אם אשכחך ירושלים
אחרי שלושים וארבע שנים מכריח אותנו הקב"ה לפקוח עיניים ולהבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה שהעניק לנו. הגיע הזמן לחזור לאמיתות שכבר שכחנו.
זו השנה השלושים וארבע שאנחנו מציינים את הנס הכביר של הניצחון במלחמת ששת הימים ואת שחרור ירושלים והר-הבית מידי זרים. השנה מקבל האירוע הזה משמעות שונה.
במשך שלושים וארבע השנים נגררו רבים בתוכנו להאמין, שלב העימות בינינו ובין העולם הערבי הוא ה'כיבוש', ואם אך נסכים לוותר על השטחים ש'כבשנו', ייכון כאן שלום אמת וייבנה 'מזרח תיכון חדש'. השנה מתחילים יותר ויותר יהודים להתפכח ולחזור לאמיתות של ערב מלחמת ששת הימים, כאשר שבעה צבאות של מדינות ערב הכריזו עלינו מלחמת השמדה, אף שלא נטלנו שעל מאדמותיהן.
אנחנו או הם
לראשונה אחרי שלושים וארבע שנים התברר השנה, כי העימות בינינו ובין הערבים אינו מצטמצם לסוגיית ה'שטחים' או ההתנחלויות, ואף לא לשאלת הריבונות בהר-הבית. המאבק האמיתי הוא על עצם זכותנו להתקיים בארץ-ישראל. גם הנדיבים ביותר (על חשבון העם היהודי) והוותרנים הגדולים ביותר נדהמו פתאום לגלות, כי ככלות כל הוויתורים מתחיל המאבק האמיתי על יפו וחיפה, עכו ואשקלון, לוד ורמלה.
השנה נפלו כל המסכות והאמת זועקת בדם ואש. בלי בושה צעדו השבוע ערביי ישראל, לצד אחיהם ברחבי יש"ע, בתהלוכות מחאה נגד עצם זכותנו לחיות בארץ. הם לא מתביישים לומר היום בגלוי, שנוכחותנו כאן היא עצם בגרונם; קיומנו הוא 'נכבה' [=אסון] בעיניהם. ייתכן שטבעי והגיוני מצידם לחשוב כך, אבל אנחנו צריכים להבין את משמעותה של מציאות זו ולהכריע חד-משמעית - אנחנו או הם, הצדק שלנו או הצדק שלהם.
עכשיו ברור לכול, כי כל מדיניות הוויתורים הייתה נלעגת ונאיבית, הליכה עיוורת אל תוך פח יקוש. מוביליה לא הבינו כי במו-ידיהם הם מחזקים את האוייב הרוצה בהשמדתם. גם כיום יש יהודים הזויים, ההולכים להתרפס אצל רבי-המרצחים, ואינם מרגישים שום בושה לעמוד לצדם ולתקוף את עמם ומדינתם. אבל, לשמחתנו, מדובר בשוליים סהרוריים, ורוב העם יודע בדיוק את משמעותה של התרפסות זו.
אחרי שלושים וארבע שנים מכריח אותנו הקב"ה לפקוח עיניים ולהבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה המופלאה שהעניק לנו. אם לא השכלנו לאחוז בנחלת אבותינו מתוך אהבה וערגה, אנחנו מבינים עכשיו שעלינו לעשות זאת ולו מחוסר ברירה. כי אם אנחנו לא נשלוט ביהודה, בשומרון ובחבל עזה - לא נוכל לחיות בשלום גם בתל-אביב ובירושלים.
להתנהג כבעלי-הבית
הגיע הזמן לחזור לאמיתות שלצערנו שכחנו. אם אויבינו מכנים את המלחמה הנוכחית 'מלחמת אל-אקצה', אנחנו צריכים לחתור לניצחון ולהפוך סופית את 'אל-אקצה' לירושלים. כן, להחזיר לידינו את השליטה המלאה בהר-הבית. כן, לעצור באופן מוחלט את עבודות ההרס במקום המקדש ולהתנהג בפועל כבעלי-הבית האמיתיים.
איננו צריכים להסתפק בתביעה להפסקת האלימות. ההשתוללות הזאת מוכיחה סופית כי אין שום סיכוי לשלום כאשר בשטחי יש"ע מסתובבים ערבים חמושים. גם אם יפסיקו מחר לירות, יהיה זה מסיבות טקטיות בלבד, כדי להתחזק ולפתוח במתקפה עזה יותר מחרתיים. חייבים לפרוק אותם מנשקם ולחסל את מדינת הטרור שהצמחנו במו-ידינו. אלה צריכים להיות היעדים שלנו, ולא הפסקת אש כדי לחזור לדרך הוויתורים האומללה.
ואת ההתיישבות ביש"ע צריך לחזק, להרחיב ולפתח. לקבוע עובדות בשטח, בלי לגמגם ובלי להסס. השנה הכול מבינים שפשוט אין לנו ברירה אחרת.
אחרי שלושים וארבע שנים מכריח אותנו הקב"ה לפקוח עיניים ולהבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה שהעניק לנו. הגיע הזמן לחזור לאמיתות שכבר שכחנו.
זו השנה השלושים וארבע שאנחנו מציינים את הנס הכביר של הניצחון במלחמת ששת הימים ואת שחרור ירושלים והר-הבית מידי זרים. השנה מקבל האירוע הזה משמעות שונה.
במשך שלושים וארבע השנים נגררו רבים בתוכנו להאמין, שלב העימות בינינו ובין העולם הערבי הוא ה'כיבוש', ואם אך נסכים לוותר על השטחים ש'כבשנו', ייכון כאן שלום אמת וייבנה 'מזרח תיכון חדש'. השנה מתחילים יותר ויותר יהודים להתפכח ולחזור לאמיתות של ערב מלחמת ששת הימים, כאשר שבעה צבאות של מדינות ערב הכריזו עלינו מלחמת השמדה, אף שלא נטלנו שעל מאדמותיהן.
אנחנו או הם
לראשונה אחרי שלושים וארבע שנים התברר השנה, כי העימות בינינו ובין הערבים אינו מצטמצם לסוגיית ה'שטחים' או ההתנחלויות, ואף לא לשאלת הריבונות בהר-הבית. המאבק האמיתי הוא על עצם זכותנו להתקיים בארץ-ישראל. גם הנדיבים ביותר (על חשבון העם היהודי) והוותרנים הגדולים ביותר נדהמו פתאום לגלות, כי ככלות כל הוויתורים מתחיל המאבק האמיתי על יפו וחיפה, עכו ואשקלון, לוד ורמלה.
השנה נפלו כל המסכות והאמת זועקת בדם ואש. בלי בושה צעדו השבוע ערביי ישראל, לצד אחיהם ברחבי יש"ע, בתהלוכות מחאה נגד עצם זכותנו לחיות בארץ. הם לא מתביישים לומר היום בגלוי, שנוכחותנו כאן היא עצם בגרונם; קיומנו הוא 'נכבה' [=אסון] בעיניהם. ייתכן שטבעי והגיוני מצידם לחשוב כך, אבל אנחנו צריכים להבין את משמעותה של מציאות זו ולהכריע חד-משמעית - אנחנו או הם, הצדק שלנו או הצדק שלהם.
עכשיו ברור לכול, כי כל מדיניות הוויתורים הייתה נלעגת ונאיבית, הליכה עיוורת אל תוך פח יקוש. מוביליה לא הבינו כי במו-ידיהם הם מחזקים את האוייב הרוצה בהשמדתם. גם כיום יש יהודים הזויים, ההולכים להתרפס אצל רבי-המרצחים, ואינם מרגישים שום בושה לעמוד לצדם ולתקוף את עמם ומדינתם. אבל, לשמחתנו, מדובר בשוליים סהרוריים, ורוב העם יודע בדיוק את משמעותה של התרפסות זו.
אחרי שלושים וארבע שנים מכריח אותנו הקב"ה לפקוח עיניים ולהבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה המופלאה שהעניק לנו. אם לא השכלנו לאחוז בנחלת אבותינו מתוך אהבה וערגה, אנחנו מבינים עכשיו שעלינו לעשות זאת ולו מחוסר ברירה. כי אם אנחנו לא נשלוט ביהודה, בשומרון ובחבל עזה - לא נוכל לחיות בשלום גם בתל-אביב ובירושלים.
להתנהג כבעלי-הבית
הגיע הזמן לחזור לאמיתות שלצערנו שכחנו. אם אויבינו מכנים את המלחמה הנוכחית 'מלחמת אל-אקצה', אנחנו צריכים לחתור לניצחון ולהפוך סופית את 'אל-אקצה' לירושלים. כן, להחזיר לידינו את השליטה המלאה בהר-הבית. כן, לעצור באופן מוחלט את עבודות ההרס במקום המקדש ולהתנהג בפועל כבעלי-הבית האמיתיים.
איננו צריכים להסתפק בתביעה להפסקת האלימות. ההשתוללות הזאת מוכיחה סופית כי אין שום סיכוי לשלום כאשר בשטחי יש"ע מסתובבים ערבים חמושים. גם אם יפסיקו מחר לירות, יהיה זה מסיבות טקטיות בלבד, כדי להתחזק ולפתוח במתקפה עזה יותר מחרתיים. חייבים לפרוק אותם מנשקם ולחסל את מדינת הטרור שהצמחנו במו-ידינו. אלה צריכים להיות היעדים שלנו, ולא הפסקת אש כדי לחזור לדרך הוויתורים האומללה.
ואת ההתיישבות ביש"ע צריך לחזק, להרחיב ולפתח. לקבוע עובדות בשטח, בלי לגמגם ובלי להסס. השנה הכול מבינים שפשוט אין לנו ברירה אחרת.