אניית המחבלים עמוסת ציוד לחימה שנתפסה אתמול, צריכה להעיר את אלה החולמים עדיין שאנחנו ב"מהומות". הציוד שנתפס, מאשר את מה שאני וחברי טוענים כבר זמן רב , 224 יום, שאנחנו במלחמה.
בין אמצעי הלחימה נתגלו משגרי וטילי קטיושה. טילים אשר עלולים להתנפץ בערי ישראל. אני זוכר את הלעג והבוז של שמעון פרס, כאשר זעקנו שמרצועת עזה עלולים לשגר קטיושות קטלניות על אשקלון. הוא חזר בקולו הנלעג "הימין הקיצוני מפחיד אותנו בקטיושות מעזה, איפה הקטיושות?"
רוב הציבור בישראל מתפכח מהזיית אוסלו, וכמו שמתעורר שיכור משיכרונו גם לרבים בעם כואב הראש, והדעה עדיין לא צלולה, אבל ההכרה חוזרת. אמרתי רוב העם, כי יש עדיין כאלה שלא התעוררו. אמש התראיינתי בערוץ הראשון בטלוויזיה ונשאלתי ומה יהיה עכשיו אתה רואה אנייה עם ציוד לחימה, עוד עלולה לפרוץ מלחמה, אם לא נדבר עם ערפאת.
והשבתי, אנחנו במלחמה, ושכלנו עד היום 82 חללים שמצטרפים למאות נרצחים מאז נחתם הסכם האסון באוסלו. "אז מדבריך אני מבינה שצריך להכין את המקלטים", אמרה לי המראיינת. ואני מודה שהבטתי בה כעל תינוקת שסרחה, איך עוד אפשר להמשיך ולחלום על מזרח תיכון חדש כשאנחנו בתוך המלחמה.
הרי צעדנו בנתיב המוות של אוסלו וישראל חתמה על הסכם ורב המרצחים הפר אותו, וישראל במקום להגיב נכנעה, והכניעה התבטאה במחוות, כי אחרת לא יחזרו הפלסטינים לשולחן משא ומתן.
ואנחנו המשכנו לתת והם המשיכו לשאת. והסכם רדף הסכם, וישראל מסרה נכסים אסטרטגים, תמורת הבטחות שהופרו עוד בטרם יבשה הדיו של החותמים.
וכך נכנענו והמשכנו.
עד שהגיע הרגע שבו היה מוכן ראש ממשלה בישראל, אהוד ברק, למסור את מחצית ירושלים ואת הר הבית והסכים כמעט לכל הדרישות. אבל ככל שהיה מוכן לוותר כך גבר התיאבון אצל רב המרצחים .
כאשר לא הצליח בשיחות לקבל הכל, פתח במלחמה מתוכננת, תוך הסלמה מתמדת של שימוש באמצעי לחימה ותוך החרפה בפגיעות בנפש יהודים.
והשמאל עדיין לא התעורר, ובמקום להצטרף למאמץ המלחמתי הכולל, המשיך וממשיך לחתור לויתורים נוספים מצידנו, תוך התרפסות והצדקת מעשי אויבנו.
ביום ראשון הגיעו לביקור במאחז שנבנה ליד בית אל, חברי הכנסת מהשמאל הקיצוני יוסי שריד ומוסי רז. הגיעו למקום כדי לשחרר לתקשורת את ההצהרה: "ההתנחלויות הן גם צורה של תוקפנות".
הם עדיין לא התעוררו מחלום הבלהות של אוסלו, הם עדיין חושבים שניתן להגיע לשלום שוויצרי אם נעקור את ההתנחלויות ונגלה את היהודים.
ונשאלת השאלה מאיפה הם שואבים את החוצפה ואת עזות המצח הזו. איך יהודים יכולים להשוות התנחלויות למעשי התוקפנות של מרצחים.
הרי יוסי שריד גיחך בזמנו כשזעקנו "אל תתנו להם רובים !" ,והיום יש לו עדיין את החוצפה להגיע למאחז ליד בית אל ולכנות את מפעל ההתנחלות כתוקפנות.
תקופתנו, תלמד בוודאי בכל בתי הספר למדע מדינה, ומחקרים יעשו על מהלכים פוליטים רבים. אבל פעילות השמאל הקיצוני תלמד גם בפקולטות לפסיכולוגיה, כמקרה נוסף של "סינדרום סטוקהולם", סינדרום שבו מתאהב בן הערובה בחוטף. למרות שהחוטף הכה אותו והשפיל אותו תחילה. השם ניתן על מקרה של בני ערובה בבנק בסטוקהולם שהתאהבו לאחר ימים של שהייה בשבי בחוטפיהם.
ככלות הכל ניתן להבין אדם שחרד לחייו ינסה למצוא חן בעיני החוטף, ואולי אף להזדהות איתו ועם מעשיו. כאשר מנסים להבין את אותו סינדרום , ניתן להשוותו להזדהות שיש לתקשורת העולמית עם הטרוריסטים. כאשר הם מראים תמונת זוועה של טבח ביהודים, בפיצוץ אוטובוס, הם מחפשים את ההסבר למעשה, בדיכוי של הערבי המסכן. וכך אנחנו צופים בהצדקת המרצחים והפלת האשמה על הנרצחים. גם אחרי שהציגו את תמונות הזוועה של הלינטש ברמאללה, התנצלו העיתונאים האיטלקים בפני רב המרצחים ערפאת. התנצלו על כי הראו את הזוועות שביצעו שלוחיו.
אותו סינדרום נדבק גם בחלק מבני עמנו, בשמאל הקיצוני היהודי. אשר גם כאשר רואים הם במו עיניהם את המראות המזוויעים, הם מנסים להצדיק את הרוצחים.
ממשלת ישראל זו שלאחרונה החלה לפעול בכיוון הנכון צריכה להתעלם מאותו קומץ קולני שמקבל תהודה אדירה בתקשורת. ממשלת ישראל צריכה בימים אלה להתנער ולבטל את הסכמי אוסלו, לא לומר כי הם נמוגו, אלא לבטל את הסכמי המוות. ממשלת ישראל חייבת לצאת למלחמת חורמה ברב המרצחים ערפאת וממסד הטרור שהביא איתו לארץ בברכת השמאל הקיצוני.
יש לנתץ את צבא המחבלים עכשיו, כי אחרת הוא מתחזק מצטייד ועלול יהיה לגרום לנו לאבדות יקרות. במלחמה זו יש להלחם בכל האמצעים שעומדים לרשותנו. יש להלחם בנחישות ובהתמדה ולזכות בניצחון מהר ככל האפשר.
בין אמצעי הלחימה נתגלו משגרי וטילי קטיושה. טילים אשר עלולים להתנפץ בערי ישראל. אני זוכר את הלעג והבוז של שמעון פרס, כאשר זעקנו שמרצועת עזה עלולים לשגר קטיושות קטלניות על אשקלון. הוא חזר בקולו הנלעג "הימין הקיצוני מפחיד אותנו בקטיושות מעזה, איפה הקטיושות?"
רוב הציבור בישראל מתפכח מהזיית אוסלו, וכמו שמתעורר שיכור משיכרונו גם לרבים בעם כואב הראש, והדעה עדיין לא צלולה, אבל ההכרה חוזרת. אמרתי רוב העם, כי יש עדיין כאלה שלא התעוררו. אמש התראיינתי בערוץ הראשון בטלוויזיה ונשאלתי ומה יהיה עכשיו אתה רואה אנייה עם ציוד לחימה, עוד עלולה לפרוץ מלחמה, אם לא נדבר עם ערפאת.
והשבתי, אנחנו במלחמה, ושכלנו עד היום 82 חללים שמצטרפים למאות נרצחים מאז נחתם הסכם האסון באוסלו. "אז מדבריך אני מבינה שצריך להכין את המקלטים", אמרה לי המראיינת. ואני מודה שהבטתי בה כעל תינוקת שסרחה, איך עוד אפשר להמשיך ולחלום על מזרח תיכון חדש כשאנחנו בתוך המלחמה.
הרי צעדנו בנתיב המוות של אוסלו וישראל חתמה על הסכם ורב המרצחים הפר אותו, וישראל במקום להגיב נכנעה, והכניעה התבטאה במחוות, כי אחרת לא יחזרו הפלסטינים לשולחן משא ומתן.
ואנחנו המשכנו לתת והם המשיכו לשאת. והסכם רדף הסכם, וישראל מסרה נכסים אסטרטגים, תמורת הבטחות שהופרו עוד בטרם יבשה הדיו של החותמים.
וכך נכנענו והמשכנו.
עד שהגיע הרגע שבו היה מוכן ראש ממשלה בישראל, אהוד ברק, למסור את מחצית ירושלים ואת הר הבית והסכים כמעט לכל הדרישות. אבל ככל שהיה מוכן לוותר כך גבר התיאבון אצל רב המרצחים .
כאשר לא הצליח בשיחות לקבל הכל, פתח במלחמה מתוכננת, תוך הסלמה מתמדת של שימוש באמצעי לחימה ותוך החרפה בפגיעות בנפש יהודים.
והשמאל עדיין לא התעורר, ובמקום להצטרף למאמץ המלחמתי הכולל, המשיך וממשיך לחתור לויתורים נוספים מצידנו, תוך התרפסות והצדקת מעשי אויבנו.
ביום ראשון הגיעו לביקור במאחז שנבנה ליד בית אל, חברי הכנסת מהשמאל הקיצוני יוסי שריד ומוסי רז. הגיעו למקום כדי לשחרר לתקשורת את ההצהרה: "ההתנחלויות הן גם צורה של תוקפנות".
הם עדיין לא התעוררו מחלום הבלהות של אוסלו, הם עדיין חושבים שניתן להגיע לשלום שוויצרי אם נעקור את ההתנחלויות ונגלה את היהודים.
ונשאלת השאלה מאיפה הם שואבים את החוצפה ואת עזות המצח הזו. איך יהודים יכולים להשוות התנחלויות למעשי התוקפנות של מרצחים.
הרי יוסי שריד גיחך בזמנו כשזעקנו "אל תתנו להם רובים !" ,והיום יש לו עדיין את החוצפה להגיע למאחז ליד בית אל ולכנות את מפעל ההתנחלות כתוקפנות.
תקופתנו, תלמד בוודאי בכל בתי הספר למדע מדינה, ומחקרים יעשו על מהלכים פוליטים רבים. אבל פעילות השמאל הקיצוני תלמד גם בפקולטות לפסיכולוגיה, כמקרה נוסף של "סינדרום סטוקהולם", סינדרום שבו מתאהב בן הערובה בחוטף. למרות שהחוטף הכה אותו והשפיל אותו תחילה. השם ניתן על מקרה של בני ערובה בבנק בסטוקהולם שהתאהבו לאחר ימים של שהייה בשבי בחוטפיהם.
ככלות הכל ניתן להבין אדם שחרד לחייו ינסה למצוא חן בעיני החוטף, ואולי אף להזדהות איתו ועם מעשיו. כאשר מנסים להבין את אותו סינדרום , ניתן להשוותו להזדהות שיש לתקשורת העולמית עם הטרוריסטים. כאשר הם מראים תמונת זוועה של טבח ביהודים, בפיצוץ אוטובוס, הם מחפשים את ההסבר למעשה, בדיכוי של הערבי המסכן. וכך אנחנו צופים בהצדקת המרצחים והפלת האשמה על הנרצחים. גם אחרי שהציגו את תמונות הזוועה של הלינטש ברמאללה, התנצלו העיתונאים האיטלקים בפני רב המרצחים ערפאת. התנצלו על כי הראו את הזוועות שביצעו שלוחיו.
אותו סינדרום נדבק גם בחלק מבני עמנו, בשמאל הקיצוני היהודי. אשר גם כאשר רואים הם במו עיניהם את המראות המזוויעים, הם מנסים להצדיק את הרוצחים.
ממשלת ישראל זו שלאחרונה החלה לפעול בכיוון הנכון צריכה להתעלם מאותו קומץ קולני שמקבל תהודה אדירה בתקשורת. ממשלת ישראל צריכה בימים אלה להתנער ולבטל את הסכמי אוסלו, לא לומר כי הם נמוגו, אלא לבטל את הסכמי המוות. ממשלת ישראל חייבת לצאת למלחמת חורמה ברב המרצחים ערפאת וממסד הטרור שהביא איתו לארץ בברכת השמאל הקיצוני.
יש לנתץ את צבא המחבלים עכשיו, כי אחרת הוא מתחזק מצטייד ועלול יהיה לגרום לנו לאבדות יקרות. במלחמה זו יש להלחם בכל האמצעים שעומדים לרשותנו. יש להלחם בנחישות ובהתמדה ולזכות בניצחון מהר ככל האפשר.