בדמוקרטיות גדולות וותיקות כמו בריטניה וארה"ב, בהיותן במלחמה הוטל פיקוח על התקשורת. העיתונות , הרדיו והטלוויזיה כולם דיווחו משדה הקרב, את מה שהממשלות שהיו מעורבות בקרב הורו להם לדווח.

אולי מישהו ירים גבה בחוסר אימון, לאלה אני ממליץ לחזור ולקרוא את דיווחי התקשורת הבריטית משדה הקרב בפוקלנד. מלחמה בין בריטניה לארגנטינה באי קטנטן 13,000 ק"מ מגבולות בריטניה.

מרגרט טאצ'ר ראש ממשלת בריטניה ניהלה את המערכה וכל התקשורת הבריטית במדינה שלכל הדעות אינה פחות דמוקרטית מאתנו "ניגנה " על פי חליל הממשלה.

כשארה"ב יצאה למלחמות בגרנדה , פנמה או בסומליה או אפילו במלחמה הגדולה במפרץ . היו כתבי התקשורת מכונסים , מתודרכים על ידי קציני הצבא וכך ראינו על מסכי הטלוויזיה את מה שבעצם רצו להראות לנו שלטונות ארה"ב ולא את הגחמות הפרטיות של עיתונאי זה או אחר.

מעניין שכל זה נעשה על בסיס לקחי קרבות שמדינות אלה השתתפו בהן ומתוך ידיעה ברורה של עוצמת המושג "מדיה".

אבל בישראל הכל שונה , כמו במילות השיר " רק בישראל.." אצלנו צריך תמיד להמציא את הגלגל , אצלנו המונופול על השכל כאילו נמצא בקדקודי העיתונאים ושדרי הטלוויזיה. הם יודעים טוב מכולם , הם יודעים לנתח טוב מכולם את המצב הצבאי וכמובן את הפתרונות הראויים לבעיות.

העיתונות שקראנו לה "תשקורת" והוספתי לה כינוי " טמטומת" לא מוותרת , הם הרי האכילו אותנו בשליחות השמאל הקיצוני את "מנעמי אוסלו". הם הבטיחו לנו שלום ושלווה אם יעקרו התנחלויות , הם סייעו בתרועות ניצחון לאהוד ברק בכל מה שעשה והיללו את חוכמתו על הבריחה מלבנון . הם מתייצבים עכשיו למאמץ החשוב בעיניהם להביא את ישראל חזרה לשולחן משא ומתן , בואו אנחנו נמשיך לתת והערבים ימשיכו לשאת . והם יעשו כל אשר ביכולתם כדי לשכנע אותנו כמה הם חכמים ואילו ממשלת ישראל הנוכחית שאינה ממשלתם היא חבורה של קיצונים.

"איפה האמריקאים?" שואלת בחרדה העיתונאית יעל גבירץ בטור המערכת של ידיעות אחרונות. אמריקה צריכה לדעתה לחזור ולטפל בנעשה באזור או החלופה על פי דעת העיתונאית המלומדת היא להשאיר אותנו לטירוף הקיצוניים. היא לא יוצרת הבחנה בין משלחי "פצצות האדם " שמשחרים לטרף ולדם יהודים , אצלה כולנו חלק מהמטורפים.

ומוסיפה היא "שמאז המהומות ביצעו הפלסטינים יותר מ- 5000 תקיפות על מטרות ישראליות בכל שלב בחן הדרג המדיני את התגובה מול תערובת של רווח והפסד . בדרך כלל גבר ההגיון על הרגש . הפעולה שבוצעה אחרי הפיגוע בנתניה מחייבת לבדוק מחדש את תפקיד המנהיג ואחריותו אל מול הציבור." אתם מבינים ? אני מודה שאני לא מבין את ההגיון העקום הזה . 5000 התקפות על יהודים במלחמה שנכנסה ליומה ה – 238 ובה שכלנו 91 חללים . כאשר מוטלות גופות מרוטשות של גברים ונשים בפתח קניון בנתניה , היא דורשת לבדוק את תפקיד המנהיג.

היא הרי תומכת באופן ישיר באויב , היא מצטרפת ליללת המדינאים הצבועים שטוענים שישראל מפעילה כוח בעוצמה גבוהה מדי בתגובתה .

עיתונאי בכיר אחר מר נחום ברנע , מספר לנו את הזלזול של רג'וב בנו , הוא מכנה אותו "האיש שבעיני גורמי הביטחון בישראל נחשב לאיש החיובי ביותר בשטחים" . ונוזף בנו על שירו על ביתו.
מר ברנע אולי כבר שכח שאותו ג'יבריל ראגוב מילט ברכבו את הרוצחים מטול כרם. אלה שרצחו בדם קר ובאכזריות את שני המסעדנים משינקין.

נחום ברנע בעת מלחמה מצטט את אחד ממפקדי האויב ,ומשרת בכך את האויב . נחום ברנע וחבריו בתקשורת טעו בכל הערכותיהם בתחילת התהליך שהביא עלינו אסון אוסלו , אבל הוא וחבריו לא מוכנים להודות בכך ויעשה הכל כדי לסייע ולהוציא לפועל את משאת נפשו של השמאל הקיצוני בכלל , ושלו בפרט והוא לעקור את היהודים מבתיהם ביש"ע, כדי לזכות אולי בכמה ימי שקט.
לא משנה מה שהערבים יעשו לנו , הוא חייב להערכתו לסייע להם .

אך מה נלין על התקשורת , כאשר בתוך ממשלת ישראל יושבים עדיין אדריכלי אסון אוסלו ובראשם שמעון פרס , אשר לעג לנו כשזעקנו " אל תתנו להם רובים" הוא השיב בשחצנות אופיינית ואמר " רובי – שלום אינם יורים". מאז הסכם אוסלו חדרו לשטח מדינת ישראל 72 " פצצות מהלכות", ושכלנו למעלה מ- 600 יהודים. ואילו אדריכל האסון במקום לעמוד למשפט , הוא שר בכיר בממשלת ישראל .
אריאל שרון ראש ממשלתנו , חייב לומר לעם ישראל את האמת שכולם יודעים : "אנחנו במלחמה !" ולא בגמגום , כי הרי תוצאת הגמגום היא רק לרעתנו.

אנחנו במלחמה , הרי זאת אומר לנו רב המרצחים ערפאת, שנלחם נגדנו. אנחנו חייבים להפסיק ולהשתעשע במילים , אנחנו לא במהומות , אנחנו לא באינתיפדה , אנחנו במלחמה על קיומנו . הכרזה זו בנוסף לשרשרת פעולות שמתחייבת ממצב מלחמה, תשנה את כל הלך המחשבה , שניתן לנהל משא ומתן במצב כזה. שניתן להשיג מעט שקט לתושבי מדינת ישראל על חשבון אחיהם ביש"ע. הכרזת מלחמה תוך הנחיות קפדניות על התנהגות תקשורת ואנשי ציבור תסייע לצה"ל לבצע את משימתו . לנצח את האויב בכל אמצעי שיידרש.