"וייעפו נערים וייגעו
ובחורים כשול יכשלו
וקווי ה' יחליפו כוח,
יעלו אבר כנשרים,
ירוצו ולא יגעו,
ילכו ולא עייפו"
(ישעיהו מ', 31-30)
העם הזה כבר ניסה לכאורה הכל הוא ניסה את מנהיגי הימין הותיקים (בגין, שמיר) והוא ניסה מנהיג ימני צעיר (נתניהו), הוא ניסה את מנהיגי השמאל הותיקים (רבין ופרס) והוא ניסה מנהיג שמאל צעיר (ברק). כולם הנחילו לנו אכזבה עמוקה אצל כולם, מי יותר ומי פחות, התקפלה ישראל וויתרה על חלקי מולדת יקרים, שניתנו לנו בחסדי השם במלחמת ששת הימים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טיפחו בעם אשליות של שלום מדומה במקום להפיח בעם רוח של אמונה וגבורה. במקום ללכת קדימה הצעידו את המפעל הציוני אחורה.
הבחירה של שרון היתה כמעט קש אחרון לטובע אולי אריק, גיבור ישראל ומוביל ההתיישבות בדור האחרון, יביא רוח אחרת, שתסחוף את העם העייף ותצעיד אותו קדימה במקום אחורה. אבל מתברר, שאריק אינו טוב מקודמיו כל הדיבורים על סבלנות, וסבלנות, וסבלנות אינם אלא כיסוי לפחדנות ופחדנות ופחדנות.
מצב הביטחון ברחבי הארץ לא רק שלא הוטב אלא אפילו הורע. במקום להכין את העם ואת הצבא למלחמה מול אויב ברברי וצמא דם, מתווכח שרון בבתי משפט על השאלה הגורלות: מי ינהל משא ומתן עם גדול הטרוריסטיים ושונאי ישראל בדור האחרון.
האכזבה משרון היא אולי הקשה מכולן, כיוון שהוא היה בבחינת תקווה אחרונה והנה גם זו התרסקה.
אין לי ספק, שההשגחה העליונה מכוונת אותנו למסקנה אחת אין תקומה ואין גבורה לעם ישראל בלי אמונה בה' צבאות, אלוקי מערכות ישראל.
רק מנהיג שמחבר גבורה עם אמונה, ציונות עם תורה, סייפא עם ספרא רק מנהיג כזה יכול לעורר "רוח אחרת" בעם ישראל. את זה עם ישראל טרם ניסה, זאת התקווה האמיתית שלנו.
מנהיג כזה יכול לקום רק מתוך הציונות הדתית, שכבר מאה שנה הולכת ובונה את החיבור הגדול של תורה וציונות, של אמונה וגבורה.
בדור האחרון תפסה הציונות הדתית את מקומה בראש המחנה בתחומיי ההתיישבות, השירות הצבאי, החינוך, הסעד והרווחה והגיעה להישגים מרשימים גם בתחומים אחרים.
על רקע האכזבה הטוטאלית ממנהיגי הציונות החילונית מימין ומשמאל, הגיעה שעתה של הציונות הדתית לא רק להוביל בתחומים מסוימים אלא להנהיג את מדינת ישראל ואת העם היהודי כולו.
הציונות הדתית להנהגת המדינה!
אין בדברים האלה למעט בזכויותיה של הציונות החילונית, היא זו שזכתה להוביל את המפעל הציוני בשלביו הקריטיים. אבל אבות הציונות מימין ומשמאל היו מלאים ברוח יהודית ובחזון תנכ"י, שאותם ספגו בילדותם ב"חדר" ובישיבה.
ראו, למשל, את מגילת העצמאות, שעליה חתומים כל מנהיגי המדינה "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל ... אנו קוראים לעם היהודי להתלכד מסביב לישוב במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
הרוח הזאת הפיחה גבורה ויצרה עוצמה בשלבים הראשונים של הציונות. אבל הרוח הזאת לא עברה הלאה מדור לדור, כיוון שאבות הציונות לא בנו את החינוך הישראלי על יסודות האמונה, התורה ומסורת הדורות. כך הלכה והתדרדרה הרוח היהודית של החברה הישראלית, ויחד איתה הלכו ונעלמו רוח הגבורה, נכונות ההקרבה ומסירות הנפש.
כך הולכת ומתבהרת הזיקה בין אמונה לבין גבורה, בין ציונות לבין תורה.
כדי למנוע מן החברה הישראלית לשקוע בייאוש, חייבת הציונות הדתית כבר עכשיו לעשות מעשה ולהציב את עצמה כאלטרנטיבה לציונות החילונית.
הן מפלגת העבודה והן תנועת הליכוד אינן ראויות להנהיג את המדינה ואת העם רק הציונות הדתית יכולה להנהיג.
אני קורא למנהיגי הציונות הדתית להתעלות מעל שיקולים קטנוניים ולראות את גודל השעה ואת עומק האחריות. הציונות הדתית, והמפד"ל במרכזה, צריכה ללכת לפריימריס פתוחים של כל הציבור הדתי לאומי. כך תינתן לציבור הרחב של הציונות הדתית ההזדמנות לבחור את נציגיו ומנהיגיו, שצריכים להתמודד על הנהגת המדינה ועל ראשות הממשלה ולא רק על ייצוג הסקטור הדתי לאומי.
החברה הישראלית בשלה לכך ומצפה לבשורה חדשה, שאין בה רק רברבנות וכוחנות אלא גבורה יהודית אמיתית הצומחת מתוך עולם של תורה ואמונה.
"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוקינו נדגול".
ובחורים כשול יכשלו
וקווי ה' יחליפו כוח,
יעלו אבר כנשרים,
ירוצו ולא יגעו,
ילכו ולא עייפו"
(ישעיהו מ', 31-30)
העם הזה כבר ניסה לכאורה הכל הוא ניסה את מנהיגי הימין הותיקים (בגין, שמיר) והוא ניסה מנהיג ימני צעיר (נתניהו), הוא ניסה את מנהיגי השמאל הותיקים (רבין ופרס) והוא ניסה מנהיג שמאל צעיר (ברק). כולם הנחילו לנו אכזבה עמוקה אצל כולם, מי יותר ומי פחות, התקפלה ישראל וויתרה על חלקי מולדת יקרים, שניתנו לנו בחסדי השם במלחמת ששת הימים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טיפחו בעם אשליות של שלום מדומה במקום להפיח בעם רוח של אמונה וגבורה. במקום ללכת קדימה הצעידו את המפעל הציוני אחורה.
הבחירה של שרון היתה כמעט קש אחרון לטובע אולי אריק, גיבור ישראל ומוביל ההתיישבות בדור האחרון, יביא רוח אחרת, שתסחוף את העם העייף ותצעיד אותו קדימה במקום אחורה. אבל מתברר, שאריק אינו טוב מקודמיו כל הדיבורים על סבלנות, וסבלנות, וסבלנות אינם אלא כיסוי לפחדנות ופחדנות ופחדנות.
מצב הביטחון ברחבי הארץ לא רק שלא הוטב אלא אפילו הורע. במקום להכין את העם ואת הצבא למלחמה מול אויב ברברי וצמא דם, מתווכח שרון בבתי משפט על השאלה הגורלות: מי ינהל משא ומתן עם גדול הטרוריסטיים ושונאי ישראל בדור האחרון.
האכזבה משרון היא אולי הקשה מכולן, כיוון שהוא היה בבחינת תקווה אחרונה והנה גם זו התרסקה.
אין לי ספק, שההשגחה העליונה מכוונת אותנו למסקנה אחת אין תקומה ואין גבורה לעם ישראל בלי אמונה בה' צבאות, אלוקי מערכות ישראל.
רק מנהיג שמחבר גבורה עם אמונה, ציונות עם תורה, סייפא עם ספרא רק מנהיג כזה יכול לעורר "רוח אחרת" בעם ישראל. את זה עם ישראל טרם ניסה, זאת התקווה האמיתית שלנו.
מנהיג כזה יכול לקום רק מתוך הציונות הדתית, שכבר מאה שנה הולכת ובונה את החיבור הגדול של תורה וציונות, של אמונה וגבורה.
בדור האחרון תפסה הציונות הדתית את מקומה בראש המחנה בתחומיי ההתיישבות, השירות הצבאי, החינוך, הסעד והרווחה והגיעה להישגים מרשימים גם בתחומים אחרים.
על רקע האכזבה הטוטאלית ממנהיגי הציונות החילונית מימין ומשמאל, הגיעה שעתה של הציונות הדתית לא רק להוביל בתחומים מסוימים אלא להנהיג את מדינת ישראל ואת העם היהודי כולו.
הציונות הדתית להנהגת המדינה!
אין בדברים האלה למעט בזכויותיה של הציונות החילונית, היא זו שזכתה להוביל את המפעל הציוני בשלביו הקריטיים. אבל אבות הציונות מימין ומשמאל היו מלאים ברוח יהודית ובחזון תנכ"י, שאותם ספגו בילדותם ב"חדר" ובישיבה.
ראו, למשל, את מגילת העצמאות, שעליה חתומים כל מנהיגי המדינה "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל ... אנו קוראים לעם היהודי להתלכד מסביב לישוב במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
הרוח הזאת הפיחה גבורה ויצרה עוצמה בשלבים הראשונים של הציונות. אבל הרוח הזאת לא עברה הלאה מדור לדור, כיוון שאבות הציונות לא בנו את החינוך הישראלי על יסודות האמונה, התורה ומסורת הדורות. כך הלכה והתדרדרה הרוח היהודית של החברה הישראלית, ויחד איתה הלכו ונעלמו רוח הגבורה, נכונות ההקרבה ומסירות הנפש.
כך הולכת ומתבהרת הזיקה בין אמונה לבין גבורה, בין ציונות לבין תורה.
כדי למנוע מן החברה הישראלית לשקוע בייאוש, חייבת הציונות הדתית כבר עכשיו לעשות מעשה ולהציב את עצמה כאלטרנטיבה לציונות החילונית.
הן מפלגת העבודה והן תנועת הליכוד אינן ראויות להנהיג את המדינה ואת העם רק הציונות הדתית יכולה להנהיג.
אני קורא למנהיגי הציונות הדתית להתעלות מעל שיקולים קטנוניים ולראות את גודל השעה ואת עומק האחריות. הציונות הדתית, והמפד"ל במרכזה, צריכה ללכת לפריימריס פתוחים של כל הציבור הדתי לאומי. כך תינתן לציבור הרחב של הציונות הדתית ההזדמנות לבחור את נציגיו ומנהיגיו, שצריכים להתמודד על הנהגת המדינה ועל ראשות הממשלה ולא רק על ייצוג הסקטור הדתי לאומי.
החברה הישראלית בשלה לכך ומצפה לבשורה חדשה, שאין בה רק רברבנות וכוחנות אלא גבורה יהודית אמיתית הצומחת מתוך עולם של תורה ואמונה.
"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוקינו נדגול".