השבוע שטפה פתאום רוח של פטריוטיות יהודית את גלי האתר ואת דפי העיתונים. עיתונאים ואישי-ציבור התנפלו בשצף-קצף על הארגונים היהודים שהחליטו לבטל את ביקורי הנוער והסטודנטים בישראל, בשל המצב הביטחוני. פתאום העלו על נס את תנועת חב"ד שמגלה 'אומץ-לב' ומוסיפה להביא לארץ קבוצות של סטודנטים.
אתה שומע את הקולות ושואל את עצמך: רגע, זו אותה תקשורת שבמשך כתשעה חודשים מתנפלת על תושבי יש"ע, לאחר כל פיגוע, בטענה מדוע אין הם עוזבים את בתיהם או נמנעים מנסיעות בכבישים? מדוע אותה תקשורת אינה מסוגלת להבין לליבם של יהודים אמריקנים, החוששים לגורל ילדיהם ומעדיפים להשאירם בחוף-המבטחים של אמריקה, עד יעבור זעם?
"שימוש פוליטי בילדים"
התקשורת הישראלית היא האחרונה שיש לה הזכות המוסרית לבוא בטענות לארגונים המביעים חשש נוכח המצב. מדוע הם צריכים לגלות גבורה ואומץ-לב, כשהיא, התקשורת, עוסקת כל העת בהעלאת חששות ודאגות וביצירת תדמית כאילו תושבי יש"ע הם חסרי אחריות, המסכנים את ילדיהם למען
מטרות פוליטיות?
אם נחישותם של המתנחלים להוסיף להתגורר בעפרה ובחברון, בכפר-דרום ובנצרים, גם כשהטרור משתולל בדרכים, היא 'חוסר אחריות' ו'שימוש פוליטי בילדים' - איך צריך להתייחס לדרישה שהורים מבוסטון או מטורונטו ישלחו לארץ דווקא עכשיו את בנם או בתם? וכי זה אינו 'שימוש פוליטי בילדים'?
אבל התקשורת זועמת, כי החלטתה של יהדות ארה"ב להפסיק את הביקורים בישראל מטיחה בפרצופה את מלוא האיוולת של טיעוניה-היא. יהדות ארה"ב אומרת לתקשורת שלנו בדיוק את מה שהיא, התקשורת, אומרת יומם ולילה לתושבי יש"ע. מתברר, כי האמת הצורבת הזאת כואבת ומרגיזה.
לפני שנים ניהלה מועצת יש"ע מסע-הסברה שכותרתו 'יש"ע זה כאן'. הקמפיין ניסה להסביר לציבור, שמאבקם של תושבי יש"ע אינו על ביתם ורווחתם, אלא זה מאבק על ארץ-ישראל כולה. אם לא נהיה בעלי-הבית בליבה של ארץ-ישראל, לא נהיה ריבונים גם במישור החוף.
גבורתם של תושבי יש"ע היא ההתנהגות הטבעית של עם במאבק. לא נסוגים, לא מורידים את הראש, לא נמלטים מהבית ולא מפסיקים לנסוע. פעם הייתה בארץ סיסמה: "כל העם צבא, כל הארץ חזית". הסיסמה הזאת משקפת אמת עמוקה. צבא יכול לנצח רק אם מאחוריו עומד עם חזק, שמגלה אומץ-לב ונחישות. אם האידיאל הוא לברוח מכל ריח סכנה, למה שהחייל יחרף את נפשו ויסכן את חייו?
דווקא עכשיו
אותם ארגונים יהודים, המתיימרים להיות 'מנהיגי' יהדות ארה"ב, הוכיחו בשעת מבחן כי אין הם יודעים מנהיגות מהי. הטיעון, שאין הם רשאים לסכן ילדים של אחרים בנסיעות לישראל, אינו מעיד על אחריות אלא על חוסר אחריות. מי שחש אחריות לעם-ישראל מבין, שדווקא בשעה כזאת חייבים להתייצב לצידה של ישראל, גם אם הדבר כרוך במעט חששות ודאגות.
ראינו בימי מלחמת המפרץ מהי מנהיגות אמיתית. הרבי מליובאוויטש עמד וקרא ליהודים להוסיף לנסוע לישראל ולא התיר לעזוב את הארץ. הורים מודאגים, שביקשו רשות להחזיר את ילדיהם, קיבלו מפיו תשובה חד-משמעית: ארץ-ישראל היא המקום הבטוח ביותר. זו ארץ "אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". זו מנהיגות שנוסכת ביטחון בעם ומחזקת את רוחו בשעת מבחן.
צריך לעודד את יהדות העולם לבוא דווקא עכשיו לישראל, ובאותה מידה צריך לעודד את תושבי 'הקו הירוק' לבקר ביישובי יש"ע ולחזק את רוח המתיישבים הגיבורים.
אתה שומע את הקולות ושואל את עצמך: רגע, זו אותה תקשורת שבמשך כתשעה חודשים מתנפלת על תושבי יש"ע, לאחר כל פיגוע, בטענה מדוע אין הם עוזבים את בתיהם או נמנעים מנסיעות בכבישים? מדוע אותה תקשורת אינה מסוגלת להבין לליבם של יהודים אמריקנים, החוששים לגורל ילדיהם ומעדיפים להשאירם בחוף-המבטחים של אמריקה, עד יעבור זעם?
"שימוש פוליטי בילדים"
התקשורת הישראלית היא האחרונה שיש לה הזכות המוסרית לבוא בטענות לארגונים המביעים חשש נוכח המצב. מדוע הם צריכים לגלות גבורה ואומץ-לב, כשהיא, התקשורת, עוסקת כל העת בהעלאת חששות ודאגות וביצירת תדמית כאילו תושבי יש"ע הם חסרי אחריות, המסכנים את ילדיהם למען
מטרות פוליטיות?
אם נחישותם של המתנחלים להוסיף להתגורר בעפרה ובחברון, בכפר-דרום ובנצרים, גם כשהטרור משתולל בדרכים, היא 'חוסר אחריות' ו'שימוש פוליטי בילדים' - איך צריך להתייחס לדרישה שהורים מבוסטון או מטורונטו ישלחו לארץ דווקא עכשיו את בנם או בתם? וכי זה אינו 'שימוש פוליטי בילדים'?
אבל התקשורת זועמת, כי החלטתה של יהדות ארה"ב להפסיק את הביקורים בישראל מטיחה בפרצופה את מלוא האיוולת של טיעוניה-היא. יהדות ארה"ב אומרת לתקשורת שלנו בדיוק את מה שהיא, התקשורת, אומרת יומם ולילה לתושבי יש"ע. מתברר, כי האמת הצורבת הזאת כואבת ומרגיזה.
לפני שנים ניהלה מועצת יש"ע מסע-הסברה שכותרתו 'יש"ע זה כאן'. הקמפיין ניסה להסביר לציבור, שמאבקם של תושבי יש"ע אינו על ביתם ורווחתם, אלא זה מאבק על ארץ-ישראל כולה. אם לא נהיה בעלי-הבית בליבה של ארץ-ישראל, לא נהיה ריבונים גם במישור החוף.
גבורתם של תושבי יש"ע היא ההתנהגות הטבעית של עם במאבק. לא נסוגים, לא מורידים את הראש, לא נמלטים מהבית ולא מפסיקים לנסוע. פעם הייתה בארץ סיסמה: "כל העם צבא, כל הארץ חזית". הסיסמה הזאת משקפת אמת עמוקה. צבא יכול לנצח רק אם מאחוריו עומד עם חזק, שמגלה אומץ-לב ונחישות. אם האידיאל הוא לברוח מכל ריח סכנה, למה שהחייל יחרף את נפשו ויסכן את חייו?
דווקא עכשיו
אותם ארגונים יהודים, המתיימרים להיות 'מנהיגי' יהדות ארה"ב, הוכיחו בשעת מבחן כי אין הם יודעים מנהיגות מהי. הטיעון, שאין הם רשאים לסכן ילדים של אחרים בנסיעות לישראל, אינו מעיד על אחריות אלא על חוסר אחריות. מי שחש אחריות לעם-ישראל מבין, שדווקא בשעה כזאת חייבים להתייצב לצידה של ישראל, גם אם הדבר כרוך במעט חששות ודאגות.
ראינו בימי מלחמת המפרץ מהי מנהיגות אמיתית. הרבי מליובאוויטש עמד וקרא ליהודים להוסיף לנסוע לישראל ולא התיר לעזוב את הארץ. הורים מודאגים, שביקשו רשות להחזיר את ילדיהם, קיבלו מפיו תשובה חד-משמעית: ארץ-ישראל היא המקום הבטוח ביותר. זו ארץ "אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". זו מנהיגות שנוסכת ביטחון בעם ומחזקת את רוחו בשעת מבחן.
צריך לעודד את יהדות העולם לבוא דווקא עכשיו לישראל, ובאותה מידה צריך לעודד את תושבי 'הקו הירוק' לבקר ביישובי יש"ע ולחזק את רוח המתיישבים הגיבורים.