בשבוע שעבר שתי סערות ציבוריות איחדו את כל המפלגות הציוניות בעלבון משותף: את הסערה האחת חוללה התנועה הרפורמית בארה"ב, כשביטלה את ביקורי משלחות הנוער שלהם. את השנייה - ח"כ עזמי בשארה, בדבריו בדמשק. מדינת ישראל אוהבת להיעלב, ועושה זאת מכל הלב. העלבון הלאומי לא רק מאחד את שורותיה: הוא גם מזכך אותן. כשאנחנו נעלבים אנחנו יפים, צודקים, אנדרדוגיים. הישות המכונה "אנחנו" פורחת.
מצד שני, אין שום דבר מעליב, לא במה שעשו יהודי התפוצות ולא במה שאמר בשארה. במקום להזדעזע, למחות, לרקוע ברגליים ולאיים על יהודי התפוצות בניתוק ועל בשארה בפיטורין, או להיפך, מוטב לנסות ולהבין מהיכן הדברים האלה באים ולמה כל זה קורה לנו.
יהודי העולם אינם מביעים הזדהות עם מדינת ישראל, בשעתה הקשה, על-ידי שליחת ילדיהם לביקור בארץ. אבל כמה מן הישראלים הקובלים על כך, כולל אנשי ימין, מוכנים בימים אלה לשלוח את ילדיהם לביקור ביישובי יש"ע? כמה מן הנעלבים הביעו הזדהות עם קרית-שמונה, בשעתה הקשה, על-ידי ארגון משלחות-נוער מתל-אביב לטווח הקטיושות? וכמה, מבין המאוכזבים קשות מהתנהגות ההורים האמריקנים, שלחו אי-פעם אפילו את עצמם - לא את ילדיהם - לטיול הזדהות בגבול לבנון בתקופת ההפגזות שם, או ביש"ע בתקופה הנוכחית?
קשה מאוד לצפות שאנשים שפויים ישגרו את צאצאיהם היקרים מבתיהם השלווים בחו"ל הישר לאזור ממנו מגיעות יום יום תמונות של דם והרג, בשעה שבתוך ישראל ננזפים תושבי יש"ע ללא הרף על חוסר אחריות הורית המתבטא כביכול בעצם השארת ילדיהם בבתיהם וביישוביהם. דברים שלא רואים מכאן רואים לפעמים דווקא משם, וממרחק נראית מדינת ישראל כה זעירה וצרה עד כי קשה להבחין - כפי שיש המבחינים כאן, וסיבותיהם עימם - בין אפרת לנתניה ובין שילה לחוף תל-אביב.
כאשר חלקים נכבדים של העם היושב בציון מתנכרים לחלקים נכבדים של נחלתו ההיסטורית ומוכנים לוותר על הנוכחות בהם באופן זמני, או אף לצמיתות, בל ניעלב כאשר העם שאינו יושב בציון מוכן לוותר גם על הנוכחות בחלקים שאינם שנויים כאן במחלוקת. אוסלו וספיחיו פגעו במוסכמות של הציונות פגיעה אנושה, ואין זה משנה כלל אם ההתנכרות הפנים-ישראלית לשטחי יש"ע נובעת בעיקר מפחד, או בעיקר מהתנגדותם של המתנכרים למה שהם מגדירים כ"שליטה על עם אחר".
מאותה הסיבה, ועל אחת כמה וכמה, אין זה הגיוני לצפות בעת הזאת למיפגני ציונות מצד בני "העם האחר" בכבודו ובעצמו - מה שמביא אותנו לסערה המגוחכת, שגרמה כאן הופעתו של עזמי בשארה בפני אדוניו בסוריה.
הו, זעם קדוש! נעלבים מימין ומשמאל הגיבו כאילו פלא מוחלט הוא שערבי המתגורר בכלל בחלק ה"לגיטימי" של ארץ ישראל, חלק שבו זה בסדר גמור שישראל שולטת על ערבים (למעלה ממיליון, ומספרם הולך וגדל), מוצא בנפשו את העוז ואת החוצפה לקרוא להרחבת ההתנגדות הערבית לישראל. כאילו לא שמענו דברים שכאלה מפי האיש הזה ומפי חבריו פעמים אינספור, מעל במת הפרלמנט הישראלי, ושתקנו. וכאילו לא הכריזו באחרונה גם ח"כים יהודים, שמאבקם של הערבים נגד ישראל הוא מוצדק כל עוד ההתנחלויות עומדות על תילן.
עת להיעלב, ועת להבין שהיחס שאנחנו מקבלים הוא היחס שאנחנו מבקשים לקבל.
---------------------------------------
פורסם בידיעות אחרונות
מצד שני, אין שום דבר מעליב, לא במה שעשו יהודי התפוצות ולא במה שאמר בשארה. במקום להזדעזע, למחות, לרקוע ברגליים ולאיים על יהודי התפוצות בניתוק ועל בשארה בפיטורין, או להיפך, מוטב לנסות ולהבין מהיכן הדברים האלה באים ולמה כל זה קורה לנו.
יהודי העולם אינם מביעים הזדהות עם מדינת ישראל, בשעתה הקשה, על-ידי שליחת ילדיהם לביקור בארץ. אבל כמה מן הישראלים הקובלים על כך, כולל אנשי ימין, מוכנים בימים אלה לשלוח את ילדיהם לביקור ביישובי יש"ע? כמה מן הנעלבים הביעו הזדהות עם קרית-שמונה, בשעתה הקשה, על-ידי ארגון משלחות-נוער מתל-אביב לטווח הקטיושות? וכמה, מבין המאוכזבים קשות מהתנהגות ההורים האמריקנים, שלחו אי-פעם אפילו את עצמם - לא את ילדיהם - לטיול הזדהות בגבול לבנון בתקופת ההפגזות שם, או ביש"ע בתקופה הנוכחית?
קשה מאוד לצפות שאנשים שפויים ישגרו את צאצאיהם היקרים מבתיהם השלווים בחו"ל הישר לאזור ממנו מגיעות יום יום תמונות של דם והרג, בשעה שבתוך ישראל ננזפים תושבי יש"ע ללא הרף על חוסר אחריות הורית המתבטא כביכול בעצם השארת ילדיהם בבתיהם וביישוביהם. דברים שלא רואים מכאן רואים לפעמים דווקא משם, וממרחק נראית מדינת ישראל כה זעירה וצרה עד כי קשה להבחין - כפי שיש המבחינים כאן, וסיבותיהם עימם - בין אפרת לנתניה ובין שילה לחוף תל-אביב.
כאשר חלקים נכבדים של העם היושב בציון מתנכרים לחלקים נכבדים של נחלתו ההיסטורית ומוכנים לוותר על הנוכחות בהם באופן זמני, או אף לצמיתות, בל ניעלב כאשר העם שאינו יושב בציון מוכן לוותר גם על הנוכחות בחלקים שאינם שנויים כאן במחלוקת. אוסלו וספיחיו פגעו במוסכמות של הציונות פגיעה אנושה, ואין זה משנה כלל אם ההתנכרות הפנים-ישראלית לשטחי יש"ע נובעת בעיקר מפחד, או בעיקר מהתנגדותם של המתנכרים למה שהם מגדירים כ"שליטה על עם אחר".
מאותה הסיבה, ועל אחת כמה וכמה, אין זה הגיוני לצפות בעת הזאת למיפגני ציונות מצד בני "העם האחר" בכבודו ובעצמו - מה שמביא אותנו לסערה המגוחכת, שגרמה כאן הופעתו של עזמי בשארה בפני אדוניו בסוריה.
הו, זעם קדוש! נעלבים מימין ומשמאל הגיבו כאילו פלא מוחלט הוא שערבי המתגורר בכלל בחלק ה"לגיטימי" של ארץ ישראל, חלק שבו זה בסדר גמור שישראל שולטת על ערבים (למעלה ממיליון, ומספרם הולך וגדל), מוצא בנפשו את העוז ואת החוצפה לקרוא להרחבת ההתנגדות הערבית לישראל. כאילו לא שמענו דברים שכאלה מפי האיש הזה ומפי חבריו פעמים אינספור, מעל במת הפרלמנט הישראלי, ושתקנו. וכאילו לא הכריזו באחרונה גם ח"כים יהודים, שמאבקם של הערבים נגד ישראל הוא מוצדק כל עוד ההתנחלויות עומדות על תילן.
עת להיעלב, ועת להבין שהיחס שאנחנו מקבלים הוא היחס שאנחנו מבקשים לקבל.
---------------------------------------
פורסם בידיעות אחרונות