חדשה, את "היוזמה המצרית-ירדנית".
באוהלי "מחנה השלום" קול רינה: הנה גם שרון, בבואו להצדיק את שליחות בנו אצל ערפאת, מדבר על "קשר אישי, קשר של אמון", והאמון - הלא הוא סימן ההיכר של אוסלו, המנגינה המלווה את הריקוד עם הזאבים.
אצל שרון חזרה גם "תרבות המחוות" של אוסלו: מרגמות על נצר חזני - והקלות תנועה ל"משטרה" הפלשתינית; ירי נמשך בדרכים - והיתרי עבודה לאלפי פלשתינים; ירי על פסגות, כביש המנהרות וגילה - והידחקות ל"תיאום". שרון שולח את פרס לנהל מו"מ "לא-מדיני"? החתול ישמור על השמנת? ואיך יאמר "לא נתחיל מקמפ דייוויד" בלי להוסיף, מהיכן כן נתחיל? ומה היא האמירה "לא נקפיא", אבל רק נתיר "גידול טבעי" ביישובים, אם לא התחייבות מדינית בפעם הראשונה - להגבלת ההתנחלות, שאפילו באוסלו אין לה זכר? מה זה, אם לא כניעה לדרישה הערבית להעמיד זה מול זו את הטרור וההתנחלות?
ומרטין אינדיק "רוכב שוב"; ושרון אינו עושה דבר למנוע את מינויו של קרצר, ידידו של ביילין וידיד משנתו, כשגריר ארה'ב; ובעקבות האמון השילוחי בין האב שרון לערפאת באמצעות בנו נסללת הדרך להזמנת ערפאת לבית הלבן; והסי.איי.אי. חזר בגדול, ועמו חוזרת ישראל לסטטוס של מדינת בננות; והקזינו ביריחו היה נפתח אילולא הסערה הציבורית שקמה; ופרס שוב יזמין בוושינגטון מעורבות-יתר אמריקנית, קרי לחץ, ויפתח עוד מסע שנור לטובת הפלסטינים המסכנים, שכמעט ואזלה להם התחמושת.
"נדע מה לעשות", אמר ברק, ואלו שרון אומר "יש לי תכנית". והאמריקנים אומרים: מה שמגעגע כברווז, עף כברווז, שוחה כברווז ונראה כברווז מסתמא הוא באמת ברווז. וזה אינו מבשר טובות להמשך שלטונו של שרון, אשר רוב מוחץ בחר בו בדיוק כדי שלא להיות עוד ברווזים במטווח, גם פוליטי, גם צבאי.