בתזמור מושלם עם התעמולה הפלשתינית תובע מחנה השלום, שהספיק להתאושש מהלם מפלתו, להקפיא את הבניה ביש"ע תמורת הקפאת הטרור. אלא, הואיל וכבר למדנו שערפאת מוכן לקבל נדל"ן בקו הירוק במקום "שטחים בגדה", מדוע לא יציעו לו הקפאה בגליל? ומדוע בתים בתקוע צריכים להיות כפרת בתיהם של שריד וביילין?
בעצם אין מה להלין עליהם, מפני שכבר בקווי היסוד של ממשלת שרון נקבע שאין להקים יישובים חדשים כלל, וגם ביישובים הקיימים הבניה תהיה רק "לסיפוק צרכים שוטפים". כתוצאה מכך, כבר מסמנים לאויב כל בנייה יהודית חדשה ומחשבים את מספר היחידות כנגד מספר היילודים הצפויים כדי להלשין על ה"עודף", 500 דירות, כעל חריגה שומו שמים! מן "הצרכים השוטפים".
בעלי רגישות מוסרית מתקוממים נגד השוואת ההתנחלות לטרור, אולם נמוך ונקלה אף יותר הוא הרמז, שהכל התחיל בגחמה של מתנחלים לפתור את בעיות השיכון שלהם ע"י גזל אדמה מבעליה החוקיים, הלא היא המדינה הפלשתינית העתידית. תפיסת אדמה זרה לצורכי נוחות פרטית אגואיסטית כך אש'ף ומחנה-השלום כאחד - אף היא סוג של אלימות, והיא שהביאה לאלימות הפלשתינית.
לטיעון הזה עונים דוברי הממשלה, שלא ההתנחלות שיחררה את התוקפנות הפלשתינית, כ"א סירובו של ברק להטביע את המדינה בשיטפון של מיליוני פליטים. אלא, זו אינה תשובה מלאה, והגיעה העת לומר את כל האמת, והיא שהמשפחות האומללות מתקוע אשר שיכלו את בניהן הרכים, לא באו לפתור שם בעיות דיור, כ"א לתקוע יתד יהודית בלב נחלת אבותיו של עם היהודי. להפך, רבים מהם עזבו בתים מסודרים ואף וילות פאר לבלות שנים בקרוואנים, מפני שחשו שליחות להגשים בגופם את שבות ישראל לארצו המובטחת.
המשווים התנחלות לטרור מיתממים ושואלים למה צריך "תקוע ד"? האם אי אפשר למצוא לבוגרי תקוע א'-ג' פתרונות דיור במקומותיהם? תנוח דעתם, אפשר גם אפשר. אלא, שבני תקוע מוחלים על הדאגה לבעיות הדיור שלהם. לדידם, ההתנחלות ברחבי יש"ע איננה עוד שיכון, אלא חווייה נפשית ורוחנית, שליחות היסטורית אותה היטיב לבטא דווקא הנביא עמוס "אשר היה בנוקדים מתקוע" :
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהם והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא יינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך".
שני מיני יהודים: אלה שהגשמת נבואתו של עמוס היא בעיניהם "סוג של אלימות", ואלה הרואים בה הגשמת חלום. האחרונים מבקשים להרחיב ולא לצמצם את השטחים שבהם מתגשמת נבואתו של עמוס, שבעצם אינה אלא תמצית הציונות המודרנית. ואילו הראשונים, שכל משאת נפשם היא אך "מעט שקט", תובעים להקפיא את החזון כשלב מקדים לעקירתו הגמורה.
אריה אורלנדו אגריניוני ז'ל, שנרצח באיתמר, היה לו דיור נאות במעלה ישראל שבברקן. אולם הוא התנדב לשמור בנ"צ 777 כדי להגדיל את בסיס הקיום של המדינה היהודית בעומק השומרון, ולו כפוליסת ביטוח לשפלת החוף הצרה והמאוימת. להגדיל לרוחב, לא לגובה, כפי שמציע עכשיו שמעון פרס.
החיילים והאזרחים, שמחנה השלום מנסה לשתול בלבם התנגדות ואף שנאה למפעל ההתנחלות ביש'ע, יכולים להירגע: הסבל הנופל בחלקם אמנם קשור לתביעה הערבית לעקור את ההתנחלויות, אך הכוונה היא לכל ההתנחלויות, כולל שייך מואנס (רמת אביב), סלאמה (רמת חן ) וסומייל (ברחוב אבן גבירול בת'א). ולא עוד, אלא שההתנחלויות הללו, דווקא הן, ככל שהן מתפרסות על שטח רחב יותר, הן מיטיבות להעניק למדינה כולה גם עורף טריטוריאלי החיוני לקיומה ולבטחונה וגם - אולי בעיקר - אידיאל, ייעוד ומשאת נפש, שבלעדיהם המלחמה על כל ייסוריה היא חסרת תכלית.
בעצם אין מה להלין עליהם, מפני שכבר בקווי היסוד של ממשלת שרון נקבע שאין להקים יישובים חדשים כלל, וגם ביישובים הקיימים הבניה תהיה רק "לסיפוק צרכים שוטפים". כתוצאה מכך, כבר מסמנים לאויב כל בנייה יהודית חדשה ומחשבים את מספר היחידות כנגד מספר היילודים הצפויים כדי להלשין על ה"עודף", 500 דירות, כעל חריגה שומו שמים! מן "הצרכים השוטפים".
בעלי רגישות מוסרית מתקוממים נגד השוואת ההתנחלות לטרור, אולם נמוך ונקלה אף יותר הוא הרמז, שהכל התחיל בגחמה של מתנחלים לפתור את בעיות השיכון שלהם ע"י גזל אדמה מבעליה החוקיים, הלא היא המדינה הפלשתינית העתידית. תפיסת אדמה זרה לצורכי נוחות פרטית אגואיסטית כך אש'ף ומחנה-השלום כאחד - אף היא סוג של אלימות, והיא שהביאה לאלימות הפלשתינית.
לטיעון הזה עונים דוברי הממשלה, שלא ההתנחלות שיחררה את התוקפנות הפלשתינית, כ"א סירובו של ברק להטביע את המדינה בשיטפון של מיליוני פליטים. אלא, זו אינה תשובה מלאה, והגיעה העת לומר את כל האמת, והיא שהמשפחות האומללות מתקוע אשר שיכלו את בניהן הרכים, לא באו לפתור שם בעיות דיור, כ"א לתקוע יתד יהודית בלב נחלת אבותיו של עם היהודי. להפך, רבים מהם עזבו בתים מסודרים ואף וילות פאר לבלות שנים בקרוואנים, מפני שחשו שליחות להגשים בגופם את שבות ישראל לארצו המובטחת.
המשווים התנחלות לטרור מיתממים ושואלים למה צריך "תקוע ד"? האם אי אפשר למצוא לבוגרי תקוע א'-ג' פתרונות דיור במקומותיהם? תנוח דעתם, אפשר גם אפשר. אלא, שבני תקוע מוחלים על הדאגה לבעיות הדיור שלהם. לדידם, ההתנחלות ברחבי יש"ע איננה עוד שיכון, אלא חווייה נפשית ורוחנית, שליחות היסטורית אותה היטיב לבטא דווקא הנביא עמוס "אשר היה בנוקדים מתקוע" :
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהם והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא יינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך".
שני מיני יהודים: אלה שהגשמת נבואתו של עמוס היא בעיניהם "סוג של אלימות", ואלה הרואים בה הגשמת חלום. האחרונים מבקשים להרחיב ולא לצמצם את השטחים שבהם מתגשמת נבואתו של עמוס, שבעצם אינה אלא תמצית הציונות המודרנית. ואילו הראשונים, שכל משאת נפשם היא אך "מעט שקט", תובעים להקפיא את החזון כשלב מקדים לעקירתו הגמורה.
אריה אורלנדו אגריניוני ז'ל, שנרצח באיתמר, היה לו דיור נאות במעלה ישראל שבברקן. אולם הוא התנדב לשמור בנ"צ 777 כדי להגדיל את בסיס הקיום של המדינה היהודית בעומק השומרון, ולו כפוליסת ביטוח לשפלת החוף הצרה והמאוימת. להגדיל לרוחב, לא לגובה, כפי שמציע עכשיו שמעון פרס.
החיילים והאזרחים, שמחנה השלום מנסה לשתול בלבם התנגדות ואף שנאה למפעל ההתנחלות ביש'ע, יכולים להירגע: הסבל הנופל בחלקם אמנם קשור לתביעה הערבית לעקור את ההתנחלויות, אך הכוונה היא לכל ההתנחלויות, כולל שייך מואנס (רמת אביב), סלאמה (רמת חן ) וסומייל (ברחוב אבן גבירול בת'א). ולא עוד, אלא שההתנחלויות הללו, דווקא הן, ככל שהן מתפרסות על שטח רחב יותר, הן מיטיבות להעניק למדינה כולה גם עורף טריטוריאלי החיוני לקיומה ולבטחונה וגם - אולי בעיקר - אידיאל, ייעוד ומשאת נפש, שבלעדיהם המלחמה על כל ייסוריה היא חסרת תכלית.