כבר שמונה וחצי חודשים משתוללת ברחבי הארץ לחימה יום-יומית. עשרות רבות של יהודים קיפחו את חייהם בהתפרעויות האלימות הללו. ירושלים, בירת ישראל, נתונה לירי בלתי-פוסק. יישובים אזרחיים מופגזים במרגמות. חוליות מחבלים אורבות למכוניות שלוות בדרכים.
ומה אנחנו עושים? - מאותתים. שמונה וחצי חודשים של איתותים. לא, חלילה, להכות באוייב מכה קשה ולגבות ממנו מחיר כואב על כל פגיעה ביהודים. לכל היותר מפציצים מבנים ריקים ("שפך חמתו על העצים ועל האבנים"), ומסבירים מיד שאין הכוונה לשבור את האוייב, אלא רק 'לאותת' לו, בתקווה שיבין. והוא אכן מבין - שאנחנו חלשים ולכן צריך להמשיך במעשי הטרור.
הוי, התמימות!
מבישה במיוחד היא ההחלטה הישראלית להכריז הפסקת-אש חד-צדדית. האוייב מודיע שלא יסכים להפסיק את האש. מנהיגיו מצהירים מעל כל בימה אפשרית שהמאבק המזויין יימשך. ואנחנו מנסים בכוח לשאת חן בעיני העולם ומורים לצה"ל לנצור את אישו ולא להגיב. הוי, התמימות היהודית! וכי מישהו משלה את עצמו ש'עדינות הנפש' הזאת תזכה אותנו בתמיכה בין-לאומית כלשהי?
חמורה יותר היא החולשה המוקרנת על-ידי עמדה זו. מי שמתחנן להפסקת-אש מצהיר על תבוסתו. במקום להכות באוייב מכה אנושה ולגרום לו לבקש הפסקת-אש, אנחנו מנחילים לפלשתינים תחושת ניצחון. עובדה, אנחנו לא רק מבקשים הפסקת-אש, אלא מכריזים עליה באורח חד-צדדי, בעוד הם ממשיכים במעשי הירי, בשיגור המרגמות ובפיצוץ מכוניות-התופת.
אויבינו מסרבים אפוא לקלוט את האיתותים שלנו. השאלה היא, אם אנחנו מסוגלים להבין את האיתותים המופנים כלפינו. שמונה וחצי חודשים מאותת לנו הקב"ה. האם אנחנו קולטים את המסר?
לגרום להם לעזוב
מאז מלחמת ששת הימים מגלגלים חוגים יהודיים רעיון, לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי על-ידי חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. הרעיון הזה מזעזע קודם-כול בשל עצם הנכונות למסור את ליבה של ארץ-ישראל לידי זרים. הוא יוצר תקדים שלא היה כמותו בכל ימי ישראל - העם היהודי מוותר במו-ידיו על ארצו ונחלת אבותיו וקובע כי היא שייכת לעם אחר.
הרעיון הזה גם מסוכן מאין-כמותו. במקום להביא שלום ולתת פתרון לסכסוך, הוא מעצים אותו. מדינה פלשתינית תהפוך את הסכסוך המבוקר והנשלט, למלחמת-נצח נוראה. זו דוגמה מובהקת לטיפשות האנושית, שבניסיון לרפא פצע קטן, מחוללים זיהום שמאיים על כל הגוף.
מאז נחתם ההסכם האומלל באוסלו, אנחנו מקבלים ללא הרף איתותים מלמעלה. מנסים לעורר אותנו ולפקוח את עינינו, כדי שנקלוט שאנו מדרדרים את עצמו לתהום. אבל היהודים הם "עם קשה עורף", ועל-פי מיטב מסורת ה'סמוך' אומרים לנו כל הזמן ש'יהיה בסדר', ושעוד מעט-קט כבר נחיה במזרח-התיכון החדש.
בעת האחרונה האיתותים כבר ברורים גם לעיוור. אין כאן מקום לשני עמים. אין אפשרות לחלק את הארץ בין שתי מדינות. הברירה עכשיו היא אחת ויחידה - אנחנו או הם. או שהארץ הזאת, מהים ועד הירדן, תהיה שלנו, או שתהיה חלילה שלהם ואנחנו לא נוכל לחיות כאן.
מחובתנו לומר לעצמנו ולעולם כולו את האמת. זו הארץ שלנו, ארץ קטנה, אחת ויחידה. אין אפשרות לחלקה בין שני עמים. עלינו להיאחז בה בכל הכוח, ולגרום להם לעזוב. מוטב שהם ילכו ולא אנחנו.
ומה אנחנו עושים? - מאותתים. שמונה וחצי חודשים של איתותים. לא, חלילה, להכות באוייב מכה קשה ולגבות ממנו מחיר כואב על כל פגיעה ביהודים. לכל היותר מפציצים מבנים ריקים ("שפך חמתו על העצים ועל האבנים"), ומסבירים מיד שאין הכוונה לשבור את האוייב, אלא רק 'לאותת' לו, בתקווה שיבין. והוא אכן מבין - שאנחנו חלשים ולכן צריך להמשיך במעשי הטרור.
הוי, התמימות!
מבישה במיוחד היא ההחלטה הישראלית להכריז הפסקת-אש חד-צדדית. האוייב מודיע שלא יסכים להפסיק את האש. מנהיגיו מצהירים מעל כל בימה אפשרית שהמאבק המזויין יימשך. ואנחנו מנסים בכוח לשאת חן בעיני העולם ומורים לצה"ל לנצור את אישו ולא להגיב. הוי, התמימות היהודית! וכי מישהו משלה את עצמו ש'עדינות הנפש' הזאת תזכה אותנו בתמיכה בין-לאומית כלשהי?
חמורה יותר היא החולשה המוקרנת על-ידי עמדה זו. מי שמתחנן להפסקת-אש מצהיר על תבוסתו. במקום להכות באוייב מכה אנושה ולגרום לו לבקש הפסקת-אש, אנחנו מנחילים לפלשתינים תחושת ניצחון. עובדה, אנחנו לא רק מבקשים הפסקת-אש, אלא מכריזים עליה באורח חד-צדדי, בעוד הם ממשיכים במעשי הירי, בשיגור המרגמות ובפיצוץ מכוניות-התופת.
אויבינו מסרבים אפוא לקלוט את האיתותים שלנו. השאלה היא, אם אנחנו מסוגלים להבין את האיתותים המופנים כלפינו. שמונה וחצי חודשים מאותת לנו הקב"ה. האם אנחנו קולטים את המסר?
לגרום להם לעזוב
מאז מלחמת ששת הימים מגלגלים חוגים יהודיים רעיון, לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי על-ידי חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. הרעיון הזה מזעזע קודם-כול בשל עצם הנכונות למסור את ליבה של ארץ-ישראל לידי זרים. הוא יוצר תקדים שלא היה כמותו בכל ימי ישראל - העם היהודי מוותר במו-ידיו על ארצו ונחלת אבותיו וקובע כי היא שייכת לעם אחר.
הרעיון הזה גם מסוכן מאין-כמותו. במקום להביא שלום ולתת פתרון לסכסוך, הוא מעצים אותו. מדינה פלשתינית תהפוך את הסכסוך המבוקר והנשלט, למלחמת-נצח נוראה. זו דוגמה מובהקת לטיפשות האנושית, שבניסיון לרפא פצע קטן, מחוללים זיהום שמאיים על כל הגוף.
מאז נחתם ההסכם האומלל באוסלו, אנחנו מקבלים ללא הרף איתותים מלמעלה. מנסים לעורר אותנו ולפקוח את עינינו, כדי שנקלוט שאנו מדרדרים את עצמו לתהום. אבל היהודים הם "עם קשה עורף", ועל-פי מיטב מסורת ה'סמוך' אומרים לנו כל הזמן ש'יהיה בסדר', ושעוד מעט-קט כבר נחיה במזרח-התיכון החדש.
בעת האחרונה האיתותים כבר ברורים גם לעיוור. אין כאן מקום לשני עמים. אין אפשרות לחלק את הארץ בין שתי מדינות. הברירה עכשיו היא אחת ויחידה - אנחנו או הם. או שהארץ הזאת, מהים ועד הירדן, תהיה שלנו, או שתהיה חלילה שלהם ואנחנו לא נוכל לחיות כאן.
מחובתנו לומר לעצמנו ולעולם כולו את האמת. זו הארץ שלנו, ארץ קטנה, אחת ויחידה. אין אפשרות לחלקה בין שני עמים. עלינו להיאחז בה בכל הכוח, ולגרום להם לעזוב. מוטב שהם ילכו ולא אנחנו.