מקובל לערוך חשבון-נפש בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, אבל הימים האלה, ימי ספירת העומר, הם ימי חשבון-נפש בכל הקשור לאהבת-ישראל ולמניעת פירוד לבבות. בסוגיה זו נדמה שמדברים הרבה, מפריחים ססמאות גבוהות, אבל משום-מה הדברים אינם מופנמים ואינם מצליחים לשנות את האקלים הציבורי.
בחודשים האחרונים השתררה בארץ אווירה רכה ומפויסת יותר. הלחימה מול האויב המשותף איחדה ימין ושמאל. העמידה האיתנה של מתיישבי יש"ע נוכח מציאות קשה של ירי ופיגועים, הנמשכת קרוב לשמונה חודשים, עוררה כלפיהם אהדה גם מחוגים המתנגדים למפעלם. ממשלת האחדות תרמה אף היא את חלקה להורדת מפלס המתח והפולמוס. ורק בזירה אחת נראה שלא חל שינוי מהותי - הזירה שבין דתיים לשאינם-דתיים.
מבחן התוצאה
השאלה איננה מי צודק בוויכוח האין-סופי הזה. השאלה המרכזית היא, למה חילוקי הדעות לובשים אופי של מלחמה. בעניין זה אי-אפשר להשליך את האשמה אל הצד השני. למלחמה דרושים שני צדדים, ואם אחד הצדדים מסרב להיגרר למלחמה ומשיב חיוך על גידוף וחיבוק על מהלומה - לא
יכולה להתפתח מלחמה.
מלחמה פירושה אווירה של קרב, שבו הדבר החשוב ביותר הוא להלום ביריב, לתקוף, לפגוע, להוציא מהכלים. לצערנו, זה האופי של מפגשים רבים, הן באמצעות כלי-התקשורת והן בשיחות פנים אל פנים. השאיפה היא להוכיח ל'קבוצה שלי', שנתתי ליריב בשיניים. אין כוונה לשכנע, לקרב לבבות. להפך, המטרה היא להכות, להכאיב, לעצבן. ככה זה בעולם של מלחמות וקרבות.
אפשר להצדיק התנהגות זו בק"ן טעמים, ובכלל זה טעמים של קדושה. "ענה כסיל כאיוולתו", "דע מה שתשיב", "הכהה את שיניו", ועוד פסוקים ומאמרים. אבל לימדונו מאורי החסידות, שלפעמים מתעטף היצר הרע באיצטלא של משי, ונדרשת יכולת הבחנה דקה כדי לגלות מי מסתתר מאחורי הפסוקים והנימוקים הרמים.
אחת השיטות לברר שאלה זו היא באמצעות 'מבחן התוצאה'. מה משיגה דרך הפולמוס והמלחמה, חוץ מהגברת השנאה בין יהודים? אותו יהודי ש'קיבל בשיניים', וקהל תומכיו, עם מה הם חוזרים הביתה, עם יותר רצון ללמוד תורה ולהתקרב למקיימיה או שמא להפך? ואולי אין לי בכלל כוונה לשכנע ולקרב לבבות, אלא לתת לעצמי ולקבוצת ההתייחסות שלי תחושת ניצחון. ואז, במה שונה הדבר מכל תחושת אגו וגאווה עצמית?
אוהב את הבריות
כמה סיפורים מספרים לנו על גדולי ישראל שהשיבו טובה תחת רעה, האירו פנים למחרפיהם, וגילו סבלנות אין-קץ גם כלפי אנשים שניסו לבזותם. כיצד היה הילל הזקן מתנהג במציאות ימינו? האם היה מצטרף לחילופי המהלומות, או מפגין כלפי כל אדם את הסבלנות שגילה כלפי אותו פוחח שעמד בערב שבת בפתח ביתו וקרא "מי כאן הילל!".
לא צריך לנחש. הילל הזקן אמר את דבריו בבהירות: "הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כשבא אליו הגר ובפיו הבקשה החצופה ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, לא דחהו, אלא אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד".
זה המסר וזה הקו שבו עלינו ללכת. לא להתפלמס, לא להתעמת, לא להשיב 'מלחמה שערה'. לקרב, לנהוג לפנים משורת הדין, להאהיב שם שמים על הבריות. התנהגות זו תעורר מחשבות, תנמיך שנאות, תקדש שם שמים ותביא את הגאולה.
בחודשים האחרונים השתררה בארץ אווירה רכה ומפויסת יותר. הלחימה מול האויב המשותף איחדה ימין ושמאל. העמידה האיתנה של מתיישבי יש"ע נוכח מציאות קשה של ירי ופיגועים, הנמשכת קרוב לשמונה חודשים, עוררה כלפיהם אהדה גם מחוגים המתנגדים למפעלם. ממשלת האחדות תרמה אף היא את חלקה להורדת מפלס המתח והפולמוס. ורק בזירה אחת נראה שלא חל שינוי מהותי - הזירה שבין דתיים לשאינם-דתיים.
מבחן התוצאה
השאלה איננה מי צודק בוויכוח האין-סופי הזה. השאלה המרכזית היא, למה חילוקי הדעות לובשים אופי של מלחמה. בעניין זה אי-אפשר להשליך את האשמה אל הצד השני. למלחמה דרושים שני צדדים, ואם אחד הצדדים מסרב להיגרר למלחמה ומשיב חיוך על גידוף וחיבוק על מהלומה - לא
יכולה להתפתח מלחמה.
מלחמה פירושה אווירה של קרב, שבו הדבר החשוב ביותר הוא להלום ביריב, לתקוף, לפגוע, להוציא מהכלים. לצערנו, זה האופי של מפגשים רבים, הן באמצעות כלי-התקשורת והן בשיחות פנים אל פנים. השאיפה היא להוכיח ל'קבוצה שלי', שנתתי ליריב בשיניים. אין כוונה לשכנע, לקרב לבבות. להפך, המטרה היא להכות, להכאיב, לעצבן. ככה זה בעולם של מלחמות וקרבות.
אפשר להצדיק התנהגות זו בק"ן טעמים, ובכלל זה טעמים של קדושה. "ענה כסיל כאיוולתו", "דע מה שתשיב", "הכהה את שיניו", ועוד פסוקים ומאמרים. אבל לימדונו מאורי החסידות, שלפעמים מתעטף היצר הרע באיצטלא של משי, ונדרשת יכולת הבחנה דקה כדי לגלות מי מסתתר מאחורי הפסוקים והנימוקים הרמים.
אחת השיטות לברר שאלה זו היא באמצעות 'מבחן התוצאה'. מה משיגה דרך הפולמוס והמלחמה, חוץ מהגברת השנאה בין יהודים? אותו יהודי ש'קיבל בשיניים', וקהל תומכיו, עם מה הם חוזרים הביתה, עם יותר רצון ללמוד תורה ולהתקרב למקיימיה או שמא להפך? ואולי אין לי בכלל כוונה לשכנע ולקרב לבבות, אלא לתת לעצמי ולקבוצת ההתייחסות שלי תחושת ניצחון. ואז, במה שונה הדבר מכל תחושת אגו וגאווה עצמית?
אוהב את הבריות
כמה סיפורים מספרים לנו על גדולי ישראל שהשיבו טובה תחת רעה, האירו פנים למחרפיהם, וגילו סבלנות אין-קץ גם כלפי אנשים שניסו לבזותם. כיצד היה הילל הזקן מתנהג במציאות ימינו? האם היה מצטרף לחילופי המהלומות, או מפגין כלפי כל אדם את הסבלנות שגילה כלפי אותו פוחח שעמד בערב שבת בפתח ביתו וקרא "מי כאן הילל!".
לא צריך לנחש. הילל הזקן אמר את דבריו בבהירות: "הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כשבא אליו הגר ובפיו הבקשה החצופה ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, לא דחהו, אלא אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד".
זה המסר וזה הקו שבו עלינו ללכת. לא להתפלמס, לא להתעמת, לא להשיב 'מלחמה שערה'. לקרב, לנהוג לפנים משורת הדין, להאהיב שם שמים על הבריות. התנהגות זו תעורר מחשבות, תנמיך שנאות, תקדש שם שמים ותביא את הגאולה.