אין, ולא יכול להיות, פתרון לסכסוך בינינו לבין ערביי ארץ ישראל (אם לחימתם לסלק אותנו מכאן היא בכלל "סכסוך"). השלום אינו ניתן להשגה לא ע"י מו"מ מדיני ואף לא ע"י נצחון צבאי, והאשליה הזאת זורעת בנו לשווא ייאוש, תסכול ומחלוקת פנימית. כל "פתרון" שימציא מוח יהודי יצירתי יטבע בגלים הגואים של הלאומנות הפלשתינית והאיסלאם הלוחמני. את זאת הוכיחו וויתוריו המפליגים של אהוד ברק שנדחו על כן, במנטרה השמאלנית "אין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני", החצי השני אינו אמת ובסיסמה "שלום ובטחון" רק החצי השני נכון. ניתן להשיג בטחון, לא ניתן להשיג שלום.
דומה הדבר למי שמתיימר להציע "פתרון" לאנטישמיות. הרצל חשב, שהמדינה היהודית תהיה הפתרון המדיני לאנטישמיות, אך כידוע זו ממשיכה לפרוח. מה שהרצל השיג לעם היהודי ביטחון, היכולת של היהודים להגן על עצמם - הוא די והותר.
הסיסמה "תנו לצה,ל לנצח" אינה מתכוונת לניצחון הכופה את השלום הבלתי אפשרי, כי אם ליעדים מדיניים צנועים יותר. את היעדים האלה יש להגדיר מחדש, בעיניים פקוחות, חופשיות מהזיות שלום משיחיות. חלק מן היעדים הללו נצטרך לכבוש פעם שניה, כנראה בדם רב, בגלל מדינאים חסרי אחריות שירשו את הישגי נצחונות תש"ח, מבצע סיני, ששת הימים ויום הכיפורים, ובזבזו אותם.
יעד ראשון: למנוע את חיסולה של מדינת ישראל בתהליך של התפרקות-בשלבים ו/או הצפה בפליטי "זכות השיבה", עפ"י הסכמי אוסלו. יעד זה מחייב הכרזה על הסכמי אוסלו כבטלים עקב הפרתם המוחלטת והגורפת ע"י הצד הפלשתיני, בין היתר עפ"י דבריו של ראש הממשלה בעצמו, שאמר "כל הארגונים הפלשתיניים נוטלים חלק בפעילות הטרור". "כל" לרבות הרשות הפלשתינית בעצמה. מכאן מתבקשת משימתו של צה"ל לפרק את הכוחות הפלשתינים החמושים, שמצד אחד הם אגד של ארגוני טרור ומן הצד השני - צבא-גייס-חמישי שתפקידו לתקוף את הקווים שלנו מאחור במלחמה אזורית, אשר ראשה, ערפאת, שוקד להצית. נגד צבא-הטרור הזה נחוץ ניצחון צבאי, ורק הוא עשוי להרתיע פלשתינים, מבקשי קיצה של ישראל, משני צידי הקו הירוק.
יעד שני: למנוע את סכנת הקמתה של מדינה פלשתינית במערב הירדן, אשר בהכרח תהפוך את חיינו לגיהנום פוליטי, חברתי ובטחוני, מרגע קומה. הפיגום להקמת מדינת הטרור הזאת הוא ממסד-תוניס של ערפאת, שנשתל בתוכנו ע"י הסכמי אוסלו. רק פירוק הממסד הזה יאפשר לשוב אל רעיונות שונים של אוטונומיה ביש"ע לערביי יש"ע, כאשר ביטויים המדיני יהיה במזרח הירדן, אותם שלושה רבעים מארץ ישראל שהבריטים ניתקו מן הבית הלאומי היהודי, בדיוק למטרה הזאת - ליצור מקום ליישות מדינית פלשתינית.
יעד שלישי : להבטיח את ההתנחלות היהודית ביש"ע, החוסמת בעצם קיומה את המדינה הפלשתינית ומגלמת את שבותו של עם ישראל אל הלב ההיסטורי, הדתי והתרבותי של ארצו ואל עמוד שידרתה הצבאי-בטחוני. ההתישבות הזאת מבטיחה את קיום מדינת-הקו-הירוק. בלעדיה לא ניתן לקיים את אזור הביטחון החיוני בבקעת הירדן, והמדינה תאבד שליש ממימיה. היא משמשת עורף לכל רצועת החוף, שבה עיקר האוכלוסייה והתעשייה.
גם זו "מטרת מלחמה" חיונית שניתן להשיגה רק ע"י ניצחון צבאי.
יעד רביעי : שימת קץ למלחמת ההתשה הזאת, המיוחדת במינה - טרור המבוצע בידי צבא, שנזקיו וסכנותיו גדולים לאין ערוך מן הטרור הערבי הטרום-אוסלואי המלווה אותנו זה 120 שנה. הטרור הזה, רק ממסד כמו הרשות הפלשתינית יכול לנהלו והכרעתו תהיה בחיסול הרשות הפלסטינית, כפי שניצחון בנות הברית במלחמת העולם הראשונה שם קץ לשלטונו של הקייזר הגרמני, והניצחון במלחמת העולם השניה חיסל את המשטר הנאצי. בשני המקרים "הפתרון המדיני" בא רק לאחר הניצחון הצבאי, והודות לו.
בוושינגטון אמר פרס "ישראל רוצה לחסל את הטרור, לא את הפלשתינים, הם שכנינו ועמיתינו". זו זריית חול בעינים. הטרור הוא חרב, ובחרב מחזיקה יד, והיד הזאת שייכת לאויב.
עמי צרפת, אנגליה וארה"ב נלחמו בעם הגרמני, כמו שבמלחמת העצמאות העם היהודי נלחם בעם הערבי שכנו, אבל לא "עמיתו". פרס, באומרו "ערפאת פרטנר, אין לו אלטרנטיבה" משחק במלים. רק לאחר שמנצחים את האויב הוא יכול להיות פרטנר. גם המנטרה "רק עם אויב מדברים" שקרית ומטעה: עם אויב מנוצח מדברים, וכל עוד הוא לא נוצח, אין מדברים עמו, נלחמים בו. אמריקה מרעיבה את כל העם העיראקי, כל זמן שסדאם חוסיין מושל עליו. "עם מי תדבר?" שואל השמאל. אך אמריקה אינה מוכנה "לדבר" עם סדאם, כפי שלא דיברו עם היטלר. בכלל, תחת משטרים רודנים אף פעם אין עם מי לדבר. אדרבא, כדי שיהיה עם מי לדבר, צריך תחילה להשיג נצחון צבאי עליו.
גם בביטוי "להיאבק בטרור" יש הטעייה, כי הטרור אינו ישות ערטילאית, בלתי אישית, הפורחת באויר. וטועה גם הרמטכ"ל, המדבר על "מאבק מול אלפי טרוריסטים שהשטח מוצף בהם", מפני שלא הורגים יתוש- יתוש, כ"א מייבשים את הביצה את הארגון השולח את הטרוריסטים, כלומר, את הרשות הפלשתינית וארגוניה, ובראשם יאסר ערפאת והחפ"ק שהביא עמו מתוניס.
אין סיכוי להשיג שקט ורגיעה ולשים קץ לטרור הממסדי הערפאתי, אלא במיגור משטרו של ערפאת ע"י פעולה צבאית מכוונת. בכך ימדד נצחוננו, וחלילה תימדד מפלתנו. ניצחון כזה אמנם לא יביא "פתרון" או שלום, אך די לנו אם יבטיח "דבר קטן": את יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולקיים את ייעודה לקבץ וליישב את העם היהודי בכל רחבי ארץ ישראל ולאפשר לו להתעצם כפי שהצליח לגדול בשמונים שנה מ-50 אלף ל-5 מליון.
וזה היה הפתרון.
דומה הדבר למי שמתיימר להציע "פתרון" לאנטישמיות. הרצל חשב, שהמדינה היהודית תהיה הפתרון המדיני לאנטישמיות, אך כידוע זו ממשיכה לפרוח. מה שהרצל השיג לעם היהודי ביטחון, היכולת של היהודים להגן על עצמם - הוא די והותר.
הסיסמה "תנו לצה,ל לנצח" אינה מתכוונת לניצחון הכופה את השלום הבלתי אפשרי, כי אם ליעדים מדיניים צנועים יותר. את היעדים האלה יש להגדיר מחדש, בעיניים פקוחות, חופשיות מהזיות שלום משיחיות. חלק מן היעדים הללו נצטרך לכבוש פעם שניה, כנראה בדם רב, בגלל מדינאים חסרי אחריות שירשו את הישגי נצחונות תש"ח, מבצע סיני, ששת הימים ויום הכיפורים, ובזבזו אותם.
יעד ראשון: למנוע את חיסולה של מדינת ישראל בתהליך של התפרקות-בשלבים ו/או הצפה בפליטי "זכות השיבה", עפ"י הסכמי אוסלו. יעד זה מחייב הכרזה על הסכמי אוסלו כבטלים עקב הפרתם המוחלטת והגורפת ע"י הצד הפלשתיני, בין היתר עפ"י דבריו של ראש הממשלה בעצמו, שאמר "כל הארגונים הפלשתיניים נוטלים חלק בפעילות הטרור". "כל" לרבות הרשות הפלשתינית בעצמה. מכאן מתבקשת משימתו של צה"ל לפרק את הכוחות הפלשתינים החמושים, שמצד אחד הם אגד של ארגוני טרור ומן הצד השני - צבא-גייס-חמישי שתפקידו לתקוף את הקווים שלנו מאחור במלחמה אזורית, אשר ראשה, ערפאת, שוקד להצית. נגד צבא-הטרור הזה נחוץ ניצחון צבאי, ורק הוא עשוי להרתיע פלשתינים, מבקשי קיצה של ישראל, משני צידי הקו הירוק.
יעד שני: למנוע את סכנת הקמתה של מדינה פלשתינית במערב הירדן, אשר בהכרח תהפוך את חיינו לגיהנום פוליטי, חברתי ובטחוני, מרגע קומה. הפיגום להקמת מדינת הטרור הזאת הוא ממסד-תוניס של ערפאת, שנשתל בתוכנו ע"י הסכמי אוסלו. רק פירוק הממסד הזה יאפשר לשוב אל רעיונות שונים של אוטונומיה ביש"ע לערביי יש"ע, כאשר ביטויים המדיני יהיה במזרח הירדן, אותם שלושה רבעים מארץ ישראל שהבריטים ניתקו מן הבית הלאומי היהודי, בדיוק למטרה הזאת - ליצור מקום ליישות מדינית פלשתינית.
יעד שלישי : להבטיח את ההתנחלות היהודית ביש"ע, החוסמת בעצם קיומה את המדינה הפלשתינית ומגלמת את שבותו של עם ישראל אל הלב ההיסטורי, הדתי והתרבותי של ארצו ואל עמוד שידרתה הצבאי-בטחוני. ההתישבות הזאת מבטיחה את קיום מדינת-הקו-הירוק. בלעדיה לא ניתן לקיים את אזור הביטחון החיוני בבקעת הירדן, והמדינה תאבד שליש ממימיה. היא משמשת עורף לכל רצועת החוף, שבה עיקר האוכלוסייה והתעשייה.
גם זו "מטרת מלחמה" חיונית שניתן להשיגה רק ע"י ניצחון צבאי.
יעד רביעי : שימת קץ למלחמת ההתשה הזאת, המיוחדת במינה - טרור המבוצע בידי צבא, שנזקיו וסכנותיו גדולים לאין ערוך מן הטרור הערבי הטרום-אוסלואי המלווה אותנו זה 120 שנה. הטרור הזה, רק ממסד כמו הרשות הפלשתינית יכול לנהלו והכרעתו תהיה בחיסול הרשות הפלסטינית, כפי שניצחון בנות הברית במלחמת העולם הראשונה שם קץ לשלטונו של הקייזר הגרמני, והניצחון במלחמת העולם השניה חיסל את המשטר הנאצי. בשני המקרים "הפתרון המדיני" בא רק לאחר הניצחון הצבאי, והודות לו.
בוושינגטון אמר פרס "ישראל רוצה לחסל את הטרור, לא את הפלשתינים, הם שכנינו ועמיתינו". זו זריית חול בעינים. הטרור הוא חרב, ובחרב מחזיקה יד, והיד הזאת שייכת לאויב.
עמי צרפת, אנגליה וארה"ב נלחמו בעם הגרמני, כמו שבמלחמת העצמאות העם היהודי נלחם בעם הערבי שכנו, אבל לא "עמיתו". פרס, באומרו "ערפאת פרטנר, אין לו אלטרנטיבה" משחק במלים. רק לאחר שמנצחים את האויב הוא יכול להיות פרטנר. גם המנטרה "רק עם אויב מדברים" שקרית ומטעה: עם אויב מנוצח מדברים, וכל עוד הוא לא נוצח, אין מדברים עמו, נלחמים בו. אמריקה מרעיבה את כל העם העיראקי, כל זמן שסדאם חוסיין מושל עליו. "עם מי תדבר?" שואל השמאל. אך אמריקה אינה מוכנה "לדבר" עם סדאם, כפי שלא דיברו עם היטלר. בכלל, תחת משטרים רודנים אף פעם אין עם מי לדבר. אדרבא, כדי שיהיה עם מי לדבר, צריך תחילה להשיג נצחון צבאי עליו.
גם בביטוי "להיאבק בטרור" יש הטעייה, כי הטרור אינו ישות ערטילאית, בלתי אישית, הפורחת באויר. וטועה גם הרמטכ"ל, המדבר על "מאבק מול אלפי טרוריסטים שהשטח מוצף בהם", מפני שלא הורגים יתוש- יתוש, כ"א מייבשים את הביצה את הארגון השולח את הטרוריסטים, כלומר, את הרשות הפלשתינית וארגוניה, ובראשם יאסר ערפאת והחפ"ק שהביא עמו מתוניס.
אין סיכוי להשיג שקט ורגיעה ולשים קץ לטרור הממסדי הערפאתי, אלא במיגור משטרו של ערפאת ע"י פעולה צבאית מכוונת. בכך ימדד נצחוננו, וחלילה תימדד מפלתנו. ניצחון כזה אמנם לא יביא "פתרון" או שלום, אך די לנו אם יבטיח "דבר קטן": את יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולקיים את ייעודה לקבץ וליישב את העם היהודי בכל רחבי ארץ ישראל ולאפשר לו להתעצם כפי שהצליח לגדול בשמונים שנה מ-50 אלף ל-5 מליון.
וזה היה הפתרון.